גם בתחומים החורגים מעניינה של התיאולוגיה חותרת התורה להחלת נורמות שוויוניות. גישתה בנוגע להפעלת סמכות ולכהונה פוליטית מדגימה זאת היטב; בכמה מובנים מהותיים, היא קרובה ברוחה לממשל הדמוקרטי המודרני יותר מאשר למונרכיה הקדומה.

ואמנם, הגוף הריבוני החשוב ביותר במשטר שמציע המקרא הוא לא אחר מאשר העם עצמו. התורה אינה נוקבת בשמו של גורם מוסדי כלשהו שמתפקידו להסמיך מנהיגים או נציגים; היא פונה אל כלל העם בגוף שני - "אתה" קיבוצי - ומטילה עליו את המשימה לשים עליו מלך:

זהו טקסט רדיקלי, הכולל כמה חידושים מפליגים. ראשית, מן ההיסטוריה האמריקנית אנו למדים עד כמה מופרך היה פעם הרעיון שאדם לא-לבן או אישה ימלאו תפקיד בבחירת השלטון. באותה מידה, בחברות המסורתיות לא העלה איש על דעתו שההמונים - האריסים, המשרתים - יוכלו לקבוע בדרך כלשהי את צורת המשטר שלו הם כפופים. במאה השבע-עשרה טען תומס הובס שהלגיטימציה של השלטון צריכה להישען על אקט של הסכמה ציבורית - "האמנה החברתית" המכוננת את הממשל הפוליטי.²⁴ אבל מקורות ההשקפה הגורסת שמינויו של מלך (הגם שלא זהותו הקונקרטית) מותנה ברצונו או בהסכמתו של העם מצויים כבר בתורה.²⁵

אם לא די בכך, המקרא מבהיר שגם אם בוחרים ההמונים להמליך עליהם מלך, סמכותו של הלה מוגבלת באופן משמעותי בהשוואה לעוצמה שריכזו בידיהם שליטיהן של תרבויות הסביבה. השליטים האלה מילאו תפקידים מרכזיים בפולחן הדתי, ביצרו את כוחם באמצעות רשת של נישואין דיפלומטיים וחתרו - כאשר עלה הדבר בידם - לבנות כוח צבאי גדול. אך התורה אינה מייעדת למלך שום תפקיד פולחני, אוסרת עליו להרבות בנשים וקוראת לו להימנע מצבירת ממון וסוסים - הגבלות שבעטיין עלול לעמוד לרשותו צבא קטן בלבד.²⁶

האיסורים הללו מעידים על מרכזיותו של רעיון שלטון החוק במחשבה הפוליטית המקראית. המקרא הוא אולי החיבור הראשון בהיסטוריה המציג רעיון זה בצורה ברורה ולא-מתפשרת. פרידריך האייק, אחד מהוגי הדעות המדיניים הבולטים של המאה העשרים, סבר כי הפילוסופיה הפוליטית האתונאית היא ערש הולדתה של ההשקפה המצדדת בשוויון בפני החוק;²⁷ אלא שספר דברים הקדימהּ בכך. אף שברחבי העולם הקדום נהגו המלכים להציג עצמם כשומריו הנאמנים של הסדר הקוסמי הנצחי, שממנו נגזר גם המשפט האנושי, ספק רב אם ראו עצמם באמת ובתמים ככפופים לבקרה קונסטיטוציונית. לעומת זאת, כל מוסדות הציבור הנזכרים במקרא - המשפט, הכהונה, המלוכה, הנבואה - סרים להלכה למרותו של החוק ופועלים מכוחו.²⁸ יתר על כן, מאחר שהתורה נקראה בטקס פומבי, הציבור כולו אמור היה (בעיקרון, לפחות) להכיר את דרישותיה - מצב עניינים שיש בו כדי להקשות על השלטון לעשות שימוש לרעה בסמכותו בתואנות מתואנות שונות.

