הדפסה
גרסת PDFתגובתו הרצינית וכבדת המשקל של פרופ' דוד הד למאמרי ראויה אף היא לתשובה רצינית וכבדת משקל - וזאת אף על פי שפרופ' הד לא הקפיד להציג נכונה את ההשקפות שביטאתי ואף ייחס לי דעות שלא הבעתי ושאינני מחזיק בהן. אם נניח לטעויות הללו, עומדת בינינו שאלה גדולה אחת, הניצבת גם במוקד מאמרי: כיצד עלינו להבין את אנושיותנו, במיוחד בעידן המדע והמדעיות? בטרם אפנה לדון בשאלה זו, עליי לתקן בקצרה כמה טעויות, פן שתיקתי תיחשב כהודאה.
המאמר שפרסמתי בתכלת התבסס על הרצאה פומבית בת חצי שעה, שבה נדחסו חומרים וטיעונים שהובאו בצורה מקיפה יותר בהזדמנויות אחרות.1 המאמר, שהיה שאפתני מבחינת היקף הנושאים שבהם עסק, נגע בהכרח ברפרוף בכמה סוגיות חשובות ופרש בקווים כלליים טיעון המחייב טיפול מעמיק יותר. עם זאת, המאמר גולל את הטיעון הזה בצורה שיטתית ובהירה, ועליי לומר בכנות שנאלצתי לחזור ולקרוא בו מפני שהתקשיתי לזהות את רעיונותיי מבעד להצגה (המסולפת) שלהם בדבריו של פרופ' הד. חד־משמעית, מאמרי לא עסק בחידושים ביו־טכנולוגיים או בשאלות המוסריות שהם מעוררים, וגם לא תקף את המדע או את המדענים. לא היה בו ולו רמז לקריאה לאסור מחקר מדעי כלשהו (אני מתנגד לקריאות כאלה) או לשלול אפילו פרקטיקה טכנולוגית אחת. (גילוי נאות: במקום אחר קראתי לאסור בחוק תופעה אחת - אחת ויחידה - והיא שיבוט בני אדם, ואני גם תומך בשמירה על החוקים הקיימים האוסרים המתת חסד והתאבדות בסיוע רופא. ככלל, בשאלות תרבותיות אני מאמין גדול בחינוך ובשכנוע ולא בחקיקה ובאיסורים.)
מאמרי לא יצא אפוא נגד המדע אלא מתח ביקורת על ה"מדעיות" - אותה אמונה ספק־דתית מבית המדרש של הביו־נביאים, הטוענים כי הגנטיקה, מדעי המוח והפסיכולוגיה האבולוציונית יכולים לספק הסבר שלם ומדעי לחלוטין לחיי האדם, ובכלל זה להעדפותינו המוסריות ולאמונותינו הדתיות. ביו־נביאים אלה מבקשים במפורש למגר את התורות הדתיות והמוסריות המסורתיות ואפילו את תפיסתנו את עצמנו כיצורים בעלי חירות וכבוד עצמי. אינני "חרד" מפני נקודת מבט זו, אלא טוען שהיא כוזבת. הבעתי בבירור את הערכתי הרבה לממצאים המסעירים שהניבו הענפים המדעיים החדשים שהזכרתי, ועם זאת טענתי שבגלל המגבלות הקונספטואליות של המדע, הממצאים האלה מספקים לנו בהכרח ידע חלקי ובלתי שלם. שום מדע החוקר את חיי האדם לא יוכל לעמוד באמת על טיבם אם הוא מסרב להתעמק ב"חיותנו", על מהותה, משמעותה ותכונותיה המיוחדות - הפנימיוּת, המודעות, הרצונות, תכלית המעשים, הקשרים הרגשיים ופעילות החשיבה. שום מדע לא יוכל להבין באמת את החיים האנושיים אם הוא מוסיף להאמין כי ביכולתו להסביר את אוצרות הנפש הללו על ידי צמצומם להתרחשויות אלקטרו־כימיות המתחוללות במוח. עוד הדגשתי במאמר את הדלות המוסרית של החשיבה המדעית ואת העובדה שהיא אינה יכולה לבטא את השאלות האנושיות העמוקות ביותר, כגון "מה עליי לעשות?" או "למה אוכל לקוות?". לעומת ההשקפות הרדודות של המדעיות הצגתי את התורות הפילוסופיות והמקראיות העוסקות באנושיות שלנו - תורות המציעות חכמה בת־קיימא שאינה מאיימת על המדע ושתוקפה אינו מתערער לנוכח התגליות המדעיות, כאשר אלה מוצגות באור נכון.
