הדפסה
גרסת PDFהערת מערכת:
בשבת ה־27 בדצמבר 2008, לאחר שמונה שנים שבהן הותקפה שוב ושוב במטחי רקטות ששוגרו בידי ארגוני הטרור האיסלאמיים אל שטחה, פתחה ישראל במבצע צבאי רחב היקף נגד שלטון החמאס ברצועת עזה. המבצע, שזכה לשם הרשמי "עופרת יצוקה", החל בהפצצות אוויריות מסיביות על מטרות שזוהו עם החמאס ועם הג'יהאד האיסלאמי ונמשך בפעולה קרקעית רחבת היקף בעומק הרצועה, שבה נטלו חלק אלפי חיילים. כעבור עשרים ושניים ימי לחימה הכריזה ישראל על הפסקת אש חד־צדדית, שנכנסה לתוקף ב־18 בינואר 2009. אף שהישגי המערכה במישור המדיני והצבאי שנויים במחלוקת, איש אינו מטיל ספק בהרס שחוללה. הצד הישראלי איבד עשרה חיילים ושלושה אזרחים, אולם בשל הא־סימטריה הבולטת ביחסי הכוחות נגבה מן הפלסטינים מחיר כבד במיוחד: על פי דיווחים מן הרצועה (שאמינותם, חשוב לציין, שנויה במחלוקת), קיפחו למעלה מאלף בני אדם את חייהם במהלך המבצע, ובניינים ומתקני תשתית רבים נחרבו עד היסוד. על פי אומדן סוכנויות הסיוע, קרוב למאה אלף פלסטינים נותרו חסרי בית בתום הקרבות.
בשבת ה־27 בדצמבר 2008, לאחר שמונה שנים שבהן הותקפה שוב ושוב במטחי רקטות ששוגרו בידי ארגוני הטרור האיסלאמיים אל שטחה, פתחה ישראל במבצע צבאי רחב היקף נגד שלטון החמאס ברצועת עזה. המבצע, שזכה לשם הרשמי "עופרת יצוקה", החל בהפצצות אוויריות מסיביות על מטרות שזוהו עם החמאס ועם הג'יהאד האיסלאמי ונמשך בפעולה קרקעית רחבת היקף בעומק הרצועה, שבה נטלו חלק אלפי חיילים. כעבור עשרים ושניים ימי לחימה הכריזה ישראל על הפסקת אש חד־צדדית, שנכנסה לתוקף ב־18 בינואר 2009. אף שהישגי המערכה במישור המדיני והצבאי שנויים במחלוקת, איש אינו מטיל ספק בהרס שחוללה. הצד הישראלי איבד עשרה חיילים ושלושה אזרחים, אולם בשל הא־סימטריה הבולטת ביחסי הכוחות נגבה מן הפלסטינים מחיר כבד במיוחד: על פי דיווחים מן הרצועה (שאמינותם, חשוב לציין, שנויה במחלוקת), קיפחו למעלה מאלף בני אדם את חייהם במהלך המבצע, ובניינים ומתקני תשתית רבים נחרבו עד היסוד. על פי אומדן סוכנויות הסיוע, קרוב למאה אלף פלסטינים נותרו חסרי בית בתום הקרבות.
החורבן שגרם מבצע "עופרת יצוקה", ובעיקר המראות הקשים ששודרו מרצועת עזה בכל רחבי תבל, עוררו גל מחאה בינלאומי חריף והציתו פולמוס ציבורי נוקב גם בישראל גופא. מבקריה הנחרצים של מדינת ישראל טענו נגדה כי נהגה בבריונות, הפעילה אלימות דורסנית וחסרת הבחנה וביצעה פשעי מלחמה נגד הפלסטינים. גם קולות מתונים יותר, בארץ ומחוצה לה, הטילו ספק בנחיצותן של חלק מן הפעולות שננקטו בידי צה"ל במהלך הלחימה, ותהו שמא ניתן היה לסיים את המבצע מבלי להמיט על תושבי רצועת עזה אסון הומאניטרי בהיקף נרחב כל כך.
