ובאמת, אין ספק שהתאגידים הרב־לאומיים מחזיקים כיום בעוצמה לא־מבוטלת. גם מספרם גדול יותר משהיה אי פעם - והוא צומח בהתמדה. בשנת 1900 היו בעולם כולו כ-2500 תאגידים שפעלו ביותר ממדינה אחת. בשנת 1970 עמד מספרם על כשבעת אלפים, ועד שנת 1990 הוא תפח והגיע לשלושים אלף.⁴⁵ על פי דו"ח שפרסם האו"ם לפני שנים אחדות, יש כיום לא פחות משישים וחמישה אלף תאגידים רב־לאומיים פעילים בכל רחבי תבל. היקף כוח האדם שהם מעסיקים מחוץ ל"מדינות האם" שלהם נאמד בשנת 2001 בחמישים וארבעה מיליון איש, לעומת עשרים וארבעה מיליון "בלבד" בשנת 1990. היקף המכירות שביצעו שלוחותיהם בחו"ל באותה שנה הוערך ב-19 טריליון דולר, והיקף ההשקעות שלהם במשקים זרים - 6.6 טריליון דולר. בסך הכל, נכון לשנת 2001, התאגידים הרב־לאומיים תופסים נתח של עשירית מן התמ"ג העולמי ושליש מכלל הייצוא העולמי.⁴⁶

אלו מספרים מרשימים ללא ספק, אולם האם ניתן להסיק מהם כי התאגידים הגדולים אכן מסוגלים לאיים על ריבונותן ועל עצמאותן של מדינות? הניסיון של הזמן האחרון מלמד שבמערב, לפחות, תסריט כזה עוד נראה רחוק מן המציאות. מדינות וגופים פוליטיים על־לאומיים לא היססו לפעול נגד תאגידי ענק ולהגביל את כוחם. האיחוד האירופי, למשל, מנע מן התאגיד הגדול בעולם, ג'נרל אלקטריק, לרכוש את חברת הענק האניוול בשנת 2001, בטענה שהעסקה עלולה לסכן את התחרות החופשית בענף התעשייה האווירית.⁴⁷ חודשים ספורים קודם לכן טרפדה התנגדותו של האיחוד את המיזוג בין תאגיד התקשורת טיים וורנר לחברת המוסיקה הבריטית איי־אם־וי.⁴⁸ מעברו האחר של האוקיאנוס, ממשלת ארצות־הברית ניהלה מערכה משפטית ארוכה נגד תאגיד מייקרוסופט, שהואשם - והורשע - בהפרת דיני ההגבלים העסקיים,⁴⁹ ותבעה תאגידי ענק כמו מיצובישי או באס"פ בשל מעורבותם בקנוניות ליצירת קרטלים.⁵⁰

מובן שאין לטעות ולהסיק מן הדוגמאות הספורות הללו את המסקנה הקיצונית הנגדית - שלהון אין כל השפעה על פוליטיקה. איש אינו יכול לטעון זאת ברצינות: תאגידים עשו ויעשו כל שביכולתם כדי לתמרן את הרשויות השלטוניות, ומאמצים אלו, חוקיים או לא, נושאים לעתים פרי. אבל הדוגמאות שהבאתי לעיל מוכיחות כי מחויבותם של נבחרי ציבור ופקידי ממשל לעקרונות השוק החופשי אינה הופכת אותם בהכרח לשותפיהם־בכוח של העסקים הגדולים. במקרים רבים ההפך הוא הנכון. ככלות הכל, הפרטת חברות ממשלתיות ופתיחת שווקים מקומיים לתחרות בינלאומית עשתה את התאגידים פגיעים יותר ויהירים פחות. מונופולים הם בדרך כלל ענקים מגושמים ומסואבים, הרומסים את זכויותיו של הצרכן ללא חשש; אבל בתנאי תחרות אין לחברות מסחריות ברירה אלא להתייעל ולשכנע את לקוחותיהן כי הן מעניקות להם את השירות הטוב והכדאי ביותר. "אם אתה מוטרד מכוחם של תאגידים, עליך לצדד בגלובליזציה" כותב פיליפ לגריין, יועצו־לשעבר של מנכ"ל ארגון הסחר העולמי. "אף שחברות גלובליות רבות נעשו גדולות מבעבר, אין הן בהכרח חזקות יותר. לא הגודל אלא העדר התחרות הוא שמעניק לחברות כוח השפעה".⁵¹

