המשבר של 1997-1998 חשף פגמים חמורים בהתנהלות הכלכלית של ה"נמרים" האסיאניים. משקים מתרחבים אלו התבססו במשך זמן רב על קורפורטיזם בחסות המדינה ועל קשרים הדוקים מדיי בין פוליטיקאים לבעלי ממון. הממשלות באזור ראו עצמן כפטרוניות של התעשייה, אבל מדיניות ההלוואות הפזרנית שלהן (ושל קרן המטבע הבינלאומית) והאשראי המופרז שהעניקו לעסקים הגדולים חשפו את משקיהן לתנודות קיצוניות בשוק ההון וסיבכו אותן בחובות עצומים. הקריסה לא נבעה מכישלונה של השיטה הקפיטליסטית אלא מיישום מוטעה של עקרונותיה; ואמנם, כמה מן המדינות הפגועות, דוגמת דרום קוריאה, טייוואן ותאילנד, הפיקו את הלקחים מן המשבר, צמצמו את היקף המעורבות הממשלתית במשק, ואימצו מדיניות המניחה לשחקנים השונים במערכת הכלכלית להתמודד בכוחות עצמם עם תכתיביו ואילוציו של השוק.²⁷

דובריה ופעיליה המסורים של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה מסרבים, כמובן, לתת מידה כזאת של אמון ב"יד הנעלמה" של הכלכלה הקפיטליסטית. הם מכוונים את חִצי הביקורת שלהם כלפי היחסים הסימביוטיים המעוּותים שנרקמו, לטענתם, בין התאגידים הרב־לאומיים למדינות המתפתחות. על פי המודל הפופולרי של "המרוץ לתחתית", שאותו הם מצטטים דרך קבע, שאיפתם של התאגידים הגדולים למקסימיזציה של רווחים מניעה אותם להעביר את מרכזי הייצור שלהם ממדינות האם לאזורים מוכי עוני בעולם השלישי, שבהם עלויות הייצור נמוכות במיוחד.²⁸ כך משגשגות "סדנאות היזע" הידועות לשמצה - מפעלים, בתי חרושת ומחנות עבודה, שבהם מועסקים מיליוני פועלים קשי יום בייצור מוצרי צריכה לחברות השפע. העיתונאית הקנדית נעמי קליין ייחדה פרק ארוך בספרה רב־המכר בלי לוגו לתיאור התנאים המזעזעים השוררים ב"אזורי העיבוד לייצוא" - כך מכונים אתרים אלה - בסין, בהודו, בפיליפינים, בתאילנד, במקסיקו ובארצות אחרות.²⁹ היא מלינה על השכר הזעום שמקבלים העובדים המקומיים תמורת עמלם: פועל בבית חרושת המייצר תיקי יד עבור "וול־מארט" בסין, למשל, משתכר בין 20 ל־35 סנט לשעת עבודה. מפעל לייצור נעלי ספורט של "נייק" בסין משלם לעובדיו 16 סנט לשעה - וכל זאת בשבוע עבודה של 77 שעות.³⁰ קשה להישאר אדיש לנתונים אלו, ואכן יש להם השפעה ניכרת על דעת הקהל במערב, כפי שקליין מציינת: 

התגובה המצטברת לסיפורי הזוועה של מחנות העבודה בסין, לסצנות של הנערות שמשלמים להן פרוטות במקילדוראס המקסיקניים והנערות שנשרפו למוות בבנגקוק, הביאה לשינוי אטי אך ניכר באופן שבו אנשים במערב רואים את העובדים במדינות המתפתחות. הקריאה 'הם לוקחים לנו את המשרות' מפנה מקום לתגובה אנושית יותר: 'התאגידים שלנו גוזלים את חייהם'.³¹

אי־אפשר - ומובן שאסור - להתעלם מן הניצול המחפיר המאפיין את תנאי העבודה ברבות מסדנאות היזע. ארגונים בינלאומיים ומדינות במערב צריכים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את התופעה. אבל נעמי קליין ואקטיביסטים אחרים המתנגדים לגלובליזציה מתעלמים מן הצד האחר של המטבע: ל"מרוץ לתחתית" יש, כך מתברר, גם היבטים חיוביים - בטווח הקצר ובעיקר בטווח הארוך.

ראשית, השוואת תנאי השכר של פועלי סדנאות היזע להכנסות של עמיתיהם במערב עלולה ליצור רושם מוטעה; קנה המידה הנכון להשוואה הוא רמת השכר המקובלת באותו משק מתפתח. ואמנם, מחקרים שהסתמכו על קנה מידה זה הראו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כי שכרם של הפועלים הלא־מיומנים במפעלים השייכים לתאגידים רב־לאומיים בדרום־מזרח אסיה גבוה יותר בהשוואה לסכומים המזעריים שהיו משתכרים אילו בחרו באפשרויות תעסוקתיות אחרות באותן מדינות.³² לינדה לים, כלכלנית מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת מישיגן, ביקרה בווייטנם בקיץ 2000 כדי לבדוק את הנושא מקרוב. היא מצאה כי הפועלות בבית החרושת של חברת ההנעלה "נייק" בווייטנם משתכרות 670 דולר לשנה, סכום פעוט לכל הדעות - אלא שעל פי נתוני הבנק העולמי שכר המינימום בווייטנם עמד באותו זמן על 134 דולרים בלבד.³³ ואמנם, הניסיון מוכיח שברוב המקרים החלופות לסדנאות היזע גרועות פי כמה: עבודה בתנאים ירודים בבתי חרושת מקומיים, הידרדרות לחיי פשע, או אבטלה מתמשכת ועוני מרוד.