פרופ' הד אינו נמנה גם הוא עם אוהדיה של המדעיות, אולם הוא נוטה להקל ראש בכוח ההשפעה שהיא צוברת בידה ובאתגרים שהיא מציבה בפנינו. אולי משום שהוא מתרועע עם פילוסופים ולא עם חוקרים בתחומי הביולוגיה המולקולרית ומדעי המוח, הוא בוחר להתעלם מן הדוגמאות הקונקרטיות שהצגתי לדרך החשיבה האופיינית למדעיות (ויכולתי להביא עוד דוגמאות רבות אחרות, מתוך כתביהם של פרנסיס קריק, ריצ'רד דוקינס, מייקל גזאניגה, ריימונד קורצווייל, ז'אק מונו, סטיבן פינקר, לי סילבר, גרגורי סטוק, ג'יימס ד' ווטסון, א"א וילסון, ומגוון רחב מאלה המכונים "טרנס־הומאניסטים" ו"אי־מורליסטים"). אולי משום שהוא עצמו אינו שותף כנראה לתפיסותיהם המטריאליסטיות של אותם מדענים, המאמינים כי אין הבדל מכריע בין האדם ובין בעלי חיים אחרים, נוטה פרופ' הד לזלזל באתגר האינטלקטואלי והתרבותי שדרך חשיבה זו מציבה בפנינו, ובמיוחד בפני סטודנטים נוחים להשפעה, שלא זכו להשכלה רחבת אופקים ושלמדו להאמין כי המדע מציע את ההסבר האמיתי והשלם לכל התופעות שהוא בוחן. דא עקא שגם התיאור שמציע פרופ' הד לחיי האדם הוא "חסר נשמה" באותה מידה. אף שאין הוא רוחש חיבה יתרה לרדוקציוניזם, דומה שהוא עושה יד אחת עם המדענים בסירובו לתמוך בתפיסת ה"נשמה" (ה"אנימה" או ה"פסיכה") כעיקרון בעל כוח הסברי במדע הביולוגיה. עליי להדגיש: באמרי "נשמה" (מושג שיש לו נגיעה הן לביולוגיה והן לפסיכולוגיה) אינני מתכוון לאיזו רוח לא־גשמית בתוך המכונה החייתית או לישות נבדלת שניטעה בנו בידי אלוהים ושנוטשת את הגוף אחרי המוות, אלא לארגון חומרי הגוף באופן מסוים, המקנה להם את חיותם (״הצורה הוויטאלית"), ליכולות ולפעילויות שארגון זה מאפשר ול"מידע" שהוא מביא לידי ביטוי בהווייתו הפעילה - מידע שהוא קולט מן העולם שמחוצה לו וגם משדר אליו.
מושג ה"נשמה" נחוץ לנו בביולוגיה, ולא רק כדי לגשר על הפער בין ידיעתנו המדעית האובייקטיבית על אודות הגוף או המוח ובין החוויה הסובייקטיבית שלנו (כיצד אנו "חשים" ביחס לדברים). מושג כזה דרוש לנו גם כדי לטפל באופי הפעילות הוויטאלית עצמה וכדי לבארה. כפי שהדגשתי, "גלגל העין והמוח הם עצמים חומריים: הם תופסים מקום בחלל ואפשר להחזיק אותם ביד; אבל יכולות הראייה והחשיבה אינן תופסות מקום ואי־אפשר להחזיקן ביד. הן תלויות אמנם לחלוטין בתנאים חומריים, אך במהותן הן לא-גשמיות: אלו הן יכולות ופעילויות של הנשמה - ולפיכך אינן מהוות מושא לידע בעיני המדע המטריאליסטי". מאפייני היסוד של החיים - "מידע", "התפתחות", "מודעות", "תיאבון", "השתדלות" ו"פעולה" - חומקים מניסיונות הסבר המבקשים לתארם במונחים של פעולת גֶנים או אירועים מוחיים אלקטרו־כימיים. אנחנו מכירים ומבינים את התכונות הללו, כפי שאנחנו מכירים ומבינים כל רעיון, רק באמצעות יכולתה של התודעה שלנו לתפוס ולקלוט יחידות לא-גשמיות של מובנוּת, שבאורח פלא "תופסות טרמפ" על צלילים נשמעים או על סמלים נראים - דוגמת אלה שאתם רואים כשאתם קוראים (כלומר, מפענחים) את הכתוב בעמוד הזה. ברי אמנם שמוחנו משתתף בתהליך עיבוד הצלילים והסמלים הללו, אך המשמעויות הלא־גשמיות אינן רק תוצרי הלוואי של האירועים הגשמיים, אלא - במקרים רבים - הגורם להם. שאם לא כן, איך נסביר את העובדה שעלבון מילולי יכול להרתיח את דמנו רק בתנאי שאנו מבינים את המשמעות הפוגעת הטמונה בו? גם אם נאמין שהמוח פועל בדומה למחשב מחווט, עלינו להודות שהוא מופעל ונשלט על ידי מערך המשמעויות המקודדות בתוכנה שלו.