יש לנהוג אפוא מידה של ספקנות בטענה כי "התאגידים שולטים בעולם".⁵² התאגידים חסרים את הכלים להתחרות בעוצמתן של מדינות ריבוניות, וספק אם בטווח הזמן הנראה לעין יזכו ביכולת כזאת. סמכותן הריבונית של מדינות מאפשרת להן לאכוף בכוח את מרותן, אך התאגידים נאלצים להשתמש בעיקר באמצעים של פיתוי ושכנוע כדי למכור את תוצרתם. לרשותן של מדינות עומדת הסמכות להטיל מסים ולהפקיע נכסים, והן מעוללות זאת לא אחת גם לחברות הגדולות ביותר; אבל התאגידים מוכרחים לרַצות את הצרכן כדי לזכות בחסדיו. מדינה כושלת עשויה להאריך ימים, אך תאגיד שאינו רווחי מסתכן בפשיטת רגל. יתר על כן: מדינות יכולות להתקיים ללא תאגידים, אם יעדיפו לרכז בידיהן את כל הכוח הכלכלי במשק - טעות איומה כשלעצמה, לנוכח הניסיון הקומוניסטי - אבל תאגידים נזקקים כמעט תמיד לחסותן של מדינות מאורגנות כדי לתפקד באופן סביר.⁵³

המדינה הריבונית מוסיפה ליהנות מעליונות ברורה ביחסי הכוחות שהיא מקיימת עם התאגידים הרב־לאומיים. אבל מערכת היחסים השוררת בין המדינות הריבוניות ובין מוסדות־העל של הכלכלה הגלובלית, ובראשם ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, מציירת תמונה מורכבת יותר. מתנגדי הגלובליזציה מציגים את הגופים האלה כממשלה עולמית רבת־עוצמה, שמניעה אותה אידיאולוגיה ניאו־ליברלית בלתי מתפשרת - ה"קונצנזוס" של ושינגטון, כפי שהיא מכונה לעתים - בהשראת ארצות־הברית של אמריקה ובהשפעת הלובי עתיר המזומנים של התאגידים הרב־לאומיים.

ארגון הסחר העולמי, למשל, מתואר לא אחת על ידי מבקריו כ"ראש התמנון". הארגון, שנוסד בשנת 1995, מחליף למעשה את ההסכם הכללי על מכסים וסחר (גאט"ט), ששימש, מאז נחתם בשנת 1948, כמנגנון לפיקוח על הסחר העולמי. כמו גאט"ט לפניו, הארגון ממלא שני תפקידים עיקריים: ראשית, הוא מהווה פורום שבמסגרתו יכולות מדינות להחליט במשותף על שינויים במדיניות הסחר שלהן, כמו הורדת מכסים מתואמת. שנית, הארגון משמש לעתים גם כטריבונל שבו מתבררים סכסוכי סחר בין מדינות.⁵⁴ ואולם, בעיני מתנגדיו הרדיקליים של ארגון הסחר העולמי, מדובר בדבר מאיים הרבה יותר: רשות־על דורסנית הכופה על המדינות החלשות והעניות את תכתיבי המעצמות הכלכליות ותאגידי הענק. אם נצטט, לדוגמה, את דבריה של לורי ואלאך, פעילה מרכזית במאבק נגד הגלובליזציה, התפשטות כוחו של ארגון הסחר העולמי היא לא פחות מ"הפיכה בהילוך אטי נגד ממשלות דמוקרטיות נבחרות".⁵⁵ ז'וזה בובה, מנהיג האיכרים הצרפתי, השמיע טענות דומות: "ארגון הסחר העולמי נטל לעצמו את תפקיד הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. ריכוז אנטי־דמוקרטי כזה של כוח הצית במאה השמונה־עשרה את המהפכה הצרפתית".⁵⁶

