חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


 

ב־5 ביוני 2007 הכריזה ממשלת אוקראינה על הוגה הדעות הרוסי אלכסנדר דוּגִין כעל אישיות בלתי רצויה, ואסרה עליו להיכנס לתחומיה למשך חמש שנים. ברקע לצעד חריג זה עמדו ההתבטאויות רוויות השנאה שהשמיעו דוגין וחסידיו, אנשי 'התנועה האירואסיאתית הבינלאומית', כלפי שכנותיה הפרו־מערביות של רוסיה, ובראשן אוקראינה. לא חלף זמן רב, וקייב מיהרה לחזור בה מן ההכרזה החריפה, שעלולה הייתה להעכיר עוד יותר את יחסיה עם המעצמה הגדולה ממזרח; אחרי הכל, דוגין הוא בעל מהלכים במנגנון הנשיאותי של פוטין, ועם מקורביו נמנים פוליטיקאים בכירים, אנשי אקדמיה בעלי שם ואנשי תקשורת פופולאריים ברוסיה. החשש האוקראיני הוכח כנכון: כבר באותו הערב גירשה רוסיה מתחומיה את יועצו של הנשיא האוקראיני ניקולאי ז'וּלִינְסְקִי ואת בני משפחתו, אשר הגיעו לסנקט־פטרבורג במטרה לבקר במקומות הקבורה של קרוביהם. אלא שההתקפלות האוקראינית לא מיתנה כהוא זה את המסע הציבורי התוקפני שניהל דוגין כנגדה. ב־12 באוקטובר ניסרו פעיליה של תנועתו את פסל הקלשון, סמל המדינה של אוקראינה המוצב על הר הגוֹבֵרְלָה, והכריזו כי בכך "סירסו" את ריבונותה. בעקבות אקט ההשחתה הראוותני הזה נאסרה בשנית כניסתו של דוגין לאוקראינה. אולם בכך לא הגיעה הפרשה לקִצה: הרשויות במוסקבה מיהרו להפגין את תמיכתן בהוגה הדעות הפרובוקטיבי והשיבו בגירושו של סרגיי טָרָאן, פרשן פוליטי אוקראיני, מתחומי רוסיה. למען הסר ספק, משרד החוץ הרוסי הצהיר כי זוהי תגובתו על נעילת שעריה של אוקראינה בפני דוגין.1
התקרית הזאת, שהגבירה את המתיחות השוררת ממילא בין שתי המדינות, מדגימה היטב את כוח ההשפעה הרב שלו זוכה כיום אלכסנדר דוגין במולדתו רוסיה. דוגין, אינטלקטואל כריזמטי שחיבר עד כה שישה־עשר ספרי הגות,2 מחזיק בהשקפת עולם קיצונית, שבה נמזגו פוליטיקה אוטוריטרית וחזון אסטרטגי אימפריאלי, ומתרפק על תהילת העבר של ברית־המועצות הסובייטית. בהשראת הוגי דעות בעלי קשר הדוק לפאשיזם ולנאציזם, הוא קורא תיגר על הקפיטליזם, על הדמוקרטיה הליברלית ועל הסדר הבורגני שאותו הוא מזהה עם ארצות־הברית, שנואת נפשו. ובכל זאת, למרות עמדותיו הרדיקליות - ולמעשה, במידה רבה בגללן - דוגין הוא חביב הממסד, אורח רצוי בכלי התקשורת הרוסיים ופרשן פוליטי פופולארי ומצוטט.
לא תמיד נהנה דוגין ממעמד ציבורי כזה. למעשה, עד לפני שנים לא־רבות הוא השתייך לשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה הרוסית. בשנות התשעים, בתקופת שלטונו של בוריס ילצין, היה דוגין אופוזיציונר אלמוני ומוקצה, שזכה להפיץ את משנתו בקרב קומץ דל של אנשים. ניסיונותיו לחדור אל הזירה הפוליטית ולהנחיל את רעיונותיו לציבור הרוסי במסגרת המפלגה הנאציונל־בולשביקית שהקים נחלו כישלון אלקטורלי צורב. רק לקראת סוף העשור הקודם החל להתנער מתדמיתו הקיקיונית ולהתערות בקרב בעלי השררה. בתחילת שנות האלפיים הצליח דוגין לפרוץ סוף־סוף אל קדמת הבימה הציבורית. שלא במקרה, גיחתו המטאורית מן האנונימיות אל התהילה חפפה באורח מושלם כמעט את עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון ואת התבססותו בתפקיד "האיש החזק" של רוסיה. ואמנם, כפי שנראה, קיים קשר הדוק בין עיקרי משנתו של דוגין ובין המהפך הפוליטי שחולל פוטין, איש הקג"ב לשעבר, ששם קץ לתהליך הדמוקרטיזציה של ארצו והכפיף אותה למשטר סמכותני ריכוזי.
ברי, אם כן, שאי־אפשר לפטור את רעיונותיו של דוגין כקוריוז ותו לא; הם משקפים מגמה דומיננטית בפוליטיקה ובתרבות הרוסית, ולא מן הנמנע שמידת השפעתם על הציבור הרחב ועל מקבלי ההחלטות בקרמלין אף תגבר בעתיד. מי שמבקש להבין את האקלים הרוחני השורר כיום ברוסיה, טוב יעשה אם יערוך היכרות עם הוגה דעות המבטא את רחשי לבם של רבים מבני עמו - ושל חלק לא־מבוטל ממנהיגיו. הביוגרפיה האינטלקטואלית והפוליטית של דוגין עשויה לספק לנו חרך הצצה לזירת התרחשות המהווה עדיין חידה עבור משקיפים מן המערב - זירה שהיכרות מעמיקה יותר עמה צריכה לעורר בנו לא־מעט דריכות ודאגה. 