שנית, וחשוב יותר: אף שהתאגידים הגדולים הם אמנם המרוויחים העיקריים מפעילותן של סדנאות היזע, הרי שלאורך זמן יש להן השפעה מבורכת גם על המשק המקומי. כאשר מדינות מתפתחות מאפשרות הקמת מפעלים ובתי חרושת בבעלות זרה בתחומן, הן מעודדות זרימה של השקעות וטכנולוגיה מתקדמת מן החוץ, רוכשות ידע בשיטות ניהול מערביות ומקדמות את הכשרת כוח העבודה שלהן. כך, בעצם, החלה הצמיחה הכלכלית המטאורית של מדינות מזרח אסיה. יפן שימשה מופת למשקים האחרים באזור. ראוי לזכור שהמשקיפים המערביים אשר ביקרו בסדנאות היזע שנפוצו במדינה זו לפני ארבעה עשורים הזדעזעו מתנאי העבודה המחפירים.³⁴ הפועלים היפנים שעבדו במפעל "נייק", לדוגמה, השתכרו ארבעה דולרים ליום.³⁵ מיותר להזכיר איזו כברת דרך עשתה מאז הכלכלה היפנית - ובעקבותיה טייוואן, סינגפור, דרום קוריאה, וכיום גם סין, תאילנד, וייטנם, אינדונזיה ומלזיה. כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, צריכה להתחשב בעובדה שסדנאות היזע הן ככל הנראה שלב הכרחי בהתפתחותו התעשייתית של כל משק. אפשר להבין אפוא למה מתכוון הכלכלן ג'פרי סאקס כאשר הוא מצהיר כי "הדאגה שלי היא לא שיש הרבה סדנאות יזע, אלא שיש מעט מדיי".³⁶

במבט כולל, הקפיטליזם הגלובלי אכן אינו כוח שכולו טוב, אך יתרונותיו עולים בהרבה על חסרונותיו; מאות מיליוני אנשים שאינם סובלים עוד חרפת רעב יכולים להעיד על כך. הנתונים מוכיחים כי אין ממש בנבואות הזעם שמשמיעים מתנגדיה ומבקריה של הגלובליזציה. הסילופים האופייניים לטיעוניהם נובעים מנאמנותם העיוורת לדעה הקדומה הרווחת הרואה בקפיטליזם "משחק סכום־אפס", שבו הרווח של האחד מושג תמיד על חשבונו של האחר. ברם, אם הגלובליזציה היא אמנם מעין מעבדה ענקית לבדיקת הישגיה של הכלכלה הניאו־ליברלית, הרי שהיא מפריכה את המיתוס הזה מן היסוד. מסתבר כי הסחר החופשי הרב־לאומי מיטיב עם החלשים ועם החזקים כאחד - עם מנהלי התאגידים המדושנים, היושבים במשרדיהם המפוארים בניו יורק ובטוקיו, אך גם עם הפועלים קשי היום בווייטנם ובמלזיה, ובעיקר עם צאצאיהם, שאולי יזכו לאיכות חיים גבוהה יותר הודות לפעולתם הנמרצת של כוחות השוק.

ג

אולם ההתנגדות לגלובליזציה אינה מסתכמת בדאגה לגורלם של החלכאים והנדכאים ברחבי העולם. היא ניזונה גם מן החששות מפני השלכותיו הפוליטיות של התהליך ובעיקר מפני התעצמותם הגוברת של סוכני הקפיטליזם הגלובלי בזירה העולמית - תאגידי הענק, שכל מעייניהם נתונים לעשיית רווחים, ושותפיהם במוסדות־העל של השוק הבינלאומי, המכפיפים ממשלות למרותם. כוחות אלו חותרים לכאורה תחת אשיות הסדר הפוליטי הישן של המדינות הריבוניות, ומכוננים תחתיו משטר עולמי חדש, שבו שולטים אינטרסים עסקיים וממון.