אלו טענות קשות ומטרידות - אבל הן גם רחוקות מאוד מן האמת. בניגוד גמור לרושם שמבקשים מתנגדיו ליצור, ארגון הסחר העולמי הוא למעשה גוף חלש למדיי, ואין לו סמכות או עוצמה מספקת לאלץ ממשלות לסור למרותו. תהליך קבלת ההחלטות של הארגון דורש בדרך כלל קונצנזוס בין כל המדינות החברות, ואף אחת מהן אינה נתבעת לציית להסכם זה או אחר אם לא הצטרפה אליו מרצונה. גם בתור גוף של בוררות בסכסוכים אין לארגון הסחר העולמי כוח אכיפה של ממש: לכל היותר הוא יכול להכריז על מדינה מסוימת שהיא מפרה הסכמים, ולהתיר לצד הנפגע להפעיל נגדה סנקציות כלכליות. אבל סמכותו של הארגון בעניין זה נשענת יותר על היוקרה של מעמדו הציבורי ופחות על מנופי הלחץ העומדים לרשותו בפועל.⁵⁷

האמת היא שהצטרפותן של מדינות לארגון הסחר העולמי מבוססת בדרך כלל על שיקולים של תועלת עצמית - והדבר נכון שבעתיים דווקא לגבי הקטנות והעניות שבהן. לא זו בלבד שנופלת בחלקן של מדינות אלו ההזדמנות להרחיב את מעגל הקשרים המסחריים שלהן, אלא שלעתים הן גם זוכות בהגנה מפני כוחן הדורסני של המעצמות הכלכליות הגדולות. ארגון הסחר פסק, לדוגמה, נגד ארצות־הברית וחייב אותה להסיר את ההגבלות שהטילה על ייבוא בגדים תחתונים מקוסטה ריקה. במקרה אחר צידד הארגון בעמדתה של אקוודור נגד מדיניות ייבוא הבננות של האיחוד האירופי.⁵⁸ בשנה האחרונה החלו המדינות המתפתחות לגלות מעורבות אקטיבית יותר בתהליכי קבלת ההחלטות של ארגון הסחר ולעמוד על שלהן מול תכתיבי הגושים הכלכליים הגדולים. כך אירע בכינוס המיניסטריאלי של הארגון, שנערך בקנקון בימים 10-14 בספטמבר 2003. ארצות־הברית, האיחוד האירופי ויפן מצאו עצמן מול חזית מאורגנת של מדינות מאסיה, מאפריקה ומאמריקה הלטינית, שסירבו לקבל את סדר היום שלהן והציבו בפניהן רשימת דרישות משלהן. הוועידה נסתיימה בלא כלום, והדיונים המפרכים שנפתחו בעקבותיה בין הצדדים עוד לא הולידו התקדמות של ממש בסוגיות השנויות במחלוקת. ועם זאת, המשבר המתמשך ממחיש היטב כי זירת הסחר הגלובלי אינה מגרש משחקים שבו יכולים החזקים והמבוססים לעשות ככל העולה על רוחם.⁵⁹

כישלונן של שיחות קנקון מעיד על בעיות ממשיות בתהליכי קבלת ההחלטות של ארגון הסחר העולמי. ועם זאת, אף שגוף זה טרם מימש את ההבטחה הטמונה בו, הוא מכניס מידה הכרחית של סדר, ולעתים אפילו הגינות, לשווקים הבינלאומיים. כך או כך, הארגון הוא רק "פקח התנועה" של הסחר העולמי, ולא הכוח המניע שלו. הגלובליזציה הייתה נמשכת גם בלעדיו - פרועה ואגרסיבית יותר, מן הסתם.⁶⁰

