גלובליזציה: כתב הגנה

אסף שגיב

מי מפחד מקוקה-קולה?

(עמוד 1 מתוך 1 - ראה הכל)


ב
סצנה מפורסמת מן הסאטירה הקולנועית רשת שידור (1976), נקרא שדרן הטלוויזיה הווארד ביל, שאת דמותו מגלם השחקן פיטר פינץ', לפגישה דחופה עם מנהל תאגיד רב־עוצמה. ערב קודם לכן הופיע ביל על המרקע, והוקיע עסקה שרקם אותו תאגיד - שהוא גם בעליה של רשת הטלוויזיה - עם הסעודים, בטענה שיש למנוע מאמריקה למכור עצמה לערבים. בכך הגדיש השדרן את הסאה, והממונים עליו מבקשים לקרוא אותו לסדר. בפגישה הגורלית מוצא עצמו הווארד ביל באולם ישיבות שאורותיו מעומעמים, כשקולו של המנהל הבכיר מרעים פתאום בחלל החדר:

אתה התעסקת עם הכוחות הכבירים של הטבע, מר ביל, ואני לא ארשה זאת! האם זה ברור? אתה חושב שבסך הכל עצרת עסקה - אבל זה לא כך. הערבים הוציאו מיליארדי דולרים מן המדינה הזאת וכעת עליהם להשיבם אליה בחזרה. זוהי תנועת הגאות והשפל, המשיכה והדחייה, זהו האיזון האקולוגי. אתה אדם זקן שחושב במונחים של אומות ושל עמים. אין אומות! אין עמים! אין רוסים ואין ערבים! אין עולם שלישי! אין מערב! ישנה רק מערכת אחת עצומה, כוללנית, אֵם כל המערכות, משטר עצום, מורכב, משולב, רב־גוני ורב־לאומי של דולרים! פטרו־דולרים, אלקטרו־דולרים, מולטי־דולרים! מרקים, רובלים, יֶנים, פאונדים ושקלים!... אתה מופיע לך על מרקע הטלוויזיה ומיילל על אמריקה ועל דמוקרטיה. אין אמריקה. אין דמוקרטיה. יש רק איי־בי־אם ואיי־טי־טי ואיי־טי־אנד־טי ודופונט, דאו, יוניון קרבייד ואקסון. אלו האומות המרכיבות את העולם כיום.1

הנאום הדרמטי והסוחף, שהפך לקלסיקה הוליוודית, לא איבד מאומה מן האקטואליות שלו בשלושת העשורים שחלפו מאז יצא רשת שידור אל האקרנים. באותם ימים עוד לא היה המונח "גלובליזציה" ביטוי שחוק המתגלגל על לשונו של כל בר־בי־רב, אבל הקלישאות שנקשרו בו לבלי התר כבר התגבשו די הצורך. המונולוג הקולנועי המצוטט משקף היטב את כל המוסכמות הללו, שהפופולריות שלהן רק גברה עם הזמן. הוא מצייר תמונה מוכרת של סדר עולמי חדש, שבו שולט קפיטליזם תאגידי כל־יכול; הגמוניה גלובלית של ממון, שאינה מכירה במדינות או בגבולות ואין לה אידיאולוגיה אחרת מלבד תאוות בצע גאה. בשמם של כוחות השוק היא משעבדת אומות, מוחקת תרבויות, רומסת את כבודם של בני האדם ובוזזת את משאבי הפלנטה.

החרדה האפוקליפטית מפני הגלובליזציה כבר נהפכה לסוג של דוֹגמה בקרב חוגים מסוימים, שנחלצו להגן על המין האנושי מפני כוחה המשחית. תנועת ההתנגדות לגלובליזציה צברה תאוצה רק בשנים האחרונות, אולם בפרק הזמן הקצר הזה התקבץ תחת דגלה מחנה גדול ותוסס של פעילים חברתיים, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, המנהלים מערכה נמרצת (ולעתים אף אלימה) נגד נציגיו של הסדר החדש, ובראשם המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, תאגידי הענק הרב־לאומיים והפוליטיקאים הפועלים בשירותם.2 שרשרת הפגנות המוניות, שהחלו בסיאטל בנובמבר 1999, יצרה מומנטום סוחף של מחאה חובקת עולם, הנשענת על בסיס תמיכה רחב היקף.3 "מדובר ברשת גלובלית של מיליונים שהותכה יחדיו בפרק זמן קצר להדהים ושהצליחה להערים שוב ושוב על כוחות הממסד", קובע העיתונאי פול קינגסנורת, שחקר את התפתחות התופעה. "זהו הסיפור הגדול של תקופתנו, התנועה הפוליטית והחברתית הגדולה ביותר זה עידן ועידנים, אולי הגדולה אי פעם. והיא רוצה לשנות את העולם".4

תנועת ההתנגדות לגלובליזציה לא פסחה גם על ישראל. גם כאן, כמו במדינות אחרות במערב, התייצבו בקדמת המאבק עשרות ארגונים המזוהים עם השמאל הקיצוני. פעילות המחאה האינטנסיבית של הארגונים הללו באה לידי ביטוי בארגון הפגנות סוערות, בפרסום אינספור ביטאונים מחתרתיים־למחצה ובניהול אתרי אינטרנט אנטי־ממסדיים.5 אולם הסממנים הרדיקליים של המחאה עלולים להטעות את מי שסבור, כמו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, כי מדובר בסך הכל ב"קרקס נודד של אנרכיסטים".6 טיעוניהם של מתנגדי הגלובליזציה הצליחו לחלחל עמוק לתודעת הציבור הרחב, ולהשפיע גם על פוליטיקאים, אישי ציבור ואינטלקטואלים הממוקמים הרחק מן "השוליים הסהרוריים".7 ההסתייגות מכלכלת השוק הגלובלית הפכה, כך נדמה, לסוג של בון־טון בחוגים אקדמיים (להוציא אולי את בתי הספר לכלכלה ולמינהל עסקים) ובקרב הציבור המשכיל ה"נאור".8

כך נעשתה ה"אנטי־גלובליזציה" לאחת התופעות הציבוריות הדומיננטיות של הזמן האחרון. ועם זאת, רבים מפעיליה של תנועת ההתנגדות דוחים את התווית הזאת. הבלשן והאינטלקטואל הרדיקלי נעם חומסקי מסביר כי "אף אדם שפוי אינו מתנגד לגלובליזציה, ובוודאי שלא השמאל או תנועת העבודה הבינלאומית. אלה נוסדו מתוך מחויבות לסולידריות בינלאומית, שהיא סוג של גלובליזציה שפשוט מתרכז בזכויותיהם ובצורכיהם של עובדים, לא בהון אישי".9 ואמנם, מבקריה הנחרצים ביותר של הגלובליזציה - מן השמאל, לפחות - אינם דוחים את עצם השאיפה לכונן קהילייה בינלאומית, שהרי רעיון זה עולה בקנה אחד עם האידיאל הקוסמופוליטי שאותו הם מאמצים בהתלהבות. אלא שמסלול ההתפתחות של הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים אינו תואם את ציפיותיהם: במקום לשתף פעולה ביצירתו של מנגנון צדק חלוקתי על־לאומי, מעין מדינת רווחה גלובלית, העדיפו האומות והמוסדות הבינלאומיים להשליך את יהבם דווקא על כוחו המתעתע של השוק החופשי, כשהן דנות בכך את המשתרכים מאחור, את העניים ואת דלי האמצעים, לחיות כצמיתים בשירותם של בעלי ההון מן המערב העשיר והשבע.

זוהי תמונת מצב מצמררת, ללא ספק, אך הקשר בינה ובין המציאות קלוש למדיי. בחינה זהירה של העובדות מעלה כי ביקורת הגלובליזציה - והכוונה כאמור לגלובליזציה ה"קפיטליסטית" - נסמכת על שורה של סילופים, חצאי אמיתות והגזמות. הנתונים היבשים מוכיחים כי אין שחר לטענות המאשימות את כלכלת השוק הרב־לאומית בדיכוין המחפיר של אוכלוסיות נחשלות בכל רחבי העולם; אדרבה, היא דווקא מיטיבה עימן מבחינה כלכלית וחברתית, ופותחת לפניהן אפשרויות פוליטיות ותרבותיות שהיו, עד לאחרונה, רחוקות מאוד מטווח השגתן.

במאמר זה אעסוק בשלושה היבטים מרכזיים של תהליך הגלובליזציה. תחילה אעמוד על תרומתה המכרעת של כלכלת השוק הגלובלית לצמצום הפערים בין האומות העשירות למדינות המתפתחות וליצירתו של מעמד בינוני עולמי הולך ומתרחב. בחלקו השני של המאמר אבקש להראות שהשמועות על דעיכתה של המדינה הריבונית היו מוגזמות, בלשון המעטה, והיא מוסיפה למלא תפקיד מרכזי בסדר העולמי; ולבסוף אנסה להצביע על ההשפעה החיובית שיש לתרבות הצריכה המושמצת כל כך על התודעה הפוליטית של הציבור הרחב. לאפקט המשולב של התופעות הללו יש השלכות מכריעות וארוכות טווח על התפתחותה של האנושות במאה הבאה, משום שהוא מניח את היסודות ההכרחיים להתפשטותה של שיטת המשטר הדמוקרטית - ושל ערכיה הבסיסיים - מעבר לגבולות הפוליטיים והתרבותיים שתחמו אותה בעבר בדל"ת אמותיו של המערב. ובאמת, כפי שניווכח, גם אם ישנן בגלובליזציה הזדמנויות עסקיות יוצאות מן הכלל לבעלי ההון, הרי שעבור מיליארדי בני אדם היא טומנת בחובה דבר מה חשוב לאין ערוך - אפשרות לחיים שיש עימם כבוד, רווחה ואפילו חירות.

 

ב

על הנייר, המונח "גלובליזציה" אכן אינו נראה מאיים כל כך. ככלות הכל, הוא מציין תהליך של שיתוף פעולה בינלאומי ורב־צדדי, המגביר את האינטגרציה של המערכת העולמית, משום שהוא מאפשר תנועה חופשית של סחורות, שירותים, מידע ואנשים בין מדינות, וכך הוא מעודד אותן להתקרב זו לזו.10 התוצאה, כפי שציין הסוציולוג רולנד רוברטסון, היא "דחיסה של העולם ובה בעת הגברת המודעות לעולם בכללותו",11 או במילים אחרות, יצירתו של "כפר גלובלי".12

ברם, בגלובליזציה נקשר מיתוס פופולרי, המטיל עליה את האחריות להעמקת הפערים בין המדינות המבוססות למדינות העניות. כמה מן המבקרים רואים בתופעה גלגול חדש ומתוחכם יותר של האימפריאליזם המערבי הישן.13 אפילו ג'ורג' סורוס, איש עסקים רב־מוניטין, נכבש בקסמו של הדימוי; "אנלוגיית האימפריה מוצדקת", הוא כותב, "מפני שהשיטה הקפיטליסטית הגלובלית אכן מושלת במי שמשתייך אליה - ולא קל לבחור שלא להשתייך אליה. יתר על כן, יש לה מרכז ופריפריה - בדיוק כמו לאימפריה - והמרכז מרוויח על חשבון הפריפריה".14 המרכז שעליו מדבר סורוס הוא העילית הפיננסית של ארצות־הברית, אירופה ויפן, המפיקה רווחים עצומים מגיוס כוח עבודה זול במדינות "העולם השלישי". יחסי הניצול האלה מיטיבים לכאורה רק עם בעלי אמצעי הייצור; המוני הפועלים המועסקים בשירותם במדינות המתפתחות מוסיפים להתבוסס בדלות ולסבול מתנאי מחיה מחפירים. לכן, מחירה של הגלובליזציה - אם להאמין למתנגדיה - הוא החרפת אי־השוויון העולמי. לדברי הכלכלן המצרי סמיר אמין, מנהל 'פורום העולם השלישי', "במשך מאתיים שנות התפשטות קפיטליסטית נפערו פערים ונרשמה רמת קיטוב שלא נרשמה במשך שלוש מאות השנים שקדמו להן. תופעה זו הנה כבירה עד כדי כך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש להציבה במוקד הניתוח של החברה בת־זמננו".15

מתנגדי הקפיטליזם הגלובלי משמיעים את טיעוניהם בלהט ובשכנוע מוסרי עמוק. אולם הדיון בנושא צריך להסתמך בראש ובראשונה על נתונים - ואלה מציירים תמונה שונה בתכלית.