התפיסה המקראית של הסמכות נכרכת בגישה שוויונית במובהק גם ביחס לניעות חברתית. הקצאת משרות פוליטיות על סמך מעמד וקשרי שארות רווחה כמעט בכל החברות הקדם-מודרניות, ובמקומות רבים היא נהוגה דה-פקטו עד עצם היום הזה. אולם בתורה, אולי לראשונה בהיסטוריה, מוצעת חלוקה של כוח - של חלק משמעותי ממנו, בכל אופן - בהתאם לצרכים מעשיים ומוסדיים, ולא על פי מפתח של מעמד או של זיקה משפחתית (החריג הבולט הוא כמובן הכהונה).²⁹ מקריאת הקטע הרלוונטי בספר דברים אפשר להסיק שכל מי שהוא "מקרב אחיך" ראוי בעיקרון להתמנות למלך.

הוא הדין גם בשופטים: באופן תיאורטי, התורה מאפשרת לכל חבר בקהילייה של בני ישראל להתמנות לשופט; יתר על כן, כל חבר כשיר להשתתף בתהליך מינוי השופטים. ספר דברים משתמש גם כאן בלשון פנייה בגוף שני רבים: "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק".³⁰ התורה אינה מוסרת בידי המלך את הסמכות למנות שופטים ואף אינה מורה על מנגנון כלשהו האמור למלא את המשימה. היא אינה אומרת דבר וחצי דבר על הגופים הייצוגיים הנוטלים חלק בהחלטה, על מספר השופטים שניתן למנות או על ההירארכיה הרצויה בתוך המערכת המשפטית. אין ספק שהיו גם היו הסדרים בתחומים אלה, אך לוּ קבעה אותם התורה בחוק, הם היו עלולים לטשטש את הנקודה המרכזית: חשיבותו המכרעת של גוף האזרחים בכללותו, שאליו פונה התורה בלשון "אתה". 

 

 חתירתה של התורה לכינונו של סדר שוויוני הייתה כרוכה בהכרח גם בשינוי מקיף של השיטה הכלכלית. אחרי הכל, ביסודות השיטה הזו, לא פחות מאשר בכללי המשחק של הזירה הפוליטית, היו טמונים זרעי הדיכוי ואי-הצדק שנגדם התקומם המקרא.

מובן שהמציאות הכלכלית המשתקפת בתורה אינה מזכירה במאומה את המשק המודרני; זוהי מציאות של חברה שבטית, כפרית, שעיקר מחייתה מבוססת על חקלאות ועל גידול צאן ובקר. על רקע זה מתווה התורה אידיאל של מערכת כלכלית המעודדת את משקי הבית לסייע זה לזה ולדאוג לרווחתו של מי מהם שנקלע למצוקה.³¹ זוהי מערכת של איכרים ורועים חופשיים הנמנים עם מעמד חברתי אחד ויחיד.³² תפיסת העולם של התורה דוחה הן את הפיאודליזם, המעניק זכויות יתר לשכבה צרה של בעלי נחלות, והן את הסטטיזם, שאפיין מדינות ביורוקרטיות ריכוזיות דוגמת מצרים, שמילאו את קופת השלטון בכספי המסים שנגבו מן הנתינים.³³

בניגוד לשיטות אלה, שהגנו על האינטרסים הצרים של עילית פוליטית ופיננסית, פעלה התורה לטובת החברה בכללותה ושאפה לספק את צורכי המחיה של אנשים רבים ככל האפשר.³⁴ חוקי המקרא קידמו את סדר היום השוויוני הזה בכמה דרכים. הראשונה שבהן נוגעת לחלוקת האדמות, שהיו, כאמור, מקור הפרנסה העיקרי באותה העת. במקומות אחרים בעולם העתיק הייתה הקרקע ברובה רכוש הארמון והמקדש.³⁵ התורה, לעומת זאת, אינה מכירה בנחלות השייכות למלך או לכוהנים. בעליה האמיתיים של הארץ הוא האל, שמסר אותה לעם כולו - על כל שדרותיו.³⁶ הרעיון שאפשר להקצות להמונים חלקות נרחבות של אדמה זמינה היה חסר תקדים. הדוגמה המפורסמת ביותר למהלך כזה בעת המודרנית היא חוק הנחלות האמריקני מ-1862, שאִפשר כמעט לכל אדם שהגיע לגיל עשרים ואחת לתבוע לעצמו, כמעט ללא עלות, שטח של 160 אקרים (כ-650 דונם), וזה הפך לרכושו אחרי חמש שנות מגורים ועיבוד. החוק העניק להמוני אמריקנים הזדמנות יקרה מפז לזכות באדמה משלהם במרחבים העצומים והריקים של ארצם המתפתחת.³⁷