חולשתו היחסית של ארגון הסחר העולמי מסבירה מדוע אין נשקפת ממנו סכנה ממשית לריבונותן של מדינות. קרן המטבע הבינלאומית וקבוצת הבנק העולמי, לעומת זאת, הן כבר סיפור אחר.⁶¹ לרשותם של מוסדות אלו עומדים משאבים המאפשרים להם - תיאורטית לפחות - להפעיל לחצים כבדים על מדינות להיענות לדרישותיהם. מנוף העוצמה של שני הגופים הוא פיננסי: קרן המטבע הבינלאומית, שנוסדה בשנת 1944 כדי להבטיח את יציבותה המוניטרית והפיננסית של המערכת הבינלאומית, העניקה כבר הלוואות בסך 107 מיליארד דולרים ל-87 מדינות;⁶² הבנק העולמי, ששם לו למטרה לצמצם פערים כלכליים ברמה הגלובלית באמצעות מענקים והלוואות, הגיש בשנה החולפת לבדה סיוע כספי בהיקף של 18.5 מיליארד דולר למדינות מתפתחות.⁶³ לסיוע הזה מצורפים כמובן תנאים, שתכליתם להבטיח כי המדינות הנתמכות יעשו בו שימוש נבון ומושכל ויוציאו אל הפועל צעדים קונקרטיים של הבראה כלכלית. פקידי הקרן והבנק משוכנעים כי הם מגלים בכך אחריות. מנקודת מבטם של מתנגדי הגלובליזציה, מדובר בבריונות.

את מרב ההאשמות ספגה קרן המטבע הבינלאומית, הנהנית מאהדה מועטה בלבד הן בימין והן בשמאל. הבולט שבמבקריה הוא ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 ומי שהיה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי עד שהודח בשנת 1999. לטענת שטיגליץ, מדיניותה של הקרן משיגה פעמים רבות את ההפך ממטרתה: במקום לסייע למשקים לאומיים להיחלץ ממשברים, היא מחמירה את מצבם. הסיבה, לדבריו, נעוצה בהתעקשותה של קרן המטבע לאכוף על כל המדינות מרשם כלכלי זהה - קיצוץ בהוצאות הממשלה, העלאת הריבית, ליברליזציה של הסחר, הפרטה גורפת - בלי להתחשב כלל בתנאים הייחודיים לכל משק ובדרגת התפתחותו. ארגנטינה, למשל, נענתה לדרישות הקרן והסתבכה בנטילת הלוואות גדולות בחו"ל, וכתוצאה מכך נעשתה פגיעה במיוחד לתנודות הקיצוניות של שוק ההון הבינלאומי.⁶⁴ שטיגליץ משוכנע שחשיפתו של משק לכוחות השוק הגלובליים צריכה להיעשות בצורה מדודה ובהדרגה, בהשגחתה של הממשלה ובהכוונתה; בראש ובראשונה עליה להתבצע מרצון, ללא כיפוף ידיים בידי גורמים חיצוניים ובהתאם לצרכיה הספציפיים של כל מדינה.⁶⁵

יוקרתו האקדמית וניסיונו המקיף של שטיגליץ משַווים לניתוח שלו ממד של עומק והילה של רצינות; אך נדמה שגם הוא, כמו מבקרים אחרים של הגלובליזציה, מתעקש לעשות שימוש סלקטיבי בעובדות, תוך התעלמות מנתונים סותרים. התייחסותו לנעשה ברוסיה מדגימה היטב את ההטיה הזאת. שטיגליץ תולה את האשם בהידרדרותה הכלכלית של רוסיה בין 1989 ל-1998 בכניעתה לתכתיבים שהעמידה בפניה קרן המטבע הבינלאומית. רוסיה אולצה, לטענתו, לעבור "תרפיית שוק" ניאו־ליברלית, שנחלה כישלון חרוץ.⁶⁶ אך הטיעון הזה עומד בסתירה גמורה למה שהתרחש בפועל: רוסיה מעולם לא "נכנעה" לתכתיבי קרן המטבע. אדרבה, אף שקיבלה מן הקרן הלוואות בסך של יותר מעשרים וחמישה מיליארד דולר, היא הפרה בשיטתיות את התחייבויותיה לנקוט בתמורה צעדי הבראה כלכליים נחוצים. לדברי אנדריי אילאריונוב, ראש המכון למחקר כלכלי במוסקבה, רוחב הלב שגילתה קרן המטבע במתן הלוואות לפדרציה הרוסית בעצם "הפחית את נכונותן של הרשויות הלאומיות לבצע שינויים כואבים אך הכרחיים במדיניותן הכלכלית".⁶⁷