ואכן, שורה של מחקרים כלכליים יסודיים, הבוחנים את התופעה מכל זווית אפשרית, מפריכים את החשש מפני החמרת הקיטוב הגלובלי. דייוויד דולאר וארט קְראי, שני חוקרים מן הבנק העולמי, בדקו הבדלים ברמת ההכנסות של אינדיבידואלים בכל רחבי העולם - מדד המשקף, לדבריהם, הן את הפערים הכלכליים בתוך המדינות השונות והן את מידת אי־השוויון ביניהן. דולאר וקראי מצאו כי הפערים בין עשירי העולם לענייו אכן התרחבו בהתמדה במשך כמאתיים שנה, עד שהגיעו לשיא בשנת 1975. ואולם, מאז אותה שנה, אי־השוויון הגלובלי לא הוסיף לגדול ואף החל להצטמק בהדרגה.16 מחקר אחר, שערך הכלכלן חוויאר סלה־אי־מרטין מאוניברסיטת קולומביה, השתמש בבסיס נתונים רחב יותר ובשבעה מדדים שונים לבדיקת אי־שוויון גלובלי. ממצאיו מראים כי על פי כל אומדן כלכלי מקובל, הפערים בין המדינות העשירות לעניות ובין בעלי ההכנסה הגבוהה למעוטי האמצעים הצטמצמו במידה ניכרת מאז 1980.17

את הצטמקות אי־השוויון בעידן הגלובליזציה ניתן לקשור גם בצמצום ממדי העוני האבסולוטי בעולם.18 מחקרו של סלה־אי־מרטין מצביע על מגמה ברורה של ירידה בחומרת הבעיה ובהיקפה. לטענתו, במהלך רבע המאה האחרונה פחת שיעור האנשים החיים מתחת לקו העוני העולמי (העומד על הכנסה של דולר ליום) מעשרים אחוזים לחמישה אחוזים בלבד מכלל אוכלוסיית תבל.19 עבודתו של הכלכלן ההודי סורג'יט בהאלה, שהשתמש במודל כלכלי מתוקן למדידת עוני, הניבה ממצאים דרמטיים לא פחות, שלפיהם שיעור האוכלוסייה הענייה בעולם פחת מ-44 אחוזים ל-13 אחוזים בין 1980 ל־2000. את הסיבה לכך אפשר לתלות בעובדה שבאותו פרק זמן, "תור הזהב של הגלובליזציה", המדינות המתפתחות צמחו בקצב מהיר פי שניים בהשוואה למדינות המפותחות (3.1 אחוזים לעומת 1.6 אחוזים בממוצע מדי שנה). לצמיחה זו הייתה השפעה מיטיבה במיוחד על מעוטי ההכנסה: בסין ובהודו לבדן, שתי מדינות שבהן חיים כמעט ארבעים אחוזים מאוכלוסיית העולם, נרשמה ירידה תלולה בשיעור העוני לצד התרחבות ניכרת של המעמד הבינוני - מאחוז אחד של האוכלוסייה בשנת 1989 ל-22 אחוזים עשור לאחר מכן. במספרים מוחלטים, מדובר בהצטרפותן של כ-450 מיליון נפשות למעמד הביניים.20

אך פירות הצמיחה לא נפלו בחלקן של כל המדינות המתפתחות. כמה מהן בחרו - או נאלצו - להישאר מחוץ למערכת השוק הגלובלי. אפריקה, למשל, מתבוססת עדיין בעוני מרוד, אך את עיקר האשמה למצב עניינים עגום זה אין לתלות במדיניותו הנצלנית של המערב - אף שידיו אינן נקיות, כמובן - אלא בהעדר יציבות פוליטית מינימלית, בהיקף השחיתות העצום ובחוסר היעילות המשווע של המשטרים המקומיים.21 במקרים מסוימים, השלטונות במדינות אלו נוקטים מדיניות של סגירות מכוונת כדי לבלום השפעות זרות. כך נוהגות, לדוגמה, צפון קוריאה, סוריה, איראן וסודאן. מחירה של מדיניות זו, כפי שמראים ג'פרי סאקס ואנדרו ורנר מאוניברסיטת הרווארד, הוא השתרכות מאחור: במהלך שנות השבעים והשמונים, המדינות העניות שפתחו את משקיהן בפני הסחר הבינלאומי צמחו בקצב מהיר פי שישה בהשוואה למדינות המתפתחות שעליהן פסחה הגלובליזציה. ואמנם, הסטטיסטיקה היבשה מלמדת שכלכלות פתוחות מכפילות את גודלן מדי שש־עשרה שנים בקירוב, ואילו כלכלות סגורות - רק כל מאה שנים.22

כיצד מתאפשרת צמיחה מהירה כל כך? דרום קוריאה היא דוגמה מעניינת. בשנת 1960 הייתה מדינה זו אחד המקומות הנחשלים בתבל - ענייה יותר מצפון קוריאה ומרוב מדינות אפריקה. התפנית התחוללה בעקבות החלטתם של הדרום קוריאנים להשקיע את כל מרצם בהשתלבות בשוק הבינלאומי. חלקו של הייצוא בהכנסה הלאומית עלה בהדרגה מ-2.4 אחוזים בשנת 1962 ל-23.7 אחוזים בשנת 1973. בשנת 1999, הייצוא הדרום קוריאני כבר עמד על 42 אחוזים מן התמ"ג. הממשלה, מצדה, עודדה את התהליך באמצעות קידום מערכת החינוך וההכשרה המקצועית, הסרת ההגבלות על ייבוא טכנולוגיות וחומרי גלם, ומתן סיוע לחברות מקומיות מצליחות. כיום, דרום קוריאה היא מעצמה כלכלית לכל דבר: חלקה בסחר העולמי תפח מ-0.04 אחוזים בשנת 1962 ל-2.5 אחוזים בשנת 2000 - יותר מפי שישים, וכל זאת בתוך ארבעה עשורים.23 השכנה הקומוניסטית מצפון, בעלת המשק הסגור והריכוזי, הייתה בינתיים לאחת המדינות העניות בעולם. שתי הקוריאות ניצבות כיום בשני קצות סולם הדירוג הכלכלי: בשנת 2003 עמד שיעור התמ"ג לנפש בדרום קוריאה על 17,700 דולר, בעוד שהנתון המקביל בצפון הסתכם ב-1000 דולר בלבד.24

ברי שגם בסיפור ההצלחה הזה היו לא מעט מכשולים ומעידות. כזכור, דרום קוריאה הייתה אחד הקרבנות העיקריים של המשבר הכלכלי הקשה שפקד את מדינות אסיה בשנים 1997-1998. המשבר החל בהתמוטטות שער המטבע המקומי בתאילנד והתפשט משם כמו מגיפה למשקים אחרים - דרום קוריאה, אינדונזיה, הונג קונג, הפיליפינים, ובעקבותיהם גם לרוסיה, לארצות–הברית ולברזיל. שערי המניות צנחו בבורסות בכל רחבי העולם; משקיעים זרים משכו את כספם מן האזור; בנקים ותאגידים אסיאניים כרעו תחת נטל החובות הענקיים שצברו; אלפי עסקים בינוניים וקטנים פשטו את הרגל; מיליונים איבדו את מקומות העבודה שלהם ואת חסכונותיהם.25 כלכלות דרום־מזרח אסיה, שעד אותו זמן צמחו בקצב מרשים, נקלעו לטלטלה עזה. ועם זאת, אף שהתנפצות בועת הדוט.קום בשנת 1999 ובהלת מגיפת הסארס לא הקלו את ההתאוששות מן הפגיעה הקשה, התחזיות לגבי עתידו הכלכלי של האזור אימצו מחדש את הנימה האופטימית בשנים האחרונות.26

 

המשבר של 1997-1998 חשף פגמים חמורים בהתנהלות הכלכלית של ה"נמרים" האסיאניים. משקים מתרחבים אלו התבססו במשך זמן רב על קורפורטיזם בחסות המדינה ועל קשרים הדוקים מדיי בין פוליטיקאים לבעלי ממון. הממשלות באזור ראו עצמן כפטרוניות של התעשייה, אבל מדיניות ההלוואות הפזרנית שלהן (ושל קרן המטבע הבינלאומית) והאשראי המופרז שהעניקו לעסקים הגדולים חשפו את משקיהן לתנודות קיצוניות בשוק ההון וסיבכו אותן בחובות עצומים. הקריסה לא נבעה מכישלונה של השיטה הקפיטליסטית אלא מיישום מוטעה של עקרונותיה; ואמנם, כמה מן המדינות הפגועות, דוגמת דרום קוריאה, טייוואן ותאילנד, הפיקו את הלקחים מן המשבר, צמצמו את היקף המעורבות הממשלתית במשק, ואימצו מדיניות המניחה לשחקנים השונים במערכת הכלכלית להתמודד בכוחות עצמם עם תכתיביו ואילוציו של השוק.27

דובריה ופעיליה המסורים של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה מסרבים, כמובן, לתת מידה כזאת של אמון ב"יד הנעלמה" של הכלכלה הקפיטליסטית. הם מכוונים את חִצי הביקורת שלהם כלפי היחסים הסימביוטיים המעוּותים שנרקמו, לטענתם, בין התאגידים הרב־לאומיים למדינות המתפתחות. על פי המודל הפופולרי של "המרוץ לתחתית", שאותו הם מצטטים דרך קבע, שאיפתם של התאגידים הגדולים למקסימיזציה של רווחים מניעה אותם להעביר את מרכזי הייצור שלהם ממדינות האם לאזורים מוכי עוני בעולם השלישי, שבהם עלויות הייצור נמוכות במיוחד.28 כך משגשגות "סדנאות היזע" הידועות לשמצה - מפעלים, בתי חרושת ומחנות עבודה, שבהם מועסקים מיליוני פועלים קשי יום בייצור מוצרי צריכה לחברות השפע. העיתונאית הקנדית נעמי קליין ייחדה פרק ארוך בספרה רב־המכר בלי לוגו לתיאור התנאים המזעזעים השוררים ב"אזורי העיבוד לייצוא" - כך מכונים אתרים אלה - בסין, בהודו, בפיליפינים, בתאילנד, במקסיקו ובארצות אחרות.29 היא מלינה על השכר הזעום שמקבלים העובדים המקומיים תמורת עמלם: פועל בבית חרושת המייצר תיקי יד עבור "וול־מארט" בסין, למשל, משתכר בין 20 ל־35 סנט לשעת עבודה. מפעל לייצור נעלי ספורט של "נייק" בסין משלם לעובדיו 16 סנט לשעה - וכל זאת בשבוע עבודה של 77 שעות.30 קשה להישאר אדיש לנתונים אלו, ואכן יש להם השפעה ניכרת על דעת הקהל במערב, כפי שקליין מציינת: 

התגובה המצטברת לסיפורי הזוועה של מחנות העבודה בסין, לסצנות של הנערות שמשלמים להן פרוטות במקילדוראס המקסיקניים והנערות שנשרפו למוות בבנגקוק, הביאה לשינוי אטי אך ניכר באופן שבו אנשים במערב רואים את העובדים במדינות המתפתחות. הקריאה 'הם לוקחים לנו את המשרות' מפנה מקום לתגובה אנושית יותר: 'התאגידים שלנו גוזלים את חייהם'.31

אי־אפשר - ומובן שאסור - להתעלם מן הניצול המחפיר המאפיין את תנאי העבודה ברבות מסדנאות היזע. ארגונים בינלאומיים ומדינות במערב צריכים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את התופעה. אבל נעמי קליין ואקטיביסטים אחרים המתנגדים לגלובליזציה מתעלמים מן הצד האחר של המטבע: ל"מרוץ לתחתית" יש, כך מתברר, גם היבטים חיוביים - בטווח הקצר ובעיקר בטווח הארוך.

ראשית, השוואת תנאי השכר של פועלי סדנאות היזע להכנסות של עמיתיהם במערב עלולה ליצור רושם מוטעה; קנה המידה הנכון להשוואה הוא רמת השכר המקובלת באותו משק מתפתח. ואמנם, מחקרים שהסתמכו על קנה מידה זה הראו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כי שכרם של הפועלים הלא־מיומנים במפעלים השייכים לתאגידים רב־לאומיים בדרום־מזרח אסיה גבוה יותר בהשוואה לסכומים המזעריים שהיו משתכרים אילו בחרו באפשרויות תעסוקתיות אחרות באותן מדינות.32 לינדה לים, כלכלנית מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת מישיגן, ביקרה בווייטנם בקיץ 2000 כדי לבדוק את הנושא מקרוב. היא מצאה כי הפועלות בבית החרושת של חברת ההנעלה "נייק" בווייטנם משתכרות 670 דולר לשנה, סכום פעוט לכל הדעות - אלא שעל פי נתוני הבנק העולמי שכר המינימום בווייטנם עמד באותו זמן על 134 דולרים בלבד.33 ואמנם, הניסיון מוכיח שברוב המקרים החלופות לסדנאות היזע גרועות פי כמה: עבודה בתנאים ירודים בבתי חרושת מקומיים, הידרדרות לחיי פשע, או אבטלה מתמשכת ועוני מרוד.

שנית, וחשוב יותר: אף שהתאגידים הגדולים הם אמנם המרוויחים העיקריים מפעילותן של סדנאות היזע, הרי שלאורך זמן יש להן השפעה מבורכת גם על המשק המקומי. כאשר מדינות מתפתחות מאפשרות הקמת מפעלים ובתי חרושת בבעלות זרה בתחומן, הן מעודדות זרימה של השקעות וטכנולוגיה מתקדמת מן החוץ, רוכשות ידע בשיטות ניהול מערביות ומקדמות את הכשרת כוח העבודה שלהן. כך, בעצם, החלה הצמיחה הכלכלית המטאורית של מדינות מזרח אסיה. יפן שימשה מופת למשקים האחרים באזור. ראוי לזכור שהמשקיפים המערביים אשר ביקרו בסדנאות היזע שנפוצו במדינה זו לפני ארבעה עשורים הזדעזעו מתנאי העבודה המחפירים.34 הפועלים היפנים שעבדו במפעל "נייק", לדוגמה, השתכרו ארבעה דולרים ליום.35 מיותר להזכיר איזו כברת דרך עשתה מאז הכלכלה היפנית - ובעקבותיה טייוואן, סינגפור, דרום קוריאה, וכיום גם סין, תאילנד, וייטנם, אינדונזיה ומלזיה. כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, צריכה להתחשב בעובדה שסדנאות היזע הן ככל הנראה שלב הכרחי בהתפתחותו התעשייתית של כל משק. אפשר להבין אפוא למה מתכוון הכלכלן ג'פרי סאקס כאשר הוא מצהיר כי "הדאגה שלי היא לא שיש הרבה סדנאות יזע, אלא שיש מעט מדיי".36

במבט כולל, הקפיטליזם הגלובלי אכן אינו כוח שכולו טוב, אך יתרונותיו עולים בהרבה על חסרונותיו; מאות מיליוני אנשים שאינם סובלים עוד חרפת רעב יכולים להעיד על כך. הנתונים מוכיחים כי אין ממש בנבואות הזעם שמשמיעים מתנגדיה ומבקריה של הגלובליזציה. הסילופים האופייניים לטיעוניהם נובעים מנאמנותם העיוורת לדעה הקדומה הרווחת הרואה בקפיטליזם "משחק סכום־אפס", שבו הרווח של האחד מושג תמיד על חשבונו של האחר. ברם, אם הגלובליזציה היא אמנם מעין מעבדה ענקית לבדיקת הישגיה של הכלכלה הניאו־ליברלית, הרי שהיא מפריכה את המיתוס הזה מן היסוד. מסתבר כי הסחר החופשי הרב־לאומי מיטיב עם החלשים ועם החזקים כאחד - עם מנהלי התאגידים המדושנים, היושבים במשרדיהם המפוארים בניו יורק ובטוקיו, אך גם עם הפועלים קשי היום בווייטנם ובמלזיה, ובעיקר עם צאצאיהם, שאולי יזכו לאיכות חיים גבוהה יותר הודות לפעולתם הנמרצת של כוחות השוק.