הקינה - או הצהלה - על מותה של המדינה אינה תופעה חדשה. מרקס ואנגלס חזו התפתחות מעין זו כבר במניפסט הקומוניסטי, שחיברו בשנת 1848. שני ההוגים סברו שההיסטוריה מתקדמת לעבר עתיד ידוע מראש: הבורגנות עצמה מכשירה את הקרקע להיעלמות המדינה, והפרולטריון העולמי שיתפוס את מקומה יקים משטר עולמי של סולידריות, שבו לא יהיה עוד מקום לדעות הקדומות של הלאומיות:

היבדלות הלאומים והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי החיים ההולמים אותם. שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על כל פנים, של ארצות הציביליזציה, היא אחד התנאים לשחרורו. ככל שיתבטל ניצול האחד על ידי זולתו, כך יתבטל ניצול אומה אחת על ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה.³⁷

מאה וחמישים שנה בקירוב לאחר כתיבת הדברים הללו, ההספדים למדינת הלאום הם כבר בבחינת אפנה רווחת בקרב אינטלקטואלים אירופים, אלא שנימתם השתנתה מציפייה אופטימית לפטליזם פסימי. משנכזבה תקוותה של האינטליגנציה השמאלית להקמתו של אינטרנציונל סוציאליסטי, הפכה בעיניה המדינה - והכוונה כמובן לישות סוציאל־דמוקרטית מתוקנת - לסוללת מגן מפני כוחו הדורסני של הקפיטליזם העל־לאומי. ברם, סיכויי ההישרדות של מדינת הרווחה אינם מבטיחים: בלחצם של התאגידים הרב־לאומיים ושל מוסדות הכלכלה העולמית, היא הולכת ומאבדת את תפקידיה החברתיים. כל שנותר ממנה הוא ממשל מינימלי, המשרת לכאורה רק את המעמד הדומיננטי.³⁸

מנקודת מבטם של מבקרי הגלובליזציה, היחלשותה של המדינה מבשרת אפוא על תחילתו של עידן חדש, מאיים יותר, שבו שוררים תנאי הג'ונגל של השוק החופשי. "המשמעות העמוקה ביותר של רעיון הגלובליזציה", כותב הסוציולוג זיגמונט באומן, "היא שמצבו של העולם פרוע, הפכפך ומוּנע מעצמו. שחסרים מרכז, חדר בקרה, מועצת מנהלים, משרד ראשי".³⁹ את המהפך שחל בגישתם של האקטיביסטים הרדיקלים אפשר להסביר בפחדם מפני כוחו המושחת והמשחית של הקפיטליזם; לפיכך, מיריביה המושבעים של המדינה, הפכו אלה פתאום למגִניה התקיפים ביותר. נעמי קליין מודה בפה מלא:

בעידן הוודסטוק, הסירוב לפעול על פי חוקי המדינה ובית הספר נחשבו לפעולה פוליטית בפני עצמה. כעת, מחאתם של מתנגדי ארגון הסחר העולמי - אפילו אלה המכנים עצמם אנרכיסטים - מופנית נגד העדר של חוקים וסמכות. הם דורשים שהממשלות הלאומיות יהיו חופשיות להפעיל את סמכותן מבלי שארגון הסחר העולמי יתערב, ותובעים חוקים בינלאומיים נוקשים יותר, שיפקחו על תקני עבודה, על איכות הסביבה ועל המחקר המדעי.⁴⁰

מחאה דומה, בשמו של עקרון הריבונות הלאומית, משמיעים גם פוליטיקאים ואישי ציבור המזוהים עם הימין הלאומני. הפוליטיקאי האמריקני הבוטה פטריק ביוקנן, למשל, תקף בחריפות את ארגון הסחר העולמי, המאיים לטענתו על חזונם של האבות המייסדים בדבר אמריקה ריבונית ועצמאית.⁴¹ הוא שפך את חרון אפו גם על תאגידי הענק, שהתנתקותם מן השורשים הלאומיים הפכה אותם ל"יריבים הטבעיים של המסורת".⁴² ביוקנן לא היסס להביע תמיכה בהפגנות הסוערות שערכו מתנגדי הגלובליזציה בסיאטל, והצהיר כי "האיום הגדול ביותר נשקף לנו לא מצדה של אימפריית הרשע, ברית־המועצות, אלא מן הממשלה העולמית המתהווה, ומן המעמד הפוליטי הבינלאומי, המבקש לשלוט בגורל העולם כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו. אני סבור שזו המערכה הגדולה של העתיד".⁴³

חרדה זו ניחנה באופי מידבק; גם המרכז הפוליטי מתחיל לסבול מן הביעותים האפוקליפטיים הרודפים את הרדיקלים של השמאל ושל הימין. אפילו בחברה שאימצה אל לבה את אתוס היזמה החופשית הולך ומתפשט כעת הלך רוח חשדני כלפי הקפיטליזם הגלובלי: בסקר שערך היומון יו־אס־איי טודיי ביולי 2002, נמצא כי שלושים ושמונה אחוזים מן האמריקנים מאמינים שהחברות הגדולות הן בגדר "איום אמיתי על עתיד האומה".⁴⁴ את משבר האמון הזה ליבו מן הסתם השערוריות שיצרו סיפורי השחיתות ב"אנרון" וב"וורלד קום", אבל סביר שיש לו סיבה נוספת - התחושה כי התאגידים פשוט נעשו חזקים מדיי.