למרבה הצער, הדיון הסוער הזה, עד כמה שהוא מובן ואולי גם בלתי נמנע, נשען ברוב המקרים על מידע חסר ופגום, על אי־בהירות מושגית ועל הפעלה שגויה של אמות מידה ערכיות. מטרתו העיקרית של מאמר זה, פרי עטו של אחד מהוגי הדעות הבולטים בישראל, היא לנסות ולתקן מקצת מן הליקויים הללו, או לפחות להצביע על הכלים שבאמצעותם ראוי לנתח את מה שהתרחש במהלך מבצע "עופרת יצוקה" מבחינה מוסרית, אתית ומשפטית.
מדינה מתוקנת אמורה לתכנן את מעשיה כהלכה, לבצע אותם כראוי ולבחון אותם בקפידה לאחר מעשה. מבצע צבאי הוא מעשה מדינה חשוב ומורכב וכשם שאינו יוצא מכלל חובת התכנון ההולם והביצוע הראוי, כך אינו יוצא מכלל חובת הבחינה המדוקדקת לאחר סיומו.
מבצע צבאי שמנהלת מדינה מעבר לגבולותיה הוא מעשה מדיני. במדינה דמוקרטית, שיקולים והחלטות בתחום המדיני נמצאים במסגרת אחריותה של הממשלה. לפיכך, על הממשלה לקיים לאחר מעשה בדיקה מדוקדקת של שיקוליה ושל החלטותיה. מבצע צבאי כרוך גם בהפעלה של כוחות צבאיים שונים ובשיתוף פעולה עם ארגוני מודיעין שונים. כל אחד מאלה אמור אפוא לקיים לאחר מעשה תחקיר מקצועי, שיטתי ונוקב בדבר השיקולים וההחלטות שהתקבלו בכל אחד מן המוקדים המקצועיים שהשפיעו על המבצע,ובכללם - מוקדי התכנון האופרטיבי, הביצוע הטקטי והמודיעין. תחקיר אחראי של מוקדים אלה עשוי להוביל לתחקיר מקצועי של מוקדי השפעה נוספים, דוגמת אלה המופקדים על בניין הכוח הצבאי, ובכלל זה - על פיתוח תורות לחימה ועל ההכשרה המעשית.
במסגרת הבדיקה המדינית והתחקירים המקצועיים ראוי לבחון באופן מיוחד כל מרכיב של המבצע שיש לו היבט ערכי. אלה הם בעיקר החלטות, פקודות ומעשים שיש מקום לשאול אם הם מבטאים בצורה הולמת את עקרונות המוסר של מדינת ישראל, את ערכי האתיקה של צה"ל ושל השב"כ ואת הדינים שישראל חייבת בשמירתם. לבחינה זו שני שלבים: בשלב הראשון, יש לברר מהן הדרישות שבהן צריכה לעמוד הפעולה הצבאית שעל הפרק לאור עקרונות המוסר של ישראל, בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית;1 לאור ערכי האתיקה הארגונית, כפי שהם מבוטאים במסמכים של צה"ל ("רוח צה"ל" וכללי האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור) ושל שירות הביטחון הכללי;2 ולאור הדינים שישראל חייבת בשמירתם - גם מפני שהיא מדינת חוק, החייבת בשמירת הדין הישראלי, וגם מפני שהיא מדינה מתוקנת, הכפופה לדין הבינלאומי הנוהג, המחייב את כל המדינות, ולדין הבינלאומי ההסכמי, שקיבלה על עצמה לקיים. בשלב השני, יש לברר אם ההחלטות שהתקבלו, הפקודות שניתנו והמעשים שבוצעו במהלך המבצע עמדו באותן דרישות מוסריות, אתיות ומשפטיות. כדי להוציא אל הפועל את השלב השני בבדיקה, יש להגיע לתיאור אמין, מלא, עמוק ומדויק ככל האפשר של העובדות בדבר ההחלטות, הפקודות והמעשים העומדים למבחן; אי־אפשר להשלים שום הערכה מוסרית, אתית או משפטית של מבצע צבאי כלשהו לפני תום הבדיקה הנדרשת של הרקע המדיני והתחקיר הנדרש של הפעילות הצבאית המקצועית. אמנם רבים, בישראל ומחוצה לה, התבטאו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו כאילו הבחינה האמורה כבר נשלמה ותוצאותיה מצויות ברשותם, אולם כיוון שהדעת נותנת שלא היה בידי אף אחד מהם תיאור אמין, מלא, עמוק ומדויק של העובדות, אין להתבטאויות שלהם, בשלב זה, שום משקל מוסרי, אתי או משפטי של ממש.