 

ג

אולם ההתנגדות לגלובליזציה אינה מסתכמת בדאגה לגורלם של החלכאים והנדכאים ברחבי העולם. היא ניזונה גם מן החששות מפני השלכותיו הפוליטיות של התהליך ובעיקר מפני התעצמותם הגוברת של סוכני הקפיטליזם הגלובלי בזירה העולמית - תאגידי הענק, שכל מעייניהם נתונים לעשיית רווחים, ושותפיהם במוסדות־העל של השוק הבינלאומי, המכפיפים ממשלות למרותם. כוחות אלו חותרים לכאורה תחת אשיות הסדר הפוליטי הישן של המדינות הריבוניות, ומכוננים תחתיו משטר עולמי חדש, שבו שולטים אינטרסים עסקיים וממון.

הקינה - או הצהלה - על מותה של המדינה אינה תופעה חדשה. מרקס ואנגלס חזו התפתחות מעין זו כבר במניפסט הקומוניסטי, שחיברו בשנת 1848. שני ההוגים סברו שההיסטוריה מתקדמת לעבר עתיד ידוע מראש: הבורגנות עצמה מכשירה את הקרקע להיעלמות המדינה, והפרולטריון העולמי שיתפוס את מקומה יקים משטר עולמי של סולידריות, שבו לא יהיה עוד מקום לדעות הקדומות של הלאומיות:

היבדלות הלאומים והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי החיים ההולמים אותם. שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על כל פנים, של ארצות הציביליזציה, היא אחד התנאים לשחרורו. ככל שיתבטל ניצול האחד על ידי זולתו, כך יתבטל ניצול אומה אחת על ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה.37

מאה וחמישים שנה בקירוב לאחר כתיבת הדברים הללו, ההספדים למדינת הלאום הם כבר בבחינת אפנה רווחת בקרב אינטלקטואלים אירופים, אלא שנימתם השתנתה מציפייה אופטימית לפטליזם פסימי. משנכזבה תקוותה של האינטליגנציה השמאלית להקמתו של אינטרנציונל סוציאליסטי, הפכה בעיניה המדינה - והכוונה כמובן לישות סוציאל־דמוקרטית מתוקנת - לסוללת מגן מפני כוחו הדורסני של הקפיטליזם העל־לאומי. ברם, סיכויי ההישרדות של מדינת הרווחה אינם מבטיחים: בלחצם של התאגידים הרב־לאומיים ושל מוסדות הכלכלה העולמית, היא הולכת ומאבדת את תפקידיה החברתיים. כל שנותר ממנה הוא ממשל מינימלי, המשרת לכאורה רק את המעמד הדומיננטי.38

מנקודת מבטם של מבקרי הגלובליזציה, היחלשותה של המדינה מבשרת אפוא על תחילתו של עידן חדש, מאיים יותר, שבו שוררים תנאי הג'ונגל של השוק החופשי. "המשמעות העמוקה ביותר של רעיון הגלובליזציה", כותב הסוציולוג זיגמונט באומן, "היא שמצבו של העולם פרוע, הפכפך ומוּנע מעצמו. שחסרים מרכז, חדר בקרה, מועצת מנהלים, משרד ראשי".39 את המהפך שחל בגישתם של האקטיביסטים הרדיקלים אפשר להסביר בפחדם מפני כוחו המושחת והמשחית של הקפיטליזם; לפיכך, מיריביה המושבעים של המדינה, הפכו אלה פתאום למגִניה התקיפים ביותר. נעמי קליין מודה בפה מלא:

בעידן הוודסטוק, הסירוב לפעול על פי חוקי המדינה ובית הספר נחשבו לפעולה פוליטית בפני עצמה. כעת, מחאתם של מתנגדי ארגון הסחר העולמי - אפילו אלה המכנים עצמם אנרכיסטים - מופנית נגד העדר של חוקים וסמכות. הם דורשים שהממשלות הלאומיות יהיו חופשיות להפעיל את סמכותן מבלי שארגון הסחר העולמי יתערב, ותובעים חוקים בינלאומיים נוקשים יותר, שיפקחו על תקני עבודה, על איכות הסביבה ועל המחקר המדעי.40

מחאה דומה, בשמו של עקרון הריבונות הלאומית, משמיעים גם פוליטיקאים ואישי ציבור המזוהים עם הימין הלאומני. הפוליטיקאי האמריקני הבוטה פטריק ביוקנן, למשל, תקף בחריפות את ארגון הסחר העולמי, המאיים לטענתו על חזונם של האבות המייסדים בדבר אמריקה ריבונית ועצמאית.41 הוא שפך את חרון אפו גם על תאגידי הענק, שהתנתקותם מן השורשים הלאומיים הפכה אותם ל"יריבים הטבעיים של המסורת".42 ביוקנן לא היסס להביע תמיכה בהפגנות הסוערות שערכו מתנגדי הגלובליזציה בסיאטל, והצהיר כי "האיום הגדול ביותר נשקף לנו לא מצדה של אימפריית הרשע, ברית־המועצות, אלא מן הממשלה העולמית המתהווה, ומן המעמד הפוליטי הבינלאומי, המבקש לשלוט בגורל העולם כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו. אני סבור שזו המערכה הגדולה של העתיד".43

חרדה זו ניחנה באופי מידבק; גם המרכז הפוליטי מתחיל לסבול מן הביעותים האפוקליפטיים הרודפים את הרדיקלים של השמאל ושל הימין. אפילו בחברה שאימצה אל לבה את אתוס היזמה החופשית הולך ומתפשט כעת הלך רוח חשדני כלפי הקפיטליזם הגלובלי: בסקר שערך היומון יו־אס־איי טודיי ביולי 2002, נמצא כי שלושים ושמונה אחוזים מן האמריקנים מאמינים שהחברות הגדולות הן בגדר "איום אמיתי על עתיד האומה".44 את משבר האמון הזה ליבו מן הסתם השערוריות שיצרו סיפורי השחיתות ב"אנרון" וב"וורלד קום", אבל סביר שיש לו סיבה נוספת - התחושה כי התאגידים פשוט נעשו חזקים מדיי.

 

ובאמת, אין ספק שהתאגידים הרב־לאומיים מחזיקים כיום בעוצמה לא־מבוטלת. גם מספרם גדול יותר משהיה אי פעם - והוא צומח בהתמדה. בשנת 1900 היו בעולם כולו כ-2500 תאגידים שפעלו ביותר ממדינה אחת. בשנת 1970 עמד מספרם על כשבעת אלפים, ועד שנת 1990 הוא תפח והגיע לשלושים אלף.45 על פי דו"ח שפרסם האו"ם לפני שנים אחדות, יש כיום לא פחות משישים וחמישה אלף תאגידים רב־לאומיים פעילים בכל רחבי תבל. היקף כוח האדם שהם מעסיקים מחוץ ל"מדינות האם" שלהם נאמד בשנת 2001 בחמישים וארבעה מיליון איש, לעומת עשרים וארבעה מיליון "בלבד" בשנת 1990. היקף המכירות שביצעו שלוחותיהם בחו"ל באותה שנה הוערך ב-19 טריליון דולר, והיקף ההשקעות שלהם במשקים זרים - 6.6 טריליון דולר. בסך הכל, נכון לשנת 2001, התאגידים הרב־לאומיים תופסים נתח של עשירית מן התמ"ג העולמי ושליש מכלל הייצוא העולמי.46

אלו מספרים מרשימים ללא ספק, אולם האם ניתן להסיק מהם כי התאגידים הגדולים אכן מסוגלים לאיים על ריבונותן ועל עצמאותן של מדינות? הניסיון של הזמן האחרון מלמד שבמערב, לפחות, תסריט כזה עוד נראה רחוק מן המציאות. מדינות וגופים פוליטיים על־לאומיים לא היססו לפעול נגד תאגידי ענק ולהגביל את כוחם. האיחוד האירופי, למשל, מנע מן התאגיד הגדול בעולם, ג'נרל אלקטריק, לרכוש את חברת הענק האניוול בשנת 2001, בטענה שהעסקה עלולה לסכן את התחרות החופשית בענף התעשייה האווירית.47 חודשים ספורים קודם לכן טרפדה התנגדותו של האיחוד את המיזוג בין תאגיד התקשורת טיים וורנר לחברת המוסיקה הבריטית איי־אם־וי.48 מעברו האחר של האוקיאנוס, ממשלת ארצות־הברית ניהלה מערכה משפטית ארוכה נגד תאגיד מייקרוסופט, שהואשם - והורשע - בהפרת דיני ההגבלים העסקיים,49 ותבעה תאגידי ענק כמו מיצובישי או באס"פ בשל מעורבותם בקנוניות ליצירת קרטלים.50

מובן שאין לטעות ולהסיק מן הדוגמאות הספורות הללו את המסקנה הקיצונית הנגדית - שלהון אין כל השפעה על פוליטיקה. איש אינו יכול לטעון זאת ברצינות: תאגידים עשו ויעשו כל שביכולתם כדי לתמרן את הרשויות השלטוניות, ומאמצים אלו, חוקיים או לא, נושאים לעתים פרי. אבל הדוגמאות שהבאתי לעיל מוכיחות כי מחויבותם של נבחרי ציבור ופקידי ממשל לעקרונות השוק החופשי אינה הופכת אותם בהכרח לשותפיהם־בכוח של העסקים הגדולים. במקרים רבים ההפך הוא הנכון. ככלות הכל, הפרטת חברות ממשלתיות ופתיחת שווקים מקומיים לתחרות בינלאומית עשתה את התאגידים פגיעים יותר ויהירים פחות. מונופולים הם בדרך כלל ענקים מגושמים ומסואבים, הרומסים את זכויותיו של הצרכן ללא חשש; אבל בתנאי תחרות אין לחברות מסחריות ברירה אלא להתייעל ולשכנע את לקוחותיהן כי הן מעניקות להם את השירות הטוב והכדאי ביותר. "אם אתה מוטרד מכוחם של תאגידים, עליך לצדד בגלובליזציה" כותב פיליפ לגריין, יועצו־לשעבר של מנכ"ל ארגון הסחר העולמי. "אף שחברות גלובליות רבות נעשו גדולות מבעבר, אין הן בהכרח חזקות יותר. לא הגודל אלא העדר התחרות הוא שמעניק לחברות כוח השפעה".51

יש לנהוג אפוא מידה של ספקנות בטענה כי "התאגידים שולטים בעולם".52 התאגידים חסרים את הכלים להתחרות בעוצמתן של מדינות ריבוניות, וספק אם בטווח הזמן הנראה לעין יזכו ביכולת כזאת. סמכותן הריבונית של מדינות מאפשרת להן לאכוף בכוח את מרותן, אך התאגידים נאלצים להשתמש בעיקר באמצעים של פיתוי ושכנוע כדי למכור את תוצרתם. לרשותן של מדינות עומדת הסמכות להטיל מסים ולהפקיע נכסים, והן מעוללות זאת לא אחת גם לחברות הגדולות ביותר; אבל התאגידים מוכרחים לרַצות את הצרכן כדי לזכות בחסדיו. מדינה כושלת עשויה להאריך ימים, אך תאגיד שאינו רווחי מסתכן בפשיטת רגל. יתר על כן: מדינות יכולות להתקיים ללא תאגידים, אם יעדיפו לרכז בידיהן את כל הכוח הכלכלי במשק - טעות איומה כשלעצמה, לנוכח הניסיון הקומוניסטי - אבל תאגידים נזקקים כמעט תמיד לחסותן של מדינות מאורגנות כדי לתפקד באופן סביר.53

המדינה הריבונית מוסיפה ליהנות מעליונות ברורה ביחסי הכוחות שהיא מקיימת עם התאגידים הרב־לאומיים. אבל מערכת היחסים השוררת בין המדינות הריבוניות ובין מוסדות־העל של הכלכלה הגלובלית, ובראשם ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, מציירת תמונה מורכבת יותר. מתנגדי הגלובליזציה מציגים את הגופים האלה כממשלה עולמית רבת־עוצמה, שמניעה אותה אידיאולוגיה ניאו־ליברלית בלתי מתפשרת - ה"קונצנזוס" של ושינגטון, כפי שהיא מכונה לעתים - בהשראת ארצות־הברית של אמריקה ובהשפעת הלובי עתיר המזומנים של התאגידים הרב־לאומיים.

ארגון הסחר העולמי, למשל, מתואר לא אחת על ידי מבקריו כ"ראש התמנון". הארגון, שנוסד בשנת 1995, מחליף למעשה את ההסכם הכללי על מכסים וסחר (גאט"ט), ששימש, מאז נחתם בשנת 1948, כמנגנון לפיקוח על הסחר העולמי. כמו גאט"ט לפניו, הארגון ממלא שני תפקידים עיקריים: ראשית, הוא מהווה פורום שבמסגרתו יכולות מדינות להחליט במשותף על שינויים במדיניות הסחר שלהן, כמו הורדת מכסים מתואמת. שנית, הארגון משמש לעתים גם כטריבונל שבו מתבררים סכסוכי סחר בין מדינות.54 ואולם, בעיני מתנגדיו הרדיקליים של ארגון הסחר העולמי, מדובר בדבר מאיים הרבה יותר: רשות־על דורסנית הכופה על המדינות החלשות והעניות את תכתיבי המעצמות הכלכליות ותאגידי הענק. אם נצטט, לדוגמה, את דבריה של לורי ואלאך, פעילה מרכזית במאבק נגד הגלובליזציה, התפשטות כוחו של ארגון הסחר העולמי היא לא פחות מ"הפיכה בהילוך אטי נגד ממשלות דמוקרטיות נבחרות".55 ז'וזה בובה, מנהיג האיכרים הצרפתי, השמיע טענות דומות: "ארגון הסחר העולמי נטל לעצמו את תפקיד הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. ריכוז אנטי־דמוקרטי כזה של כוח הצית במאה השמונה־עשרה את המהפכה הצרפתית".56

אלו טענות קשות ומטרידות - אבל הן גם רחוקות מאוד מן האמת. בניגוד גמור לרושם שמבקשים מתנגדיו ליצור, ארגון הסחר העולמי הוא למעשה גוף חלש למדיי, ואין לו סמכות או עוצמה מספקת לאלץ ממשלות לסור למרותו. תהליך קבלת ההחלטות של הארגון דורש בדרך כלל קונצנזוס בין כל המדינות החברות, ואף אחת מהן אינה נתבעת לציית להסכם זה או אחר אם לא הצטרפה אליו מרצונה. גם בתור גוף של בוררות בסכסוכים אין לארגון הסחר העולמי כוח אכיפה של ממש: לכל היותר הוא יכול להכריז על מדינה מסוימת שהיא מפרה הסכמים, ולהתיר לצד הנפגע להפעיל נגדה סנקציות כלכליות. אבל סמכותו של הארגון בעניין זה נשענת יותר על היוקרה של מעמדו הציבורי ופחות על מנופי הלחץ העומדים לרשותו בפועל.57

