הדפסה
גרסת PDF
האם נופצה "תקרת הזכוכית"? למקרא הכותרות המתפרסמות לאחרונה משני צדי האוקיאנוס האטלנטי, מפתה מאוד להשיב על השאלה הזאת ב"כן" מהדהד. לפני חודשים ספורים התמודדה הסנאטורית הילארי קלינטון על ראשות המפלגה הדמוקרטית, וכמעט שנפל בחלקה הכבוד להיות המועמדת הראשונה לנשיאות ארצות־הברית. מאוחר יותר מינה המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין את מושלת אלסקה, שרה פיילין, לסגניתו המיועדת. זמן קצר לאחר מכן השיגה שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני, ניצחון דחוק בפריימריס של מפלגת השלטון הישראלית, 'קדימה', ובכך הפכה למועמדת לראשות הממשלה. אם תנצח לבני בבחירות הכלליות תהפוך ישראל למדינה היחידה בעולם שבה ניצבות נשים בראש שלוש זרועות הממשל. תהא דעתנו אשר תהא על אותן נשים, על השקפות העולם המנחות אותן, על אישיותן או על כישורי המנהיגות שלהן, אין ספק כי עלייתן המטאורית לראש הסולם הפוליטי היא סימן מעודד עבור אלה הרוצים לראות בשוויון אמיתי בין המינים. נכון, דרכן של פוליטיקאיות אלו אל הצמרת נסללה במשך עשרות שנים בידי מנהיגות אחרות - דוגמת גולדה מאיר בישראל, אינדירה גנדי בהודו, בנאזיר בוטו בפקיסטאן, מרגרט תאצ'ר בבריטניה ואנגלה מרקל בגרמניה - אולם כל שם חדש הנוסף לרשימה מעיד על הישגיו המרשימים של המאבק להכרה בזכותן וביכולתן של נשים לפעול גם מעבר לגבולותיו המצומצמים של תחום הבית והמשפחה.
ועם זאת, אל לנו לשגות באופטימיות שאננה. לנשים צפויה עוד דרך חתחתים ארוכה, ולא פעם מתברר שאת המהמורות הניצבות בפניהן מניחות הן עצמן. כדי להיווכח בכך, די אם נתבונן באלה המניפות את דגל השוויון גבוה מכולן - מבלי שתטרחנה להתקדם ולו צעד אחד נוסף לקראת השגת היעד הנאצל הזה.
דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בשערורייה־זוטא שפרצה בקיץ האחרון בהיכלי האקדמיה הישראלית, עם מעצרו של פרופ' איל בן־ארי בחשד להטרדה מינית. בן־ארי, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד ממבקריה של "התרבות המיליטריסטית" בישראל, נחקר בחשד שנהג לסחוט טובות הנאה מיניות מן הסטודנטיות שלו ובתמורה הבטיח לקדמן, להשיג מימון למחקריהן ולהזמינן לכנסים אקדמיים. המעשים החמורים הללו, כך נטען, נמשכו זה חמש־עשרה שנה; ואחד מעמיתיו של בן־ארי, ד"ר גד יאיר, אף הודה ש"בחוג לסוציולוגיה שורר משטר של פחד". אולם הידיעה על מעלליו של איש האקדמיה הבכיר התקבלה במידה רבה של ציניות. בשנים האחרונות הורגל הציבור הישראלי, שלא בטובתו, לחשיפות תכופות של שערוריות מין בדרגים הגבוהים: הנשיא לשעבר משה קצב מתמודד זה זמן מה עם ההאשמה כי הוא עבריין מין סדרתי; שר המשפטים לשעבר חיים רמון הורשע במעשה מגונה לאחר שנישק חיילת בכפייה; ושר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי הורשע בשנת 2001 במעשים מגונים - עבירה שעלתה לו בקריירה הציבורית שלו. לנוכח שרשרת המקרים המבישה הזאת, אין זה פלא שישראל מצטיירת כמקום שבו גברים בעלי שררה מתירים לדחף המיני שלהם להשתולל באין מפריע, תוך רמיסת כבודן וזכויותיהן של הנשים הנקרות בדרכם.
פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים בישראל הזדרזו להיאחז בפרשת בן־ארי ולהציגה כהוכחה לכך שתרבות השליטה הגברית היכתה שורשים לא רק בצבא ובפוליטיקה, אלא גם באקדמיה הישראלית. ואולם, הסטודנטיות של בן־ארי אינן קרבנות טיפוסיים של דיכוי מיני. אחרי הכל, מדובר בתלמידות לתואר שני ושלישי במחלקה הידועה בגישתה הפרוגרסיבית. התלמידות הללו בקיאות היטב בהגות הפמיניסטית ומחקריהן עוסקים לעתים קרובות בחשיפת מנגנוני דיכוי מגדריים. מנשים כאלה ניתן היה לצפות שתהיינה ערניות במיוחד לאפשרות של הטרדה מינית ושתצאנה במחאה עזה לנוכח תופעה כזאת. כיצד ייתכן אפוא שאותן סטודנטיות היו מוכנות לשאת בשתיקה שנים של ניצול? כיצד ייתכן שכאשר העזו סוף־סוף לפנות לרשויות האוניברסיטה ולהתלונן בחרו לעשות זאת במכתב אנונימי, ולאחר מכן נרתעו משיתוף פעולה עם המשטרה שחקרה את התלונה (והחליטה, בסופו של דבר, לסגור את התיק) - וכל זאת אף שהחקיקה בישראל בתחום ההטרדה המינית היא מן המתקדמות בעולם?