לפיכך, עלינו להתמקד, לעת עתה, בשלב הראשון שהזכרנו, ולהסתפק בבירור הדרישות המוסריות, האתיות והמשפטיות שחייבו את מקבלי ההחלטות ואת מבצעי הפקודות. דרישות אלה קדמו למבצע, על כל היבטיו, ואינן תלויות בעובדות הספציפיות בדבר "עופרת יצוקה". עם זאת, אף על פי שאין ביכולתנו להשיב בצורה אחראית על כל השאלות הנוגעות לכל מה שהתרחש בפועל ברצועת עזה במהלך חודש ינואר 2009, התמונה המסתמנת מן הנתונים שנאספו עד כה מאפשרת לנו להסיק, כבר עכשיו, כי חלק ניכר מן הביקורת שהוטחה במדינת ישראל ובצה"ל בעת הלחימה בעזה ולאחריה נשען על מצע רעוע, בלשון המעטה.
המרכיב הראשון שיש לתת עליו את הדעת בשעה שמנתחים מבצע צבאי של מדינה דמוקרטית מעבר לגבולותיה הוא ההחלטה המדינית על עצם היציאה לפעולה בהקשר מסוים. כדי לבחון החלטה כזו כראוי, יש להתבונן בה משתי נקודות מבט שונות - חיצונית ופנימית.
נתחיל בנקודת המבט הראשונה, החיצונית, המשמשת אותנו להערכה מוסרית של החלטה מדינית לצאת למלחמה או למבצע צבאי על יסוד שיקולים במישור היחסים הבינלאומיים. השאלה הניצבת בפנינו בנקודה זו היא: האם יש למדינה הצדקה מוסרית לבצע פעילות צבאית כנגד מדינה אחרת, בהקשר מסוים של היחסים ביניהן? שאלות מקבילות אפשר להציג בנוגע לפעילות צבאית של מדינה כנגד ישות שאמנם אינה בגדר מדינה, אבל היא בעלת גוף שלטוני שיש לו מידה משמעותית של שליטה אפקטיבית בנעשה בשטח מסוים (דוגמת החמאס בעזה); לפעילות צבאית של מדינה כנגד ארגון הפועל מתוך שטחה של מדינה, אך נהנה מחופש פעולה המגיע לרמה של שליטה אפקטיבית בחלקים משטחה של אותה מדינה (דוגמת החיזבאללה בלבנון); ולבסוף, לפעילות צבאית של מדינה כנגד ארגון הפועל מתוך שטחה של ישות שאינה בגדר מדינה (דוגמת ארגוני טרור הפועלים משטחי הרשות הפלסטינית). כבר בשלב מוקדם זה של הדיון, ראוי להבחין לא רק בקווי הדמיון שבין הסוגיות האלה, אלא גם בהבדלים שביניהן. כל אחת מהן מחייבת דיון מוסרי נפרד.