האמת היא שהצטרפותן של מדינות לארגון הסחר העולמי מבוססת בדרך כלל על שיקולים של תועלת עצמית - והדבר נכון שבעתיים דווקא לגבי הקטנות והעניות שבהן. לא זו בלבד שנופלת בחלקן של מדינות אלו ההזדמנות להרחיב את מעגל הקשרים המסחריים שלהן, אלא שלעתים הן גם זוכות בהגנה מפני כוחן הדורסני של המעצמות הכלכליות הגדולות. ארגון הסחר פסק, לדוגמה, נגד ארצות־הברית וחייב אותה להסיר את ההגבלות שהטילה על ייבוא בגדים תחתונים מקוסטה ריקה. במקרה אחר צידד הארגון בעמדתה של אקוודור נגד מדיניות ייבוא הבננות של האיחוד האירופי.58 בשנה האחרונה החלו המדינות המתפתחות לגלות מעורבות אקטיבית יותר בתהליכי קבלת ההחלטות של ארגון הסחר ולעמוד על שלהן מול תכתיבי הגושים הכלכליים הגדולים. כך אירע בכינוס המיניסטריאלי של הארגון, שנערך בקנקון בימים 10-14 בספטמבר 2003. ארצות־הברית, האיחוד האירופי ויפן מצאו עצמן מול חזית מאורגנת של מדינות מאסיה, מאפריקה ומאמריקה הלטינית, שסירבו לקבל את סדר היום שלהן והציבו בפניהן רשימת דרישות משלהן. הוועידה נסתיימה בלא כלום, והדיונים המפרכים שנפתחו בעקבותיה בין הצדדים עוד לא הולידו התקדמות של ממש בסוגיות השנויות במחלוקת. ועם זאת, המשבר המתמשך ממחיש היטב כי זירת הסחר הגלובלי אינה מגרש משחקים שבו יכולים החזקים והמבוססים לעשות ככל העולה על רוחם.59

כישלונן של שיחות קנקון מעיד על בעיות ממשיות בתהליכי קבלת ההחלטות של ארגון הסחר העולמי. ועם זאת, אף שגוף זה טרם מימש את ההבטחה הטמונה בו, הוא מכניס מידה הכרחית של סדר, ולעתים אפילו הגינות, לשווקים הבינלאומיים. כך או כך, הארגון הוא רק "פקח התנועה" של הסחר העולמי, ולא הכוח המניע שלו. הגלובליזציה הייתה נמשכת גם בלעדיו - פרועה ואגרסיבית יותר, מן הסתם.60

חולשתו היחסית של ארגון הסחר העולמי מסבירה מדוע אין נשקפת ממנו סכנה ממשית לריבונותן של מדינות. קרן המטבע הבינלאומית וקבוצת הבנק העולמי, לעומת זאת, הן כבר סיפור אחר.61 לרשותם של מוסדות אלו עומדים משאבים המאפשרים להם - תיאורטית לפחות - להפעיל לחצים כבדים על מדינות להיענות לדרישותיהם. מנוף העוצמה של שני הגופים הוא פיננסי: קרן המטבע הבינלאומית, שנוסדה בשנת 1944 כדי להבטיח את יציבותה המוניטרית והפיננסית של המערכת הבינלאומית, העניקה כבר הלוואות בסך 107 מיליארד דולרים ל-87 מדינות;62 הבנק העולמי, ששם לו למטרה לצמצם פערים כלכליים ברמה הגלובלית באמצעות מענקים והלוואות, הגיש בשנה החולפת לבדה סיוע כספי בהיקף של 18.5 מיליארד דולר למדינות מתפתחות.63 לסיוע הזה מצורפים כמובן תנאים, שתכליתם להבטיח כי המדינות הנתמכות יעשו בו שימוש נבון ומושכל ויוציאו אל הפועל צעדים קונקרטיים של הבראה כלכלית. פקידי הקרן והבנק משוכנעים כי הם מגלים בכך אחריות. מנקודת מבטם של מתנגדי הגלובליזציה, מדובר בבריונות.

את מרב ההאשמות ספגה קרן המטבע הבינלאומית, הנהנית מאהדה מועטה בלבד הן בימין והן בשמאל. הבולט שבמבקריה הוא ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 ומי שהיה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי עד שהודח בשנת 1999. לטענת שטיגליץ, מדיניותה של הקרן משיגה פעמים רבות את ההפך ממטרתה: במקום לסייע למשקים לאומיים להיחלץ ממשברים, היא מחמירה את מצבם. הסיבה, לדבריו, נעוצה בהתעקשותה של קרן המטבע לאכוף על כל המדינות מרשם כלכלי זהה - קיצוץ בהוצאות הממשלה, העלאת הריבית, ליברליזציה של הסחר, הפרטה גורפת - בלי להתחשב כלל בתנאים הייחודיים לכל משק ובדרגת התפתחותו. ארגנטינה, למשל, נענתה לדרישות הקרן והסתבכה בנטילת הלוואות גדולות בחו"ל, וכתוצאה מכך נעשתה פגיעה במיוחד לתנודות הקיצוניות של שוק ההון הבינלאומי.64 שטיגליץ משוכנע שחשיפתו של משק לכוחות השוק הגלובליים צריכה להיעשות בצורה מדודה ובהדרגה, בהשגחתה של הממשלה ובהכוונתה; בראש ובראשונה עליה להתבצע מרצון, ללא כיפוף ידיים בידי גורמים חיצוניים ובהתאם לצרכיה הספציפיים של כל מדינה.65

יוקרתו האקדמית וניסיונו המקיף של שטיגליץ משַווים לניתוח שלו ממד של עומק והילה של רצינות; אך נדמה שגם הוא, כמו מבקרים אחרים של הגלובליזציה, מתעקש לעשות שימוש סלקטיבי בעובדות, תוך התעלמות מנתונים סותרים. התייחסותו לנעשה ברוסיה מדגימה היטב את ההטיה הזאת. שטיגליץ תולה את האשם בהידרדרותה הכלכלית של רוסיה בין 1989 ל-1998 בכניעתה לתכתיבים שהעמידה בפניה קרן המטבע הבינלאומית. רוסיה אולצה, לטענתו, לעבור "תרפיית שוק" ניאו־ליברלית, שנחלה כישלון חרוץ.66 אך הטיעון הזה עומד בסתירה גמורה למה שהתרחש בפועל: רוסיה מעולם לא "נכנעה" לתכתיבי קרן המטבע. אדרבה, אף שקיבלה מן הקרן הלוואות בסך של יותר מעשרים וחמישה מיליארד דולר, היא הפרה בשיטתיות את התחייבויותיה לנקוט בתמורה צעדי הבראה כלכליים נחוצים. לדברי אנדריי אילאריונוב, ראש המכון למחקר כלכלי במוסקבה, רוחב הלב שגילתה קרן המטבע במתן הלוואות לפדרציה הרוסית בעצם "הפחית את נכונותן של הרשויות הלאומיות לבצע שינויים כואבים אך הכרחיים במדיניותן הכלכלית".67

אכן, החיסרון העיקרי של קרן המטבע הבינלאומית אינו מדיניותה הכוחנית אלא נדיבותה המופרזת וחולשת הרצון שהיא מפגינה בפני ממשלות חסרות אחריות. להיטותם של המוסדות הפיננסיים הגלובליים להצדיק את קיומם באמצעות פיזור כסף מעמידה לפעמים מכשולים בדרכה של כלכלת השוק במקום לעודד את התפשטותה. אולם הצד המנצל, במקרה של רוסיה ובמקרים רבים אחרים, אינם פקידי קרן המטבע והבנק העולמי, אלא המדינות הריבוניות ה"חולבות" אותם בשיטתיות. אפשר ורצוי לתהות אם יש צורך אמיתי במוסדות על־לאומיים לפיקוח ובקרה על תנועת ההון העולמי; לעתים קרובות, הנזק שמסבה יומרה כזאת גדול מן התועלת שבה. עם זאת, ברי שאין שחר לאזהרות מפני כינונה של "ממשלה עולמית" כל־יכולה המשרתת את הקפיטליזם הגלובלי. משטר אוניברסלי כזה פשוט אינו קיים וספק אם יתקיים בזמן הנראה לעין.

לעת עתה, ניתן להתרשם כי השמועות על מותה של המדינה הריבונית היו מוקדמות מדיי; היא מוסיפה לרכז בידיה סמכויות מקיפות כלפי פנים וכלפי חוץ,68 למלא תפקיד מרכזי במערכת הבינלאומית ולהגן ביעילות על האינטרסים שלה מול גופים על־לאומיים ורב־לאומיים.69 אמת, הגלובליזציה מאפשרת תנועה חופשית יותר של סחורות, טכנולוגיה וכוח אדם בין מדינות, אבל האינטגרציה העולמית עדיין לא הפכה את הגבולות הלאומיים לנחלת העבר. ארצות־הברית וקנדה, למשל, מאוגדות בהסכם סחר חופשי, אך לגבול ביניהן יש בכל זאת משמעות מבחינה כלכלית: היקף הסחר של טורונטו עם ונקובר, למשל, גדול פי עשרה מהיקף הסחר שלה עם סיאטל, אף שהמרחק הגיאוגרפי בין הערים דומה.70

המדינה אינה פועלת עוד במרחב פוליטי המאוכלס רק בישויות כדוגמתה. בסדר הגלובלי ההולך ומתהווה, היא נדרשת להכיר בקיומם של מוקדי כוח אחרים, לאומיים ובינלאומיים, ציבוריים ופרטיים, הממלאים פונקציות שונות ומגוונות: מוסדות דוגמת האו"ם ושלוחותיו, ארגונים לא־ממשלתיים הפועלים בכל רחבי העולם, תאגידים רב־לאומיים, רשתות תקשורת ועוד. המדינה שומרת על מקומה המרכזי במערכת המסועפת והמורכבת הזאת כמקור הריבוני העיקרי - גם אם לא היחיד - של הכוח השלטוני, שאותו היא מבזרת ומאצילה כלפי מעלה, אל הגופים הבינלאומיים והעל־לאומיים, וכלפי מטה, אל הסוכנויות התת־לאומיות.71 נכון שבתנאים אלו המדינה הריבונית אינה השחקן היחיד על המגרש הפוליטי - אבל את המשחק, שחוקיו משתנים כל העת, אי–אפשר לנהל בלעדיה.

 

 

ד

אף שיש באמתחתה של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה רשימה ארוכה ומפורטת של קובלנות על ניצול כלכלי ופוליטי, נדמה שאת הלהט האמיתי שלה היא שומרת למתקפה על תרבות הצריכה המערבית. הסיבה כמעט מובנת מאליה: מדיניות הסחר של 'אקסון' ו'ג'נרל אלקטריק' מעוררת אולי זעם צדקני בקרב פעילי השמאל בסיאטל ובגנואה, אבל הפנים המוּכרות של כלכלת השוק הם מותגים כמו מקדונלדס, אם־טי־וי וקוקה־קולה; עוצמתם קורנת מכל פינת רחוב ומרכולתם מוצגת שוב ושוב על מרקע הטלוויזיה, בין דפי המגזינים, בשלטי החוצות ובחלונות הראווה.72 המותגים הם התגלמות הכוח הפתייני של הקפיטליזם הגלובלי - והמאבק נגדם, לדעת רבים, הוא לב לבה של המערכה על רוחה ונשמתה של האנושות.

הגישה הביקורתית כלפי תרבות הצריכה ההמונית הפכה זה מכבר למוסכמה בלתי מעורערת בקרב הציבור המשכיל. תגובת הנגד לעלייתה של חברת השפע החלה לצבור תנופה בשנות השישים, הודות לפריחתו של "השמאל החדש", שהעניק לה מצע רעיוני מוצק וכוח שכנוע מוסרי. האינטלקטואלים הרדיקליים, שנשאו את נס המרד נגד הבורגנות השבעה - שליחות שקיבלו על עצמם לאחר שנואשו מן הסיכוי להתסיס את הפרולטריון במערב - הוקיעו את תרבות הצריכה הראוותנית כצורה חדשה ומתוחכמת של מניפולציה פסיכולוגית, המשרה על קרבנותיה תרדמת נינוחה. התודעה הכבולה של הצרכן עושה אותו פסיבי ונוח להשפעה, טענו, וכך נשללים ממנו הרצון והיכולת להילחם נגד דיכוי ואי־צדק. "הראווה היא חלום הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא, בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון", כתב גי דבור, מבקר תרבות ואיש אוונגרד צרפתי.73 טענה ברוח דומה השמיע גם הרברט מרקוזה, מן הדמויות המרכזיות של "אסכולת פרנקפורט" הניאו־מרקסיסטית: 

אמצעי התעבורה ההמונית והתקשורת ההמונית, המצרכים הכלולים במגורים, במזון ובלבוש, תפוקתה של תעשיית הבידור והמידע, שכה קשה לעמוד בפניה - כל אלה יש בהם משום נקיטת עמדה והרגלים מוכתבים, תגובות אינטלקטואליות ורגשיות מסוימות, הקושרות את הצרכנים אל היצרנים בקשר נעים ונוח, פחות או יותר; ובאמצעות היצרנים - אל המכלול כולו. במוצרים יש משום אינדוקטרינציה ומניפולציה; הם מטפחים תודעה כוזבת, המחוסנת מפני הוכחת כזבה... כך נוצר דגם המחשבה וההתנהגות החד־ממדיים; רעיונות, שאיפות ויעדים - החורגים, מתוקף תכנם, מתחומי ההוויה הממוסדת של דיבור ומעש - נדחים כליל בדגם זה, או מותאמים למונחיה של הוויה זו.74

ה"תודעה הכוזבת" הצרכנית, שבשנות השישים עוד הייתה בבחינת פריבילגיה של המערב, התפשטה מאוחר יותר על כנפי הגלובליזציה לכל קצווי תבל. סממניה המובהקים של חברת השפע מצויים כיום גם בניו דלהי, בבייג'ין, בקואלה לומפור ובמוסקבה. "אותם מוצרי צריכה וסגנונות צריכה, אותם סרטי קולנוע, תכניות טלוויזיה ולהיטים מתפשטים על פני כדור הארץ", מקונן הוגה הדעות יורגן הברמס. "אותן אפנות פופ, טכנו או ג'ינס לוכדות את המנטליות של בני–הנוער, אפילו באזורים הנידחים ביותר, וטובעות את חותמן עליה".75 תרבות הצריכה שולחת את זרועותיה הארוכות לכל מקום ומאכלת כל מה שנקרה בדרכה: תרבויות ילידיות, זהויות מקומיות, מנהגים, ערכים, סמלים - הכל נשאב אל קווי הייצור של הקפיטליזם הגלובלי ונארז מחדש כמוצר המדיף ניחוחות של רב־תרבותיות מדומה.76 אבל התוצאה האמיתית, לטענת המבקרים, היא כינונה של ציביליזציה עולמית הומוגנית בחסות תאגידי־העל - הגמוניה תרבותית המבקשת להכפיף את האנושות כולה לאותו דיכוי שקט, נוח וקטיפתי, שנחל הצלחה מרשימה כל כך במערב.