אפשר להבין מדוע אין זה פופולארי להעלות את התהיות הללו: הטרדה מינית היא הלוא התקפה על תחושת הכבוד העצמי של האישה - על נשמתה ממש. כל תגובה המעמידה בסימן שאלה את התנהגותה מול תוקפנות זו עלולה להיחשד בהעתקת האשמה אל הקרבן. ועם זאת, כפי שמלמדת היטב האירוניה המרה של פרשת בן־ארי, אם אנו מבקשים לטפל באמת ובתמים בבעיית ההטרדה והתקיפה המינית ולקדם שוויון אמיתי ומשמעותי בין שני המינים, הן בזירה הפרטית והן בזירה הציבורית, לא נוכל להסתפק בגינוי הפושעים ובהעמדתם לדין. עלינו לנסות גם להבין מדוע בוחרות נשים רבות, ובהן גם פמיניסטיות, להפגין התנהגות פאסיבית וחסרת אונים מול גברים בעמדות סמכות. עלינו לשאול מדוע הן מניחות לאותם גברים להתעלל בהן - גופנית או בדרך אחרת - במקום לצאת למלחמת חורמה נגדם. אפשר שהנשים הללו פשוט לא השכילו להפנים את המסר של הפמיניזם. ואולי, כפי שמתגלה כאשר בודקים את המסר הזה לעומקו, הבעיה היא שהן הפנימו אותו טוב מדי.
בראשית דרכו חרת הפמיניזם על דגלו מטרה נאצלת: שוויון זכויות מלא לגברים ולנשים. מימיה הראשונים של התנועה הסופרג'יסטית, שפעלה בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, הדגיש הפמיניזם הליברלי הקלאסי כי נשים יכולות להשיג שוויון באמצעות בחירותיהן והצעדים שהן נוקטות למימושן. סוג זה של פמיניזם, שגרס כי לכל אישה נתון הכוח לקדם רפורמה פוליטית ומשפטית, ביקש לחולל שינוי מיידי בחברה מבלי להפוך את המבנה הבסיסי שלה על פיו. גישה זו נדחקה הצדה בשלהי שנות השישים ולאורך שנות השבעים, כשאת מקומה תפס הגל השני של הפמיניזם, שהחזיק בעמדה מהפכנית הרבה יותר.
הפמיניזם הרדיקלי, בשונה מזה שקדם לו, חתר לשנות את החברה מן היסוד. הוא ראה את אפלייתן הפוליטית של הנשים ואת דיכוין התרבותי ככרוכים זה בזה. "האישי הוא הפוליטי", קבע הפמיניזם הרדיקלי: חייהן הפרטיים של הנשים מושפעים עמוקות מן הפוליטיקה ונשלטים במידה מכרעת בידי מבני הכוח הגבריים של החברה הקפיטליסטית המודרנית. בעוד שהפמיניזם הליברלי ניסה להשיג שוויון בתוך המסגרות הפוליטיות והמשפטיות הקיימות, הגל השני של התנועה נטל על עצמו לחשוף את דפוסי הפעולה שבאמצעותם משמרים מוסדות חברתיים את כפיפותן של הנשים. הנראטיב של הפמיניזם הרדיקלי דיבר על דיכוי גברי שיטתי וחובק־כל, ששורשיו נטועים בזמנים קדומים ושחותמו ניכר בכל היחסים החברתיים: בכלכלה, בפסיכולוגיה, בתרבות העממית ואפילו במדע. התיאוריטיקניות הפמיניסטיות הצרפתיות הרחיקו לכת עוד יותר וטענו שלא רק המוסדות והמנהגים החברתיים אחראים לאפלייתן של הנשים, אלא גם צורות הדיבור והכתיבה המקובלות, הנגועות ב"פאלוצנטריות".
כל עוד מושלת השיטה הפטריארכלית בכיפה, קבע הפמיניזם הרדיקלי, אי־אפשר לחולל שינוי משמעותי כלשהו במעמדן של הנשים - ומכאן קצרה הייתה הדרך לתפיסתן כקרבנות חסרות אונים של הסדר הגברי. הפמיניזם הרדיקלי הדגיש שדיכוין של הנשים הוא תופעה כה מניפולטיבית ומקיפה, עד שלא פעם הקרבנות עצמן אינן ערות לו; לעתים קרובות הן אף משתפות עמו פעולה בחפץ לב - באופן לא־מודע כמובן. מנקודת מבט זו, אינספור הדרכים שבהן מבטאות הנשים את נשיותן וחוות את מיניותן אינן אלא אישור וחיזוק של שעבודן בידי החברה הגברית. כפי שהטעימה אנדריאה דבורקין, גם יחסי מין בהסכמה בין שני בוגרים אינם אלא "פריצת גדר, השתלטות, כיבוש, הרס הפרטיות - וכל זה נחשב לתופעה תקינה ואף מהותית להמשך הקיום האנושי".