הבסיס לדיון בכל הסוגיות שהזכרנו הוא תפיסה מוסרית המוכרת כתורת המלחמה הצודקת.3 זו אינה דוקטרינה הקיימת בנוסח אחד ויחיד ובפרשנות אחת ומחייבת, אלא משפחה של מושגים (כגון "לוחמים" או "מידתיות"), הבחנות (כגון זו שבין מטרות צבאיות למטרות לא־צבאיות) וכללים (כגון זה הקובע שבמהלך לחימה אסור לפגוע בחיילי אויב לאחר שנכנעו). בד בבד עם הופעתם של מרכיבים אלה בתורת המלחמה הצודקת, התגלעו מחלוקות בין הוגי הדעות והמלומדים שעסקו בתחום לגבי משמעויותיהם של המושגים, השיקולים שביסוד ההבחנות ופרטי הכללים המעשיים.4 לימים התרחשו בהקשר הזה שני תהליכים, שנשאו פירות חשובים: במסגרת התהליך הראשון התגבשה תורת המלחמה הצודקת כמערכת מוסכמת של שמונה עקרונות,5 המשמשים תשתית לדיונים המוסריים הרווחים בשאלות הנוגעות ליציאה למלחמה ולדרכי הלחימה;6 במסגרת התהליך השני נוצרה מערכת הסדרים של דין בינלאומי, שעליהם נסמך השיח המשפטי המקובל סביב השאלות האלה.7
תורת המלחמה הצודקת, כפי שהיא מתבטאת הן במערכת העקרונות המוסריים והן במערכת ההסדרים של הדין הבינלאומי, עומדת על הנחות מסוימות בדבר זהות הצדדים הלוחמים ובדבר תנאי הלחימה. בדרך כלל ההנחות הללו הן, בין השאר, שהצדדים הלוחמים הם מדינות ושתנאי הלחימה מאפשרים, על פי רוב, הבחנה לא־מסובכת בין לוחמים ובין לא־לוחמים. העימותים הצבאיים של ישראל עם ארגוני הטרור הפלסטיניים, עם החיזבאללה בלבנון ועם ממשל החמאס בעזה הם דוגמאות להקשרים שבהם ההנחות הללו אינן מתקיימות. כדי להחיל את עקרונות תורת המלחמה הצודקת על ההקשרים האלה צריך אפוא להרחיב את מתכונתה. עם זאת, בדיון דלהלן ננסה למעט ככל האפשר בהרחבות תיאורטיות חדשות ונעגן את טיעונינו בתורת המלחמה הצודקת בתבניתה המסורתית.
העיקרון הראשון של תורת המלחמה הצודקת, בהקשר הנוכחי, הוא עקרון הנימוק המוצדק. מדינה חייבת להיות בעלת הצדקה מכרעת לביצוע פעילות צבאית כנגד מדינה, ישות, ארגון או בני אדם יחידים מעבר לגבולותיה. מבחינה מוסרית, ההצדקה המכרעת היחידה לביצוע פעולה כזו היא ההגנה העצמית. מדינה היוצאת למלחמה או למבצע צבאי יכולה להצדיק אפוא מהלך זה אם ביכולתה להראות כי פעלה על יסוד זכותה להגנה העצמית.
אין חולק על כך שבמשך שנים הפעילו החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגוני טרור אחרים בעזה ירי מתמשך של אלפי טילים לעבר יישובים בישראל. לפיכך, ניתן להשיב באופן אחראי על השאלה האם ההחלטה לקיים פעילות צבאית כנגד ארגוני הטרור הללו, בזמן שבו יצא מבצע "עופרת יצוקה" אל הפועל, הייתה מוצדקת ככל שמדובר בזכות ההגנה העצמית. התשובה החיובית מובנת מאליה. ירי טילים כזה הוא התקפה על המדינה עצמה והוא מסכן בלי הרף את חיי האזרחים ביישובים המותקפים, את בריאותם, את שלומם ואת אורח החיים התקין שלהם.
עם זאת, תורת המלחמה הצודקת אינה מסתפקת בדרישה שהפעילות הצבאית תתקיים לשם הגנה עצמית. זהו תנאי הכרחי לצדקת המלחמה, אולם אינו מספיק. קו המחשבה המוסרי הוא ברור: מבצע צבאי הוא פעילות הרת־סכנות לחיי האדם, לבריאותו, לשלומו, לרכושו ולחירויותיו. אם תיתכן הגנה עצמית אפקטיבית ללא הפעלת כוח צבאי, כי אז היא עדיפה על פני פתרונות הכרוכים בגרימת הרס, סבל ומוות. לשימוש בכוח צבאי יש הצדקה רק כאשר מוצו כל הדרכים החלופיות להשגת המטרה של הגנה עצמית אפקטיבית. זהו עקרון האמצעי האחרון של תורת המלחמה הצודקת.
האם ההחלטה על היציאה למבצע "עופרת יצוקה" עמדה בדרישה של עקרון האמצעי האחרון?