תגובתם של מבקרי הגלובליזציה לאימפריאליזם התרבותי של חברת השפע הצרכנית נעה בין הסתייגות אנינה למחאה אלימה. חוגים מסוימים בתנועת ההתנגדות מטפחים אסטרטגיות של "שיבוש תרבות", שתכליתן המוצהרת היא נעיצת מקל בגלגליה של מכונת המותגים. פעמים רבות מדובר רק בהתרסה בלתי מזיקה, המסתפקת בקיום הפגנות מול סניפי מקדונלדס או בהדבקת סטיקרים על חלונות ראווה; אבל במקרים אחרים ננקטות שיטות חבלניות יותר, תוך עבירה מכוונת על החוק - החל בהשחתת שלטי חוצות וכלה בניהול אתרי שיתוף קבצים באינטרנט, הגורמים נזק בל־ישוער לתעשיית הבידור. התפיסה האפוקליפטית האופיינית לחוגים הללו מצדיקה בעיניהם הסלמה מתמדת של המאבק. "את הקרב הזה נגדיר במושגים המפוארים מכל", כותב קאלה לאסן, פעיל מרכזי בסצנה. "המאבק הפוליטי הנושן, שהעסיק את המין האנושי במהלך רוב המאה העשרים - שחורים נגד לבנים, שמאל נגד ימין, גברים נגד נשים - יימוג אל הרקע. המאבק היחיד שעדיין ראוי להיאבק אותו ולנצח, היחיד שיכול לשחרר אותנו, הוא מאבקו של העם נגד מנגנון הקוּליות של התאגידים".77

הזעם הצדקני של לאסן וחבריו אינו חסר סיבה. אין ספק שחברת הצריכה לוקה בשטחיות, בהמוניות ובראוותנות זולה. ואולם הביקורת המתלהמת המושמעת נגדה לוקה בדרך כלל בתפיסה חד־ממדית של מושג התרבות ככלל, ושל תרבות הצריכה בפרט

קל, למשל, להתפתות לדימוי הרווח, הרואה בתרבות המותגים הגלובלית מכבש עצום ודורסני שכל הציביליזציות האחרות ניגפות מפניו; אלא שהמציאות אינה פשוטה כל כך. תרבויות ניחנו בכוח עמידה מרשים, והן אינן מתאיידות בנקל מול אפנות זרות, אטרקטיביות ככל שתהיינה. כפי שמציין אמרטיה סן, הוגה דעות הודי וחתן פרס נובל לכלכלה: "בעלי החרדות התרבותיות מאמצים לעתים קרובות דימוי שברירי מאוד של כל תרבות ונוטים להמעיט ביכולתנו ללמוד ממקום אחר בלי לתת לחוויה הזאת להמם אותנו".78 חשיפה מוגברת לציביליזציה זרה אינה גוררת תמיד יחס של ביטול עצמי; לפעמים היא דווקא מאפשרת לבני האדם לגלות מחדש את ההיבטים הייחודיים של זהותם התרבותית ולהעמיק את זיקתם האישית והקולקטיבית אליה.79

ואמנם, מפגש בין תרבויות אינו תהליך חד־סטרי, וברוב המקרים הוא מתאפיין בהפריה הדדית. המזרח הרחוק ייבא מן המערב את כלכלת השוק ואת תרבות המותגים, אבל הוא גם ייצא לאמריקה ולאירופה את הבודהיזם, את המדיטציה ואת אמנויות הלחימה. אפשר להתווכח על מידת האותנטיות של הסחורות התרבותיות המוחלפות בדרך זו, אך אין ספק שהן תורמות לעושרן, למורכבותן ולפתיחותן של הציביליזציות השונות. בהשפעת הגלובליזציה נעשתה מפת התרבות האנושית רבגונית מאי פעם. לצד הזהויות הישנות צמחו מערכות חדשות ומסועפות של קשרים, העוקפים את ההייררכיות הישנות של הכוח. קווי הזרימה של המפה הזאת מתווים תנועה בלתי פוסקת של אנשים, רעיונות, טכנולוגיה והון; תהליכים דינמיים של איחוד ובידול משנים את פניה של האנושות בקצב חסר תקדים.80 העולם, כתב האנתרופולוג הנודע קליפורד גירץ, "הופך יותר גלובלי ויותר מפולג, יותר מקושר ובה בעת יותר מחולק".81

תרבות הצריכה ממלאת תפקיד מכריע בהנעתם של תהליכים חובקי עולם אלו. למרות נטייתה הבלתי מוכחשת לוולגריות, היא מתאפיינת גם בגמישות ובניעוּת מדהימות, ביכולת ללבוש ולפשוט צורה כל העת. הדחף הזה נובע מן הלוגיקה הפנימית של הקפיטליזם: כדי למנוע מן השוק להגיע לרוויה, הוא מבקש כל העת ליצור נישות ותבניות חדשות, להרחיב את המעטפת שבה הוא מתקיים ומשגשג. המערכת הקפיטליסטית אינה יכולה להרשות לעצמה לקפוא על שמריה ולהתאבן: היא חייבת לעודד יצירתיות וליזום שינויים. דריכה במקום אינה בגדר אופציה.82

משום כך אין שחר לטענה כי חברת הצריכה מטפחת עמדה פסיבית כלפי העולם. למען האמת, אין שמץ של פסיביות בתרבות השוק. ההפך הוא הנכון: היא מרופפת כבלים מנטליים וחותרת תחת קיבעונות; היא מבקשת להתסיס, להתריס ולהמריץ לפעולה. לעתים היא רק מעוררת פרובוקציות, אך פעמים רבות היא מהווה כוח משחרר של ממש.

את האפקט המפתיע הזה הדגים הוגה הדעות ז'יל ליפובצקי, בחיבור שהקדיש להיסטוריה של תעשיית האפנה. לטענתו, הפופולריזציה של האפנה - השתנותה מפריבילגיה של המעמדות המיוחסים לאמצעי של ביטוי עצמי עממי - תרמה תרומה מכרעת להתפתחותו של האינדיבידואל האוטונומי, וכתוצאה מכך גם להתבססותה של הדמוקרטיה המודרנית. האפנה "הכריחה את הפרטים ליידע את עצמם, לאמץ חידושים ולעמוד על העדפותיהם הסובייקטיביות".83 מן הטעם הזה, כותב ליפובצקי, "לא רק שהאפנה אינה טוטליטרית, היא מרחיקה אותנו מטוטליטריות; באמצעות ריבוי הסטנדרטים והדגמים שהיא מציעה, היא פותחת בפנינו מרחב של בחירה קיומית. יחד עם האפנה, האוטונומיה של הפרט הפכה לתופעה חברתית חשובה".84

כפי שמדגיש ליפובצקי, הצרכן המתלבט בחנות הבגדים או בסופרמרקט אינו אוטומט עיוור אלא סובייקט ערני, הנדרש לקבל החלטות על בסיס יום יומי. הצורך להכריע בין החלופות המונחות לפניו על כל צעד ושעל מרגיל אותו לחשוב באופן ביקורתי וריאליסטי יותר.85 ועם אפשרות הבחירה מגיעה לעתים קרובות גם תחושת החירות: הפרט לומד לראות בעצמו ישות בעלת רצון חופשי, שביכולתה לעצב את גורלה ואת גורלם של הסובבים אותה. מנגנוני השיווק של התעשייה הקפיטליסטית מודעים כמובן לתחושה הזאת, מחניפים לה ואפילו מטפחים אותה. מסע הפרסום המזהיר של חברת 'נייק', שהתהדר בסיסמה "פשוט עשה זאת", הוא דוגמה מובהקת. במודעה אחת, שעליה התנוססה דמותו של שחקן הפוטבול האמריקני בארי סנדרס, הופיע הטקסט הבא:

לעתים קרובות מדיי אנו מפוחדים. מפוחדים ממה שאין ביכולתנו לעשות. מפוחדים ממה שיחשבו הבריות אם ננסה. אנו נותנים לפחדים שלנו לעמוד בדרכנו. אנו אומרים "לא" למרות שאנו רוצים להגיד "כן". אנו יושבים בשקט למרות שאנו רוצים לצעוק. ואנו צועקים עם האחרים כאשר עלינו לשתוק.

למה?

אחרי הכל, חיים רק פעם אחת. באמת שאין לנו זמן לפחד. אז תפסיק.

נסה משהו שאף פעם לא ניסית. הסתכן. הירשם לתחרות טריאתלון. כתוב מכתב למערכת. דרוש העלאה במשכורת. קרא תיגר על אלופים. זרוק את הטלוויזיה שלך. צא למסע אופניים ברחבי ארצות־הברית. נסה לגלוש במזחלת. נסה הכל. סע למדינה שאינך דובר את שפתה. המצא משהו. התקשר אליה. אין לך מה להפסיד. והכל - אבל הכל - להרוויח. פשוט עשה זאת.86

בעיני המבקרים, פרסומת כזאת אינה אלא תרגיל מכירות ציני המתחזה לאקזיסטנציאליזם בפרוטה. אבל ציבור גדול הגיב בחיוב לקמפיין בדיוק משום שחש שיש לו ערך מוסף אנושי, החורג ממניפולציה שיווקית גרידא. מבט נוסף בטקסט המצוטט לעיל עשוי להצביע על הסיבה. אין כאן מאומה מן האפתיה העצלה שמפניה התריעו גי דבור או הרברט מרקוזה. מדובר בקריאה ליציקה, במניפסט המעודד את הצרכן הפוטנציאלי לאזור אומץ, לעמוד על שלו ולהגשים את חלומותיו. חברת המחשבים 'אפל' נהגה באורח דומה, כשאימצה את המוטו "חשוב אחרת". פרסומת של החברה אפיינה את קהל היעד האידיאלי שלה כ"מורדים", שאינם מצייתים לחוקים ואינם מכבדים את הסטטוס קוו; תחת זאת, "הם ממציאים, הם מדמיינים, הם מרפאים, הם חוקרים, הם יוצרים, הם מעוררים השראה. הם דוחפים את המין האנושי קדימה".87 מסע השיווק של 'אפל', כמו זה של 'נייק', מעביר לצרכנים מסר חד–משמעי בזכות האקטיביזם, בזכות האינדיבידואליזם, ואפילו בזכות גישה מרדנית, נון־קונפורמיסטית, החותרת לשנות את העולם.

מובן שהשחרור הפנימי של הצרכן אינו פרי רצונם הטוב של התאגידים או עדות לשיעור קומתם המוסרי. האוטונומיה של הפרט לא רק עולה בקנה אחד עם כללי המשחק של השוק החופשי - יש לראות בה תנאי יסודי להצלחתו. ההכרה בכך מקנה לתרבות השוק פתיחות מדהימה. האתוס שלה מערער הייררכיות חברתיות נוקשות; אפילו אלה שידם אינה משגת יכולים לפנטז על חיים זוהרים ונוצצים יותר, שבעבר לא התקיימו אפילו בחלומותיהם. "הדמיון הופך להיות עשייה חברתית". כותב האנתרופולוג ההודי ארג'ון אפאדוראי. "הוא המנוע בעיצוב החיים הציבוריים של אנשים רבים בחברות שונות, בדרכים רבות ומגוונות".88 בנקודה זו טמון אולי סוד קסמה המיוחד של תרבות הצריכה ההמונית: בעוד שציביליזציות אחרות השקיעו מאמצים רבים בכינון נישות קבועות־מראש של מעמד, מוצא אתני, צבע, דת או מגדר, תרבות זו מתהדרת בדינמיות שלה - בעובדה שהיא מעודדת את האדם להבין כי יוכל לנוע בחופשיות בין מעמדות, מקומות וזהויות אם רק יחפוץ בכך (ואם רק יהיו בידיו האמצעים הדרושים).

לשינוי תודעתי דרמטי כזה יש, כמובן, גם פן מאיים. ללא בלמים ואיזונים, הוא עלול להפוך לכוח הרסני של ניכור והתפוררות חברתית. אפשר שזהו מחיר החירות - מחיר גבוה מדיי לטעמם של רבים - ואולי אלו רק חבלי הלידה הקשים של סדר תרבותי חדש ויציב יותר. כך או כך, ברי שהתפשטותה הגלובלית של תרבות הצריכה אינה מייצרת אנושות כנועה או צייתנית יותר. נהפוך הוא: היא מפיצה אורח חיים המושתת על תחושה של חופש, על שאיפה לשינוי ועל נכונות לנצל הזדמנויות בשמה של היזמה האישית.

 

 

ה

בתוך עשורים ספורים חוללו כוחות השוק תמורה דרמטית בחייהם של מיליארדי בני אדם. צמיחתו של מעמד בינוני עולמי, שחלק הארי שלו חי דווקא במדינות המתפתחות, היא אולי ההישג הבולט ביותר של הגלובליזציה הכלכלית. מעמד זה מסגל לעצמו בהדרגה את הרגלי הצריכה שהיו עד לא מכבר בגדר מותרות השמורים לאדם המערבי בלבד. אבל לתמורה זו יש גם ממד עומק פוליטי: האדם הצרכני, באסיה כמו באמריקה, הוא פרט פעיל וביקורתי, התובע לעצמו את הזכות לבחור בכל דבר ועניין; אף שמעורבותו במרחב הציבורי עשויה להיות בפועל מוגבלת למדיי, הרי עצם קיומו של מרחב כזה, שבו יוכל לבטא את רצונותיו, נתפס בעיניו כצורך בסיסי. הגלובליזציה של המעמד הבינוני הצרכני מניחה אפוא את התשתית ההכרחית לגלובליזציה של הרעיון הדמוקרטי; היא מאוששת את עקרון השלטון העצמי כדרך חיים, שממנה צומחת גם האידיאה הפוליטית.