בעל החיים האנושי מורכב כך שיהיה בעת ובעונה אחת מקור לתנועה (החל בחילוף החומרים וכלה בפעולה), מקור למודעות (חישה וחשיבה) ומקור לתיאבון ולחשק (רעב וארוס). כיצד נסביר את האחדות בין הגורמים החיוניים והמשולבים הללו - הפעולה, המודעות והתיאבון - ואת היכולת שלנו לכוון אותם, במידה מסוימת, באמצעות הידיעה והבחירה? עקרונית, הגנטיקה המולקולרית ומדעי המוח אינם מגלים כל עניין בשאלה זו. מדע טבעי יותר, נאמן יותר לחיים כפי שהם נחווים, אינו אמור להזניחה.2
הנקודה המרכזית שבה חולק עליי פרופ' הד נוגעת לטבע האדם. הוא מייחס לי בטעות את האמונה שטבע האדם קבוע ואינו משתנה, וזאת על סמך מה שהוא מפרש כמחויבות שלי - מחויבות אריסטוטלית לכאורה - לתפיסה שהמין האנושי הוא נצחי ואינו משתנה (וזאת בשעה שאני מאמין באבולוציה של האדם מיצור לא־אנושי), ולאמונתי (המקראית לכאורה) שאלוהים יצק ביצור האנושי נפש או מהות בשעת הבריאה (אלא שתפיסה זו אינה כלולה בפרשנות שלי לספר בראשית). בהסתמך על פיקו דלה מירנדולה טוען פרופ' הד כי טבעו של האדם אינו קבוע וכי הוא יצור חופשי מיסודו, שתכונתו המהותית היחידה היא יכולתו לברוא את עצמו (מחדש) באמצעות חירותו. פרופ' הד אינו מסתפק בהצגת תפיסה זו של אנושיותנו - הוא מעלה אותה על נס. הוא מאמין כי הכבוד האנושי טבוע במידה רבה, אם לא כל־כולו, ביכולתנו זו להפוך את עצמנו לכל שנרצה להיות. לנוכח טענה זו עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: ראשית, האם היא נכונה; ושנית - וחשוב יותר - האם היא טובה או רעה.
לא אכחיש כי בני האדם, יותר מכל בעלי החיים האחרים, מסוגלים להשפיע על סביבתם ולעצב את דרך החיים שלהם, ובמידה מסוימת אפילו לשנות היבטים מסוימים בהווייתם הגופנית או הנפשית. האדם, מטבעו, הוא בעל חיים המסוגל ליצור אמנות ותרבות ולפיכך, במידה מסוימת, הוא אמנם "יוצר את עצמו". כפי שניסח זאת וינסטון צ'רצ'יל, "אנו מעצבים את המבנים שלנו, והמבנים שלנו מעצבים אותנו".3 אך אין פירוש הדבר שטבע האדם ניתן כל-כולו לשינוי, או שהתכונה הקבועה היחידה של אנושיותנו היא היכולת ליצור את עצמנו. ראשית, יכולת כזאת אינה ראשונית ואף אינה חיונית. היא מסתמכת על כישורים אנושיים בסיסיים יותר: המודעות והיכולת הקוגניטיבית לזהות מה אפשר ומה צריך לשנות; השכל הישר וכושר הפעולה הטכנית, המוציאים אל הפועל את מה שהתודעה בוחרת לנסות לשנות; והתשוקה והרצון, המניעים את המהלך כולו למען "טוב" מיוחל או מדומיין. בקצרה, טבענו, המתחלף לכאורה תדיר, תלוי בכמה יכולות קבועות יותר של נפש האדם - יכולות שחשיבותן עבורנו אינה מתמצה (וזאת בלשון המעטה) בתרומתן לשינוי אופן הווייתנו בעולם.