 

ב
סיפורו של דוגין כרוך לבלי התר בסיפורה של רוסיה הפוסט־סובייטית ובהתפתחויות הדרמטיות שחלו במדינה זו מאז קריסת הקומוניזם. למרבה הצער, ההתפתחויות הללו עוררו עניין מוגבל מאוד בדעת הקהל העולמית - עד הזמן האחרון, לפחות. הפלישה הרוסית לגיאורגיה באוגוסט 2008 הוכיחה לכל כי הנפיל שהוספד לפני שני עשורים עודנו חי ובועט. תחת הנהגת פוטין, רוסיה היא מדינה חזקה וגאה: קופתה התמלאה בעקבות עליית מחירי הגז והנפט; אוכלוסייתה נהנית מתחושה של ביטחון יחסי ויציבות כלכלית (הנתונה כיום בסכנה, עקב המשבר הקשה הפוקד את שוקי העולם); צבאה זכה לניצחונות מעודדים - אם כי לא מפתיעים - במערכות בצ'צ'ניה ובגיאורגיה; ומעמדה בקהילה הבינלאומית הולך ומתעצם, בד בבד עם הכרסום ההדרגתי בהגמוניה האמריקנית. לנוכח הישגים אלו, מוכן הציבור הרוסי לקבל בהבנה, אם לא בהסכמה, את הפוליטיקה האנטי־דמוקרטית שהנהיג פוטין ואת השחיתות העצומה המאפיינת את ממשלו.
רק לפני עשור היה מצבה של רוסיה שונה בתכלית. בתקופת כהונתו של בוריס ילצין כנשיא, בשנים 1999-1991, התמודדה הפדרציה הרוסית עם אתגרים קשים, אולי קשים מנשוא, של דמוקרטיזציה, מעבר לכלכלת שוק, מאבק בטרור ובפשע המאורגן וגיבוש מדיניות חוץ ההולמת את מקומה החדש בעולם חד־קוטבי. משטרו של ילצין ידע זעזועים פוליטיים וכלכליים חמורים: ב־1991, עוד לפני פירוקה של ברית־המועצות, ערכו בכירים במפלגה הקומוניסטית ניסיון הפיכה כושל; ב־1993 הצליח ילצין, בגיבוי כוחות הצבא, לדכא התקוממות של הפרלמנט הרוסי; ב־1994 פרצה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שנמשכה שלוש שנים וגבתה מן הרוסים מחיר יקר; וב־1998, בעקבות משבר פיננסי חמור בשווקים האסיאתיים, חל פיחות תלול בערכו של הרובל, המערכת הבנקאית קרסה והממשלה נאלצה להכריז על פשיטת רגל.
מדיניות הליברליזציה הכלכלית של ממשל ילצין, שהייתה נגועה בריקבון לכל אורך הדרך, היטיבה עם שתי קבוצות עיקריות: העבריינים, שזקפו את ראשם לאחר שנים של חיים במחתרת, ומספר מצומצם של יזמים, שנודעו לימים כ"אוליגרכים". האנשים האלה, שחלקם שימשו עסקנים מפלגתיים בדרגות שונות בימי ברית־המועצות הקומוניסטית, השכילו לקרוא את המפה וחדרו בקלות יחסית אל עולם העסקים. הודות לחושיהם המחודדים ולקשריהם הטובים עם חוגי השלטון עלה בידם לנצל את ההפרטה הגורפת של נכסי המפלגה ולהפוך חיש מהר לעשירים מופלגים; הם לא נטו להתבוסס בנוסטלגיה אל העבר, היות שממילא לא האמינו ממש בערכי המרקסיזם.