אם המעמד הבינוני הוא המנוע החברתי של הדמוקרטיה, המדינה הריבונית הייתה ועודנה הפלטפורמה המתאימה ביותר לכינונה ולביסוסה של שיטת המשטר הזאת. הסיבה לכך אינה רק מעשית אלא גם עקרונית: יציבותה של המערכת הדמוקרטית מותנית בתפקודם של מוסדות מדינה מסוימים, כמו בית מחוקקים ומערכת מפלגתית, וכן בקיומה של תפיסה עצמית קולקטיבית, המגדירה את תווי האופי של הקהילה האזרחית ואת גבולותיה. הוגי דעות כמו יורגן הברמס או דייוויד הלד דנים אמנם באפשרות לכונן דמוקרטיה ייצוגית גלובלית, אך החזון הזה נותר עדיין בגדר פנטזיה רחוקה מן המציאות.89 הניסיון המערבי של מאות השנים האחרונות מוכיח כי המדינה היא המסגרת הפוליטית ההולמת למימוש הרעיון הדמוקרטי. כפי שנוכחנו, אין סיבה לחשוש שהיא לא תוכל למלא תפקיד כזה גם בעתיד, בעולם "גלובלי" ומקושר יותר.

ובכל זאת, האם אפשר להבחין בראיות ממשיות כלשהן לכך שהגלובליזציה של השוק אכן עושה את העולם לדמוקרטי יותר? מקרה מבחן מעניין לשאלה זו היא הזירה הפוליטית של מזרח ודרום־מזרח אסיה, אשר במשך זמן מה - עד אמצע שנות התשעים, לפחות - הציגה דווקא דוגמה נגדית מובהקת. מדינות כמו טייוואן, תאילנד ודרום קוריאה הצליחו לרכוב על עגלת הגלובליזציה ולהפיק ממנה את המרב, אף על פי שמשטריהן נשענו על מבנה כוח אוטוריטרי, שעוגן לכאורה במסורת הקונפוציאנית של תרבויות האזור.90 סיפור ההצלחה הבולט ביותר הוא סינגפור, מדינה משגשגת האוכפת משמעת קפדנית על אזרחיה בכל תחומי החיים. ראש הממשלה לשעבר, לי קואן יו, נוהג לנופף בהישגיה המרשימים של ארצו כהוכחה לעליונותה של הפוליטיקה האסיאנית הסמכותנית על המשטרים הליברליים ה"רקובים" של אמריקה ושל אירופה. הקבלות שהוא מציג כה משכנעות, עד שמשקיפים מערביים רבים נתפתו להודות בצדקתו.91

אבל היומרה הזאת אינה נשענת על בסיס יציב כל כך. נראה שגם לציביליזציה הקונפוציאנית יש עדיין מה ללמוד מן המערב. המשבר הכלכלי הקשה שפקד את האזור בשנת 1997 הבליט את חסרונותיו של "הדגם האסיאני", וכפה על מנהיגי המדינות הנפגעות להוציא אל הפועל רפורמות פוליטיות וכלכליות ולקבל על עצמם כמה מכללי המשחק הדמוקרטי. המערכות הפוליטיות באזור אכן עברו מאז כמה תמורות ראויות לציון: הרודן האינדונזי סוהרטו הודח במאי 1998, לאחר חודשים של תסיסה עממית, ומשטרו הוחלף בשלטון דמוקרטי נבחר; בתאילנד הביאו ההפגנות הנמרצות של בני המעמד הבינוני לאימוץ חוקה רפורמיסטית שהנהיגה בחירות ישירות לסנאט וכוננה גופים חדשים למלחמה בשחיתות; ובדרום קוריאה זכה לראשונה מועמד מטעם האופוזיציה בבחירות הכלליות לנשיאות שהתקיימו בדצמבר 1997.92 תפיסות מערביות של חירות וזכויות החלו לחלחל גם אל המדינות שסירבו להתיר את הרסן. במאמר שכתב מתאו בכלא המלזי מספר אנוואר אברהים, סגנו לשעבר של ראש הממשלה מחטיר ומתנגד משטר בהווה, כי "לפי הדיווחים המסתננים לתאי דרך חומות הכלא, צעירים משכילים - בוגרי אוניברסיטאות מקומיות ומערביות ואפילו תלמידי תיאולוגיה מאוניברסיטת אל־אזהר בקהיר - נוהגים להתכנס ולדון בתשובה לשאלה: נאורות מהי? של קאנט, לנתח את החברה הפתוחה ואויביה של פופר ולהתווכח על הדרך לשעבוד של האייק".93 מתברר אפוא שהפערים בין התרבויות הפוליטיות של אמריקה ואירופה ובין אלו של אסיה הולכים ומצטמצמים - והגלובליזציה ממלאת בכך תפקיד מכריע.

מובן שיש להיזהר מציור תמונה ורודה מדיי. כלכלת השוק הגלובלית נושאת על גבה קופת שרצים לא–קטנה: היא מלוּוה בתופעות של ניצול, של עושק ושל אטימות מוסרית, ובשורה של בעיות חדשות הנוגעות לאיכות הסביבה, להגירה, לפשע ולטרור בינלאומי. ועם זאת, במאזן הכולל מדובר בהתפתחות היסטורית שיש לברך עליה. בניגוד גמור למסרים ולמידע שמפיצה תנועת ההתנגדות לגלובליזציה - שהיא עצמה תוצר אופייני של התהליך שבו היא נאבקת - מעבר חופשי יותר של הון ושל סחורות בין מדינות אינו מנגנון ליצירת אי־שוויון עולמי אלא לצמצומו; תאגידי־על ומוסדות פיננסיים בינלאומיים אינם מעוניינים ואינם מסוגלים לתפוס את מקומן של המדינות הריבוניות; ותרבות הצריכה ההמונית יכולה לשמש גם ככוח משחרר ולא רק כקו ייצור של אוטומטים אנושיים. יחדיו יש בכוחם של הגורמים האלה להיטיב עם האנושות ולשפר את מצבה לאין שיעור. נכון, הגלובליזציה אינה סוללת את הדרך לאוטופיה אוניברסלית; אבל בנתיב רצוף המהמורות של ההיסטוריה, כל הסימנים מראים שהיא מהווה צעד בכיוון הנכון.


אסף שגיב הוא עורך שותף בתכלת. המאמר האחרון שלו בתכלת היה "הבעיה היהודית של ג'ורג' שטיינר" (תכלת 12, אביב התשס"ב/2002).

 


הערות

 
1. המונולוג, שנכתב בידי פאדי צ'אייבסקי, מופיע באינטרנט http://insaf.net/pipermail
/insafny_
insaf.net/2003-July/000479.html
2. המערכה נפתחה באירוע מקומי. ביום 1 בינואר 1994 השתלטו שלושת אלפים מורדים מתנועת ההתנגדות הזפטיסטית (על שמו של המהפכן הידוע אמיליו זפטה) על מספר כפרים בחבל הצ'יאפאס במקסיקו. המורדים, אינדיאנים מצאצאי המאיה, ביקשו למחות על חתימת הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה בין מקסיקו, ארצות–הברית וקנדה, משום שחששו - ובצדק - כי השלכותיו תהיינה הרסניות לקהילותיהם, שהתפרנסו בקושי מגידול תירס. הזפטיסטים, עטויים במסכות סקי וחמושים ברובי קלצ'ניקוב, הכריזו על עצמאות ועל ניתוק מן הממשלה הפדרלית. תגובת הרשויות הייתה מהירה ונחושה: בפעולה שגבתה עשרות חללים השתלטו חיילי הצבא המקסיקני מחדש על הכפרים שנפלו לידי המורדים והסיגו אותם חזרה ליערות הגשם.
ההתקוממות הכושלת של הזפטיסטים לא עוררה בתחילה תהודה בינלאומית רבה. אולם המורדים האינדיאנים נעשו עד מהרה לסמל ההתנגדות למדיניותם של מנגנוני הסחר הבינלאומי. לטרוניה המקומית שלהם נוספו עם הזמן טרוניות אחרות, מאזורים שונים בעולם: האיכרים הצרפתים, ובראשם ז'וזה בובה, מחו על האמריקניזציה של תרבות המזון הלאומית ועל הכוונה לבצע השבחה גנטית של גידולים חקלאיים; ארגוני עובדים בדרום אפריקה יצאו נגד מדיניות ההפרטה של הממשלה ונגד שיתוף הפעולה שלה עם משקיעים זרים; דעת הקהל בארגנטינה האשימה את קרן המטבע הבינלאומית באחריות למשבר הכלכלי הקשה במדינה זו - ואלו כמובן רק דוגמאות ספורות.
לתיאור מפורט של התקוממות הזפטיסטים ראהJohn Ross, Rebellion from the   Roots: Indian Uprising in Chiapas (Monroe, Me.: Common Courage, 1995).
3. מפגן הכוח הראוותני הראשון של מתנגדי הגלובליזציה התרחש, כידוע, ב־30 בנובמבר 1999 בסיאטל, עם פתיחת הוועידה הראשונה של ארגון הסחר העולמי. חמישים אלף מפגינים, רובם סטודנטים ואנשי איגודים, התנגשו עם כוחות המשטרה ועם המשמר הלאומי והפכו את הכרך האמריקני הגדול לשדה קרב עירוני. האלימות הסלימה אף יותר בהפגנות הסוערות שנערכו בעת מפגש מנהיגי ה־ג'י־8 (מועדון שמונה המדינות המתועשות) בגנואה ביולי 2001. בין המפגינים, שמנו כשלוש מאות אלף איש, הייתה גם קבוצת אנרכיסטים אלימה, 'הבלוק השחור', שליבתה את המהומות והשליכה לעבר השוטרים בקבוקי מולוטוב. האחרונים לא טמנו ידם בצלחת והפעילו אלות, גז מדמיע ולבסוף אף כדורים חיים נגד המתפרעים. בהתנגשויות הקשות נהרג אחד המפגינים, סטודנט איטלקי ששמו קרלו ג'וליאני, ועשרות רבות נפצעו בדרגות שונות של חומרה.
אירועי גנואה היו נקודת שיא - או שפל - בשרשרת המחאות ההמוניות שיזמו מתנגדי הגלובליזציה בארבע השנים האחרונות. הרשימה ארוכה, ואפשר להזכיר רק דוגמאות ספורות מתוכה: באפריל 2000 הפגינו שלושים אלף איש נגד המפגש השנתי של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון; בספטמבר 2000 צרו עשרים אלף מפגינים על נציגי המוסדות הללו שהתכנסו בפראג; באפריל 2001 נאלצה משטרת קוויבק להתמודד עם ארבעים אלף מפגינים שביקשו למחות נגד "פסגת האמריקות", ובמרס 2002 גדשו קרוב לשלוש מאות אלף איש את רחובות ברצלונה בהפגנות נגד פסגת מנהיגי האיחוד האירופי. בשנה החולפת התלכדה המחאה נגד הגלובליזציה עם ההתנגדות למלחמה בעיראק - מיזוג מתבקש, שהוליד עשרות עצרות המוניות באמריקה, באירופה ובאוסטרליה. מידע על מגוון אירועי מחאה ברחבי העולם אפשר למצוא באתר של "הפעולה העממית הגלובלית", http://www.nadir.org/
nadir/initiativ/agp/en/index.html.

4. Paul Kingsnorth, One No, Many Yeses: A Journey to the Heart of the
GlobalResistance Movement (London: Free Press, 2003), p. 64.

5
. המקומון תל אביב הדביק לתופעה את הכינוי "המחתרת הפוליטית החדשה": לדברי העיתונאי גדי בלום, "מה שהחל לפני שנים אחדות כהזדהות של תל אביבים בודדים עם התנועות ההמוניות העולמיות - הדוגלות במהפכה חברתית, מלחמה במונופולים, בתאגידים הבינלאומיים, בהתעללות בבעלי חיים, בזיהום הסביבה ובעצם נגד מה לא - הפך בחודשים האחרונים בתל אביב לתופעה רחבת ממדים. מסתבר כי צמח בתל אביב המשך ישיר למפגינים האנטי־גלובליים של סיאטל ודאבוס". גדי בלום, "המחתרת הפוליטית החדשה של תל אביב", תל אביב, 13 ביולי,2001.