כדי להשיב על שאלה זו באופן אחראי יש להכיר את קשת האיומים הנשקפים לאזרחי המדינה מפעולות החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה, את מגוון האמצעים החלופיים למבצע צבאי, את הניסיונות השונים לנקוט באמצעים החלופיים ואת תוצאותיו של כל אחד מן הניסיונות האלה. בקשת האיומים יש לכלול לפחות את שימושם של ארגוני הטרור בטילים - לא רק ברקטות מסוג "קסאם", אלא גם בדגמים המסוגלים להגיע לטווח ארוך ולגרום נזק רב יותר. כחלופות למבצע צבאי אפשר לשקול משא ומתן עקיף להפסקת אש, לחץ דיפלומטי בצינורות הבינלאומיים והטלת מצור. כידוע, אף שישראל וגורמים אחרים בזירה הבינלאומית ניסו להשתמש באמצעים חלופיים אלה, לא עלה בידם להפיק את התוצאות המקוות, שכן החמאס והג'יהאד האיסלאמי לא חדלו משיגור טילים לעבר יישובים ישראליים בדרום הארץ.
ירי הטילים המתמשך מצד ארגוני הטרור בעזה והימנעותה המתמשכת של המדינה המותקפת מתגובה צבאית רחבת היקף יצרו יחדיו חזקת הצדקה להחלטתה של ישראל לצאת למבצע צבאי כאמצעי אחרון. מי שטוען אחרת נושא בעול ההוכחה. עליו להראות: א. שהיה בנמצא אמצעי חלופי שהמדינה לא השתמשה בו; ב. שאילו השתמשה ישראל באמצעי זה הוא היה מספק הגנה אפקטיבית מיידית לאזרחי המדינה מפני הסכנות שנשקפו להם מירי הטילים; ג. שהוא היה מייתר את הצורך במבצע צבאי. דא עקא שעד כה לא טען איש ברצינות שהוא מכיר אמצעי העונה על התנאים הנדרשים.
בהקשר זה נשמעת לעתים הטענה כי הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים יעניק לאזרחי המדינה את ההגנה הטובה ביותר מפני סכנות הטילים, הפיגועים ושאר מוראות הטרור. אכן, מדינה דמוקרטית חייבת לחתור להסדרי שלום עם כל העמים והמדינות שבשכנותה.8 ועם זאת, אינני יודע עד כמה יש ממש בסברה שניתן להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים אשר ייתפס כמחייב גם בעיני החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגוני הטרור האחרים. גם אם נניח שיש יסוד לסברה הזאת, ברי שירי הטילים לעבר ישראל לא ייפסק במהלך המשא ומתן בין הצדדים ואולי אף יגבר. עצם קיומו של משא ומתן אינו טעם מוסרי להימנעות מהגנה על אזרחי המדינה כאשר הם מאוימים בלי הרף, וגם אין לראות בו עילה מוסרית להימנעות מן השימוש באמצעי האחרון, לאחר שכשלו הניסיונות לנקוט אמצעים חלופיים. כל עוד מותקפים אזרחי המדינה במהלך משא ומתן, המדינה מחויבת להגן עליהם כראוי.
יש הגורסים שעל ישראל לנהל משא ומתן ישיר עם החמאס, כדי לפטור את אזרחיה מן הסכנות הנשקפות להם מירי טילים ומפעילויות טרוריסטיות אחרות. הטענה דומה והמענה דומה. מבחינה מוסרית, אין הצדקה לתבוע מישראל לקיים משא ומתן ישיר עם ארגון טרור שאינו מכיר בה וששולל את עצם זכותה להתקיים. מגעים עקיפים, בתיווך כזה או אחר, הם בגדר אפשרות, אולם אין יסוד להנחה שדי יהיה בהם כדי להגן על אזרחי המדינה. עינינו הרואות שבמהלך המשא ומתן העקיף שקיימה ישראל עם החמאס נמשך ירי הטילים על יישוביה. לא משא ומתן ישיר ולא משא ומתן עקיף עונים על הדרישות א' ו־ג' שהזכרנו זה עתה ועל כן אי־אפשר לראות בהם אמצעי הגנה חלופיים אפקטיביים על אזרחי המדינה.