ואולם, מלבד חוגים אלה, שחילקו ביניהם את העוגה, סבל רוב העם הרוסי ממועקה. במקום ליהנות מפירות הרפורמות, נאלצו ההמונים להתמודד עם אינפלציה מסחררת, אבטלה נרחבת, אבדן נכסים ציבוריים ופשע גואה. כלי התקשורת, שהשתחררו מלפיתת השלטון, הפציצו את הציבור במידע לא־מסונן, מביך ומטריד. המשברים שפקדו גם את המדינות האחרות אשר זכו לעצמאות עם התפרקותה של ברית־המועצות הביאו לנהירה מאסיבית של פליטים רוסים ולא־רוסים אל הפדרציה הגדולה, שלא הייתה ערוכה לקלוט הגירה בקנה מידה כזה. ואם לא די בכך, הטרור הצ'צ'ני הראוותני וחסר ההבחנה הפך את רחובותיהן הזועמים ממילא של ערי רוסיה למסוכנים עוד יותר.
הקשיים הללו הולידו הלכי רוח של אכזבה, חוסר ביטחון וייאוש, שהתפשטו בקרב ציבור אשר רק שנים ספורות קודם לכן הגיב באופוריה להתמוטטות העריצות הקומוניסטית. הסופר המוכשר ויקטור פלווין היטיב לתאר תחושות אלה ברומן דור ה־P, שראה אור ב־1999. גיבור הספר, ואווילן טטארסקי, נציג טיפוסי של האינטליגנציה הליברלית הסובייטית, חי במציאות פוליטית, חברתית וכלכלית העומדת בסימן ניוון ושקיעה:
זה היה עולם משונה מאוד. לכאורה, לא הרבה השתנה - חוץ מזה שהקבצנים התרבו ברחובות, ובכל אשר סביב - בבתים, בעצים, בספסלים - ניכרו לפתע מעין בליה ועזובה. קשה היה אף לומר שהעולם השתנה במהותו, שכן לא הייתה בו כעת שום מהות. אי־ודאות מחרידה שררה בכל. ואף על פי כן נהרו ברחובות שיירות של מרצדסים וטויוטות, שבהן ישבו גברתנים בטוחים בעצמם ובמתרחש מעבר לכל ספק, ואם להאמין למה שנכתב בעיתונים, הייתה גם מדיניות חוץ כלשהי.3
המצוקה הפסיכולוגית שמתאר פלווין נבעה במידה רבה מן הפער התהומי בין הגדוּלה לכאורה שידעה רוסיה בעבר ובין הדלות שאפיינה אותה בעידן ילצין. ברית־המועצות לא הייתה גן העדן של הפועלים - ההפך הוא הנכון - אולם היא העניקה לעם הרוסי תחושה של סדר ויציבות. עבור רבים, היא הייתה אפילו מקור לגאווה. קריסת הגוש הסובייטי והזעזועים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שהתחוללו ברוסיה בעקבותיה שינו כל זאת מן היסוד: מנתיניה של מעצמת־על מעוררת יראה הפכו הרוסים לאזרחיה של מדינה מובסת, אכולת בעיות פנימיות ומשוללת השפעה בינלאומית של ממש.






ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

קיסר או קאטו

אסף שגיב

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2024