6.“Blair: Anarchists Won’t Stop Us,” BBC News, June 16, 2001,   
http://news.bbc.co.uk/1/hi/uk_politics/1392004.stm.
7. , למשל, מזכ"ל ההסתדרות עמיר פרץ, המקונן על שנפל ל"סיטואציה היסטורית קשה ביותר". לדבריו, "המגמה בכל העולם היא גלובליזציה, בכל מחיר. החברות הרב־לאומיות ידעו להגן על האינטרסים שלהן. האיגודים המקצועיים נכשלו. זה מה שאני אומר לעמיתים שלי בעולם: לא הצלחנו להגן על העובדים. אין לי בעיה עם שוק חופשי ועם תחרות. יש לי בעיה עם שוק עבדים ועם תחרות שהופכת לג'ונגל". מצוטט אצל נחום ברנע, "מלחמת מאה הימים", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 9 בינואר, 2004. סוציאל־דמוקרט אחר, שלמה בן–עמי, שכיהן בין השאר כשר החוץ בתקופת ממשלת ברק, יוצא שוב ושוב נגד "האורתודוקסיה הניאו־ליברלית" שהשתלטה על כלכלת המערב, ומשרתת את האינטרסים של העסקים הגדולים ושל ההון הבינלאומי. ראה שלמה בן־עמי, מקום לכולם (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 182. אותן העמדות משקפים גם דברי האזהרה האפוקליפטיים של הסופר עמוס עוז, המתריע מפני ההשלכות ההרסניות של אי־הצדק המגולם בסיטואציה הכלכלית הגלובלית: "כוחות הרס עצומים הולכים ומצטברים בתוך הייאוש והזעם בשל המצב הבסיסי, הלא–מוסרי, ההולך ומעמיק. משום שאנו לא חיים בימי הביניים, כאשר העושר היה מועט באמת, והלחם - גם אילו היו מחלקים אותו בצדק - היה מספיק רק בקושי. אנו חיים בעולם שיכול היה להעניק רווחה מסוימת לכולם, עולם שיש בו די. מה שמוציאה אמריקה יום־יום על כלביה וחתוליה יכול היה לפתור מחצית ממצוקת המזון של יבשת אפריקה". עמוס עוז, "כמעט בכל אחד מאיתנו מסתתר סוציאליסט קטן", בתוך בעצם יש כאן שתי מלחמות (ירושלים: כתר, 2002), עמ' 101.
יש להדגיש שההתנגדות לגלובליזציה אינה מוגבלת לשמאל בלבד. אפשר למצוא ביטויים שונים שלה גם בחוגים דתיים ובימין הלאומני. ראה למשל את דברי הביקורת הנוקבים של שלום רוזנברג (שאינו איש ימין מובהק) במאמרו "גלובליזציה - תהליך משחית עולם", דעות 9 (ניסן תש"ס), עמ' 10-16; את טענותיו של הרב שלמה אבינר בריאיון המופיע באתר האינטרנט "כיפה": http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=474; ואת קביעותיו של הלל וייס בריאיון עיתונאי שהעניק לאבי גרפינקל, "גאולה, הו גאולה", מוסףהארץ, 30 בינואר, 2004.
8. הטיה זו אינה מפליאה כל כך, בהתחשב בחשיפה המצומצמת של דעת הקהל בארץ לנתונים ולטיעונים נגדיים. ואכן, בשנים האחרונות הועמד לרשות הקורא הישראלי היצע מרשים של ספרים המוקיעים את עוולות הגלובליזציה, דוגמת בלי לוגו וגדרות וחלונות מאת העיתונאית הקנדית נעמי קליין; גלובליזציה: ההיבט האנושי, פרי עטו של הסוציולוג זיגמונט באומן; החברה הפתוחה בסכנה מאת איש העסקים ג'ורג' סורוס; שיבוש תרבות מאת קאלה לאסן ואנטי־גלובליזציה בעריכת העיתונאי אפרים דוידי. לנוכח השפע הזה בולטת נוכחותה הדלילה של העמדה הנגדית על מדף הספרים. למעשה, בעשור האחרון תורגם לעברית רק ספר בולט אחד הנוקט עמדה חיובית כלפי הגלובליזציה - ה'לקסוס' ועץ הזית: הגלובליזציה - מבט אל עולם משתנה מאת תומס ל' פרידמן - והתהודה שנהנה ממנה בארץ הייתה מוגבלת למדיי, ושלילית ברובה. ראה נעמי קליין, גדרות וחלונות: דיווחים מחזית הדיון בגלובליזציה, תרגמה עידית שורר (תל אביב: בבל, 2002); נעמי קליין, בלי לוגו, תרגמה עידית פז (תל אביב: בבל, 2002); ג'ורג' סורוס, החברה הפתוחה בסכנה: משבר הקפיטליזם הגלובלי, תרגמה דפנה לוי (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1998); קאלה לאסן, שיבוש תרבות: ביטול הקוּליות של אמריקה, תרגמה דפנה לוי (תל אביב: בבל, 2002); אנטי גלובליזציה: ביקורת הקפיטליזם העכשווי, ערך אפרים דוידי (תל אביב: רסלינג, 2003); זיגמונט באומן, גלובליזציה: ההיבט האנושי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002); תומס ל' פרידמן, ה'לקסוס' ועץ הזית: הגלובליזציה - מבט אל עולם משתנה, תרגם עמוס כרמל (ירושלים: הד ארצי, 2000).
9. מצוטט אצל בן־עמי יובל, "האנטי־גלובליזציה כבר לא באפנה", מוסף הארץ, 9 ביולי, 2004.
10. ראהDavid Held et. al, Global Transformations: Politics, Economics and Culture (Stanford: Stanford University, 1999), p. 16.
11.Roland Robertson, Globalization: Social Theory and Global Culture  (London: Sage, 1992), p. 8.
12. המונח "כפר גלובלי" נטבע במקור בשנת 1962 בידי מרשל מקלוהן, כדי לציין את התכווצות פערי הזמן והמרחב בעולם המסוקר בידי התקשורת המודרנית. ראה Herbert Marshall McLuhan, The Gutenberg Galaxy: The Making of Typographic Man (Toronto: University of Toronto, 1962).
13. רונן שמיר, שערך את הגיליון המיוחד של כתב העת תיאוריה וביקורת בנושא הגלובליזציה, קובע כי "במשך שנים, במאבק סיזיפי נגד חלחולה הכובש של ה'גלובליזציה' לשפת היומיום ולשיח הציבורי, ניצבו אלו שמלכתחילה התריעו כי אין חדש תחת השמש. אלו שטענו כי ה'גלובליזציה' אינה אלא שפה חדשה לתיאור מציאות אימפריאלית וקולוניאלית בת 500 שנה ויותר". רונן שמיר, "פתח דבר", תיאוריה וביקורת 23 (סתיו 2003), עמ' 8.
14. סורוס, החברה הפתוחה בסכנה, עמ' 119.
15. סמיר אמין, "קפיטליזם, גלובליזציה ומרקסיזם", בתוך אנטי־גלובליזציה, עמ' 89.
16.David Dollar and Aart Kraay, “Spreading the Wealth,” Foreign Affairs 81:1 (January/February 2002), pp. 120-133.
17.Xavier Sala-i-Martin, “The Disturbing ‘Rise’ of Global Income Inequality,” Working Paper 8904, http://papers.nber.org/papers/w8904.pdf (להלן עלייה מדאיגה).
18. הכלכלנים מבחינים בהקשר זה בין עוני "אבסולוטי" לעוני "יחסי". המונח "עוני אבסולוטי" מתייחס למצב שבו אין לאדם אפשרות לספק צרכים בסיסיים כמו תזונה, הלבשה וקורת גג. המושג "עוני יחסי" מציין בדרך כלל את ערכו של כוח הקנייה הזה בהשוואה להכנסה הממוצעת במשק נתון. ככל שמדד העוני יחסי יותר, כך הוא יושפע פחות מצמיחה כלכלית, משום שתפיחת הכנסתם של העניים מלווה גם בעלייה ברמת החיים הכללית. ראה Martin Ravallion, “The Debate on Globalization, Poverty and Inequality: Why Measurement Matters,” World Bank Policy Research Working Paper 3038, April 2003, http://econ.worldbank.org/files/26010_wps3038.pdf.
19.סלה־אי־מרטין,עלייה מדאיגה.
20. את השוני בין ממצאיו של בהאלה למחקריהם של כלכלנים אחרים אפשר לתלות בשתי סיבות עיקריות: ראשית, הוא מתמקד באינדיבידואלים ולא במדינות. לכן הצמיחה הדרמטית של סין והודו מרובות האוכלוסין יותר ממפצה על העלייה ברמת העוני במדינות אפריקה. שנית, המדדים המקובלים של העוני מבוססים במידה רבה על סקרים של משקי בית. ברם, המידע שנאסף בנושא בשנים האחרונות לא התחשב די הצורך בעלייה ברמת ההכנסה - טעות שבהאלה מבקש לתקן. ראה Surjit Bhalla, Imagine There’s No Country: Poverty, Inequality and Growth in the Era of Globalization (Washington: Institute for International Economics, 2002).
ראה גם תקציר של המחקר באתר http://www.infochangeindia.org/bookandreportsst-jsp.34.
21. John Micklethwait, Adrian Wooldridge, A Future Perfect: The  Challenge and Hidden Promise of Globalization (London: William Heinemann, 2000), pp. 260-261.
22.Jeffrey Sachs, Andrew Warner, “Economic Reform and the Process of   Global Integration,” Brookings Papers on Economic Activity 1, 1995.
23. לדיון מרתק בסיפור ההצלחה הדרום קוריאני ראה Philippe Legrain, Open World: The Truth About Globalization (London: Abacus, 2003), pp. 66-71(להלן עולם פתוח).
24. מספרים אלו לקוחים מספר הנתונים המקוון של סוכנות הביון המרכזית האמריקנית:http://www.cia.gov/cia/publications/factbook/rankorder/2004rank.html.
25. פרידמן, ה'לקסוס' ועץ הזית, עמ' 9-12.
26. Christopher Lockwood, “Cheer Up, South-East Asia,” The Economist: The World in 2004 (special edition), p. 74.
27.Thomas Larsson, “Asia’s Crisis of Corporatism,” in Global Fortune, ed. Ian Vasquez (Washington, D.C.: Cato Institute, 2000), pp. 125-158.
28. תיאוריה זו הוצגה במאמר שפורסם בשנת 1994 בכתב העת פוריין אפיירס והפך מאז לקלסיקה: Terry Collingsworth, J. William Goold, Pharis J. Harvey, “Labor and Free Trade: Time for a Global New Deal,” Foreign Affairs 77:1 (January/February 1994), pp. 8-13.
29.קליין, בלי לוגו, עמ' 215-249.
30.קליין, בלי לוגו, עמ' 496.
31. קליין, בלי לוגו, עמ' 354.
32.Stephanie Luo, “Necessary Evil? An Economic Analysis of the Impact of Sweatshops in Developing Asia,” Journal of Trade and Environment (Winter 2000/2001)  (להלן "רע הכרחי). ראה גם http://www.stanford.edu/class/e297c//new/trade_environment/sweatshops/sluo.htm.
33.Linda Lim, “My Factory Visits in Southeast Asia and UM Code and Monitoring,” Memo, University of Michigan Business School, September 6, 2000.
את הדו"ח אפשר למצוא גם באתר האינטרנט:http://www.fordschool.umich.edu/
rsie/acit/Documents/LimNotes00.pdf.
34. לגריין, עולם פתוח, עמ' 21.
35. לואו מצטטת בעניין זה את דבריו של מנכ"ל 'נייק' פיליפ נייט. לואו, "רע הכרחי.
36. מצוטט אצל Allen R. Myerson, “In Principle, a Case for More ‘Sweatshops,’” New York Times, June 22, 1997.
37. קרל מרקס ופרידריך אנגלס, "מניפסט של המפלגה הקומוניסטית", מתוך המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, ערך בנימין כהן, תרגם מנחם דורמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 53-54.
38.Pierre Bourdieu, “The Myth of ‘Globalization’ and the European Welfare State,” in Acts of Resistance: Against the New Myths of Our Time, trans. Richard Nice (Cambridge: Polity, 1998), pp. 32-33.
39. באומן, גלובליזציה: ההיבט האנושי, עמ' 95.
40. קליין, "מורדים המחפשים חוקים", מקרוב 4 (דצמבר 2000), עמ' 119.
41. Patrick Buchanan, The Great Betrayal (London: Little, 1998).
42. Patrick Buchanan, The Death of the West (N.Y.: Thomas Dunne Books, 2002),p. 229.
43. במפגש שארגן השבועון טיים עם מתנגד אמריקני בולט אחר לגלובליזציה, ראלף נאדר. התמליל נמצא באתר האינטרנט http://www.time.com/time/community/transcripts/1999/112899buchanan-nader.html.
44.“Poll: Trust in Corporations Waning,” USA Today, July 16, 2002, http://www.usatoday.com/money/2002-07-15-trust-poll_x.htm.
45. בעניין זה את הנתונים של "פרויקט התאגידים הגלובלי":http://www.bigpictures
mallworld.com
/Global%20Inc%202/pgs/intro.html.
46. http://www.unctad.org/en/docs/wir2002p1ch4_en.pdf. ראה גם את סיכום הנתונים של אותו דו"ח במהדורה היומית של ביטאון האו"ם http://www.un.org/Pubs/chronicle/2003/webArticles/031803_wir.html.
47. “EU Blocks GE/Honeywell Deal,” BBC News, July 3, 2001, http://news.bbc.co.uk/1/hi/business/1420398.stm.
48. “EMI, Time Scrap Music Tie,” CNN Money, October 5, 2000, http://money.cnn.com/2000/10/05/deals/emi.
49. "מייקרוסופט, ציוני דרך עיקריים", Ynet, ב-1בנובמבר, 2001, http://www.ynet.
co.il/articles/1,7340,L-1265469,00.html
.
50.Stephen Labaton, “The World Gets Tough on Price Fixers,” New York Times, June 3, 2001.
51. לגריין, עולם פתוח, עמ' 142.
52. זאת גם כותרת ספרו רב־המכר של דייוויד קורטן, מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד: David Korten, When Corporations Rule the World (San Francisco: Kamerian, 1995).
53. סחר הסמים הוא חריג בולט. קרטלי הסמים הקולומביאניים שגשגו בתנאי אנרכיה ואף החזיקו ברשותם צבאות פרטיים של שכירי חרב, שהבטיחו את האינטרסים שלהם. אפשר להתווכח על עצם הגדרת הגופים הקרימינליים הללו כ"תאגידים", אולם קשה להכחיש את העובדה שמדובר באימפריות עסקיות חובקות עולם.
54. ראה אתר האינטרנט של הארגון: http://www.wto.org.
55.“The WTO’s Slow Motion Coup Against Democracy,” interview with Lori Wallach, Multinational Monitor (October/November 1999).
ראה גם באתר האינטרנט: http://www.thirdworldtraveler.com/WTO_MAI/WTO_Slow