אכן, החיסרון העיקרי של קרן המטבע הבינלאומית אינו מדיניותה הכוחנית אלא נדיבותה המופרזת וחולשת הרצון שהיא מפגינה בפני ממשלות חסרות אחריות. להיטותם של המוסדות הפיננסיים הגלובליים להצדיק את קיומם באמצעות פיזור כסף מעמידה לפעמים מכשולים בדרכה של כלכלת השוק במקום לעודד את התפשטותה. אולם הצד המנצל, במקרה של רוסיה ובמקרים רבים אחרים, אינם פקידי קרן המטבע והבנק העולמי, אלא המדינות הריבוניות ה"חולבות" אותם בשיטתיות. אפשר ורצוי לתהות אם יש צורך אמיתי במוסדות על־לאומיים לפיקוח ובקרה על תנועת ההון העולמי; לעתים קרובות, הנזק שמסבה יומרה כזאת גדול מן התועלת שבה. עם זאת, ברי שאין שחר לאזהרות מפני כינונה של "ממשלה עולמית" כל־יכולה המשרתת את הקפיטליזם הגלובלי. משטר אוניברסלי כזה פשוט אינו קיים וספק אם יתקיים בזמן הנראה לעין.

לעת עתה, ניתן להתרשם כי השמועות על מותה של המדינה הריבונית היו מוקדמות מדיי; היא מוסיפה לרכז בידיה סמכויות מקיפות כלפי פנים וכלפי חוץ,⁶⁸ למלא תפקיד מרכזי במערכת הבינלאומית ולהגן ביעילות על האינטרסים שלה מול גופים על־לאומיים ורב־לאומיים.⁶⁹ אמת, הגלובליזציה מאפשרת תנועה חופשית יותר של סחורות, טכנולוגיה וכוח אדם בין מדינות, אבל האינטגרציה העולמית עדיין לא הפכה את הגבולות הלאומיים לנחלת העבר. ארצות־הברית וקנדה, למשל, מאוגדות בהסכם סחר חופשי, אך לגבול ביניהן יש בכל זאת משמעות מבחינה כלכלית: היקף הסחר של טורונטו עם ונקובר, למשל, גדול פי עשרה מהיקף הסחר שלה עם סיאטל, אף שהמרחק הגיאוגרפי בין הערים דומה.⁷⁰

המדינה אינה פועלת עוד במרחב פוליטי המאוכלס רק בישויות כדוגמתה. בסדר הגלובלי ההולך ומתהווה, היא נדרשת להכיר בקיומם של מוקדי כוח אחרים, לאומיים ובינלאומיים, ציבוריים ופרטיים, הממלאים פונקציות שונות ומגוונות: מוסדות דוגמת האו"ם ושלוחותיו, ארגונים לא־ממשלתיים הפועלים בכל רחבי העולם, תאגידים רב־לאומיים, רשתות תקשורת ועוד. המדינה שומרת על מקומה המרכזי במערכת המסועפת והמורכבת הזאת כמקור הריבוני העיקרי - גם אם לא היחיד - של הכוח השלטוני, שאותו היא מבזרת ומאצילה כלפי מעלה, אל הגופים הבינלאומיים והעל־לאומיים, וכלפי מטה, אל הסוכנויות התת־לאומיות.⁷¹ נכון שבתנאים אלו המדינה הריבונית אינה השחקן היחיד על המגרש הפוליטי - אבל את המשחק, שחוקיו משתנים כל העת, אי–אפשר לנהל בלעדיה.