MotionCoup.html..
56. מצוטט אצל לגריין, עולם פתוח, עמ' 175.
57. http://www.wto.org/english/thewto_e/whatis_e/tif_e/utw_chap2_e.pdf.
58. ראה בעניין זה את הדו"ח שהכין "מרכז הדרום" (South Center), ארגון בין־ממשלתי של מדינות מתפתחות: http://www.southcentre.org/publications/trade/trade-04.htm.לפרטים נוספים על סכסוך הסחר בין ארצות־הברית לקוסטה ריקה ראה: Helene Cooper, “WTO Says U.S. Quotas on Underwear Imported From Costa Rica Are Unfair,” Wall Street Journal, November 11, 1996. ולפרטים על סכסוך הסחר בין אקוודור לאיחוד האירופי: http:// www.ccsindia.org/people_pjs_dispute.htm.
59. המחלוקת בקנקון נסבה על דרישתן של כמה מן החברות רבות־ההשפעה בארגון, ובראשן ארצות־הברית והאיחוד האירופי, לדון בסוגיות שעליהן הוסכם כבר בכינוס המיניסטריאלי הראשון בסינגפור בשנת 1996, כדי להסדיר עניינים הנוגעים למדיניות השקעות, להבטחת תנאי תחרות כלכלית ולשקיפות בפעולות ממשלתיות. מצד אחר, תבעו חברות אחרות, בעיקר מן המדינות המתפתחות, לדון במדיניות הפרוטקציוניזם החקלאי של אירופה ואמריקה, שעליו הן משלמות מחיר יקר. סבב קנקון הוליד שני גושים מאורגנים בתוך ארגון הסחר העולמי - את ה־ג'י־20, שבו חברות בין השאר ברזיל, סין והודו, ואת ה־ג'י־90, הכולל את המדינות האפריקניות. גושים אלו אמורים לבלום את כוחן העצום של מדינות ה–ג'י־8 העשירות, ולאלצן להתחשב באינטרסים של המדינות המתפתחות. למידע נוסף על הדיונים בכנס קנקון ותוצאותיו ראה http://www.tips.org.za/research/papers/getpaper.asp?id=702;http://www.isil.org/resources/fnn/2003summer/african-on-wto-talks. html; http://www.cafod.org.uk/archive/policy/cafod_Cancun_Analysis.pdf.
60.Brink Lindsey, Against the Dead Hand: The Uncertain Struggle for Global Capitalism (New York: John Wiley & Sons, 2002), p. 262.
61.'הבנק העולמי' הוא בעצם צירוף של חמישה גופים - 'הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח' (ibrd), 'האגודה הבינלאומית לפיתוח' (IDA), 'תאגיד הפיננסים הבינלאומי' (IFC), 'סוכנות הבטחת ההשקעה הרב־צדדית' (miga) ו'המרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכים בענייני השקעה' (icsid).
62. מופיעים באתר האינטרנט של קרן המטבע הבינלאומית: http://www.imf.org/external/np/exr/facts/glance.htm.
63. לקוחים מאתר האינטרנט של הבנק העולמי: http://web.worldbank.org/wbsite/external/extaboutus/0,,contentMDK:20040558~menuPK:34559~pagePK:34542~piPK:36600~theSitePK:29708,00.html.
64. Joseph Stiglitz, Globalization and Its Discontents (London: Penguin, 2002) (להלן גלובליזציה ואי־נחת); סבר פלוצקר, "שטיגליץ: לישראל יהיה קשה לצמוח", ידיעותאחרונות, 2 באפריל, 2002.
65. שטיגליץ, גלובליזציה ואי־נחת, עמ' 248.
66. שטיגליץ, גלובליזציה ואי־נחת, עמ' 138-141.
67. Andrei Illarionov, “Russia’s Potemkin Capitalism,” in Global Fortune, p. 209. אכן, ספק אם יש בדוגמה הרוסית כדי לאשש את המלצותיו של שטיגליץ. כזכור, עוד בשנת 1985 הונהגה ברוסיה רפורמה הדרגתית, אולם הניסוי כשל בגלל התנגדות ביורוקרטית עזה. אסטרטגיית המעבר ההדרגתי הניבה תוצאות גרועות גם באוקראינה, בביילורוסיה וברפובליקות אחרות שהשתייכו בעבר לברית–המועצות. המדינות הבלטיות, לעומת זאת, ובעיקר אסטוניה, העדיפו לנקוט גישה מזורזת יותר במעבר לכלכלת שוק והגיעו להישגים כלכליים טובים יותר. ואמנם, הכלכלן אנדרס אסלונד, שמילא תפקידי ייעוץ לממשלות חבר העמים, פרסם לאחרונה מחקר מקיף המפריך את קביעותיו של שטיגליץ: הניסיון מוכיח כי ליברליזציה מהירה של המשק ודמוקרטיזציה דרסטית של המערכת הפוליטית משפרות בצורה ניכרת את ביצועיהן הכלכליים של מדינות בשלבי מעבר ולאחריהם. כאשר תהליך זה נכשל, כפי שאירע ברוסיה, למשל, האשם אינו במודל הכלכלי הניאו־ליברלי, אלא במנגנונים המסורבלים והמושחתים שהופקדו על יישומו. ראה Anders Aslund, Building Capitalism: The Transformation of the Former Soviet Bloc (New York: Cambridge, 2002).
68. צמצום מעורבותה של המדינה במשק אינו מעיד בהכרח על דעיכתה או על היעלמותה. מבחינות מסוימות היא נמצאת דווקא במגמה של התעצמות: המדינה עוסקת, יותר מבעבר, בטיפול משפטי וביורוקרטי בבעיות הנוגעות לזכויות האדם. במקביל, ולכאורה בסתירה, היא מהדקת את הפיקוח על הפרטים החיים בתחומה באמצעות טכנולוגיות הולכות ומשתכללות של מעקב (אילוץ שנעשה גם נחלתן של הדמוקרטיות המתקדמות ביותר, בשל איום הטרור העולמי). נוסף על כך, המדינה מנכסת לעצמה את הסמכות להכריע ולפעול במגוון גדול של עניינים הקשורים במה שהוגה הדעות מישל פוקו כינה "ביו־כוח", כלומר בניהולם ומשמועם של החיים עצמם: בעיות ילודה, בריאות הציבור, הנדסה גנטית, דמוגרפיה וכדומה. ראה ניצה ברקוביץ, "גלובליזציה של זכויות אדם ושל זכויות נשים: המדינה והמערכת הפוליטית העולמית", תיאוריה וביקורת 23 (סתיו 2003), עמ' 13-41; John Meyer et. al., “World Society and the Nation-State,” American Journal of Sociology 103 (1997), pp. 144-181; מישל פוקו, תולדות המיניות 1: הרצון לדעת, תרגם גבריאל אש (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996) עמ' 91-101.
69. יש מקום לפקפק גם בנכונותן של הטענות אשר תלו בדינמיקה התחרותית ה"פרועה" של הגלובליזציה את הסיבה לגסיסתה של מדינת הרווחה הסוציאל־דמוקרטית. ג'פרי גארט, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ייל, ניתח נתונים שנאספו לגבי יותר ממאה מדינות בשנים 1985-1995, ומצא שחשיפה גוברת לכוחות השוק העולמיים לא הפחיתה בדרך כלל את הוצאות הממשלה. לאמיתו של דבר, במחצית המאה החולפת, ההתרחבות המרשימה ביותר בגודלן של ממשלות התרחשה דווקא במדינות בעלות כלכלה פתוחה, דוגמת שבדיה או אוסטריה. נראה כי את הגורמים לירידת קרנה של מדינת הרווחה במערב אין לחפש בכלכלת השוק העולמית אלא בהתפתחויות פוליטיות פנימיות, שהעלו לשלטון גורמים בעלי השקפת עולם ניאו־ליברלית. אם אכן יבוא הקץ על החזון הסוציאל־דמוקרטי, לא תהא זו תולדה של הגלובליזציה, אלא פרי התפכחותם של הבוחרים במדינות הדמוקרטיות מן האשליה כי יש בביורוקרטיית הסעד משום מענה של ממש לבעיות חברתיות ולאי־שוויון כלכלי. ראה Geoffrey Garret, “Trade, Capital Mobility and Government Spending Around the World,” working paper, Department of Political Science, Yale University, 1999;Paul Pierson, Dismantling the Welfare State? Reagan, Thatcher, and the Politics of Retrenchment (New York: Cambridge, 1996), pp. 1-9.
70.John Helliwell, How Much Do National Borders Matter? (Washington, D.C.: Brookings Institution, 1998).
71. Paul Hirst, Grahame Thompson, Globalization in Question (Cambridge: Polity, 1996).
72. הנתונים הבאים עשויים לזרוע אור על מידת הפופולריות העולמית של מותגים אלו: רשת הטלוויזיה אם־טי־וי משדרת ל־340 מיליון בתים ב־140 מדינות, באמצעות 31 תחנות מקומיות; תאגיד מקדונלדס חולש על יותר מ־30,000 מסעדות ב־119 מדינות ומשרת כ־47 מיליון לקוחות בממוצע מדי יום; קוקה־קולה מוכרת משקאות קלים ביותר מ־200 מדינות. מספרים אלו לקוחים מאתרי האינטרנט של התאגידים: http://groups.msn.com/MTV/mtv.msnw; http://www.mcdonalds.com/corp.html; http://www2.coca-cola.com/ourcompany/aroundworld.html.
73.  גי דבור, חברת הראווה, תרגמה דפנה רז (תל אביב: בבל, 2001), תזה 21.
74. הרברט מרקוזה, האדם החד־ממדי: מחקרים באידיאולוגיה של החברה התעשייתית המפותחת, תרגמה דליה טסלר (תל אביב: פועלים, 1970), עמ' 27-28.
75. יורגן הברמס, הקונסטלציה הפוסט־לאומית, תרגם יעקב גוטשלק (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001), עמ' 62.
76. מבחינה תרבותית, הגלובליזציה נתפסת לעתים קרובות כאמריקניזציה; אפילו חסידיה המובהקים אומרים זאת בפה מלא. תומס פרידמן, למשל, מחבר ה'לקסוס' ועץ הזית, קובע כי "עם תום המלחמה הקרה הגלובליזציה היא קפיטליזם מחולל גלובליזציה וסמלים תרבותיים אמריקניים. זו גלובליזציה שיש בה הטוב ביותר של אמריקה והרע ביותר של אמריקה. זו גלובליזציה של המהפכה האמריקנית וזו גלובליזציה של תחנת הדלק האמריקנית". פרידמן, ה'לקסוס' ועץ הזית, עמ' 292.
77. לאסן, שיבוש תרבות, עמ' 15.
78. Amartya Sen, Development as Freedom (Oxford: Oxford University, 1999), p. 243.
79. Robert W. Cox, “A Perspective on Globalization,” in Globalization: Critical Reflections, ed. James H. Mittelman (Boulder, Colo.: Lynne Rienner, 1996), p. 27.
80. Arjun Appadurai, “Disjuncture and Difference in the Global Cultural Economy,” in Modernity at Large: Cultural Dimensions of Globalization (Minneapolis: University of Minnesota, 1996), pp. 27-47.
81.Clifford Geertz, “The World in Pieces: Culture and Politics at the End of the Century,” Focaal: Tijdschrift voor Antropologie 32 (1998), p. 107.
82. תובנות חודרות בנוגע לדינמיות המהפכנית של הקפיטליזם אפשר למצוא כבר אצל קרל מרקס. ראה לדוגמה Karl Marx, “Outlines of the Critique of Political Economy,” in Karl Marx, Friedrich Engels, Collected Works, trans. Ernst Wangermann (New York: International Publishers, 1986), vol. 28, p. 337.
ראה בעניין זה גם Luciano Pellicani, The Genesis of Capitalism and the Origins of Modernity, trans. James G. Colbert (New York: Telos, 1994), p. 203.
83.Gilles Lipovetsky, Empire of Fashion: Dressing Modern Democracy, trans. Catherine Porter (Princeton: Princeton, 1994), p. 148 (להלן אימפריית האפנה).
84. ליפובצקי, אימפריית האפנה,עמ' 247.
85. ליפובצקי, אימפריית האפנה,עמ' 10.
86. הטקסט המלא של המודעה מופיע באתר האינטרנט: http://www.sacramentosirens.com/ssnews/media/2003/2003_07_7.htm.
87.http://www.apple.com/thinkdifferent.
88. מצוטט אצל אולריך בק, עולם חדש יפה: מודל של חברה אזרחית, תרגמו חנה שוורץ־אייזלר ושלומית אביאסף (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 168-169.
89. ראה הברמס, הקונסטלציה הפוסט־לאומית, עמ' 102-109, וכן Cosmopolitan Democracy: An Agenda for a New World Order, eds. Daniele Archibugi and David Held (Cambridge: Polity, 1995).
90. בספרו התנגשות הציביליזציות מייחד סמואל פ' הנטינגטון מקום נרחב לדיון בהבדלים בין השיטה הדמוקרטית המערבית לשיטה האוטוריטרית הקונפוציאנית. לדברי הנטינגטון, "ברמה הרחבה יותר הדגיש האתוס הקונפוציאני, הרווח בחברות אסיאניות רבות, את הערכים של סמכות, הייררכיה, הנחיתות של הזכויות והאינטרסים של הפרט, החשיבות של תמימות הדעים, ההימנעות מעימות, 'השמירה על הכבוד', ובאופן כללי את עליונותה של המדינה על החברה ושל החברה על הפרט. נוסף על כך נטו האסיאנים לחשוב על התפתחות חברותיהם במונחים של מאות ואלפי שנים ונתנו עדיפות להגדלת הרווחים בטווח הארוך. העמדות האלה היו מנוגדות לעליונות שיש לתת, לפי התפיסות האמריקניות, לחירות, לשוויון, לדמוקרטיה ולאינדיבידואליזם, וגם לנטייה האמריקנית שלא לסמוך על הממשלה, להתנגד לסמכות, לקדם בלמים ואיזונים, לעודד תחרות, לקדש את זכויות האדם, ולשכוח את העבר, להתעלם מן העתיד ולהתמקד ברווח מיידי מרבי. מקורותיו של הסכסוך בהבדלים יסודיים בחברה ובתרבות". התנגשותה ציביליזציות, תרגם דוד בן־נחום (ירושלים: שלם, 2003), עמ' 301.
91. סדרת הטלוויזיה הפופולרית בין כרכור לסינגפור, ששודרה בערוץ 2 ביולי 2004, הייתה מזמור תהילה מתמשך לנפלאותיה של השיטה הסינגפורית. המגיש, חיים הכט, חזר והבליט בה את ההבדל בין התפקוד המושלם של ה"דמוקטטורה" האסיאנית לביצועים הכושלים של "ההפקרוקרטיה" הישראלית.
92. לסקירה מפורטת של תהליכי הדמוקרטיזציה במדינות האסיאניות ראוי לעיין בדו"חות המעודכנים של פרידום האוס. ראה באתר האינטרנט http://www.freedomhouse.org/research/index.htm.
93. AnwarIbrahim, “A Passion for Freedom,” TheEconomist: The World in 2004, p. 77.
 
 
 
 
 

(עמוד 1 מתוך 1 - ראה הכל)





מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021