חידושים אלה באים לידי ביטוי מובהק בסיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני - נראטיבים שהיה בכוחם להותיר רושם עז וחריג בתודעתם של בני העת העתיקה. הקדמונים לא התקשו להאמין שהאלים יכולים לבקע את הים או לרדת בסופת אש על פסגת הר, אבל סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני כבר תבעו מהם לאמץ את דמיונם במידה ניכרת. הסיפורים האלה חייבו את שומעיהם להאמין באירועים פוליטיים חסרי תקדים ובלתי סבירים לחלוטין - אפילו במושגים מיתיים. איש לא שמע מעולם על עבדים שהפילו את אדוניהם ואיש לא שמע מעולם על אלים הפונים בדברים אל עם שלם. יתר על כן, כאשר המקרא הפיץ את הסיפור על עם של עבדים שזקף את קומתו וביתק את כבלי השעבוד שבהם היה אסור, הוא גם נתן מענה לשאלת הבחירה וההירארכיה החברתית בתוך האומה הישראלית. לנוכח המתואר בספר שמות, לא יכול היה איש מבני ישראל לטעון כי מעמדו רם יותר באופן "טבעי" מזה של אחיו. החומש עומד על כך שמוצאם של כל בני ישראל הוא ביציאת מצרים - אירוע לאומי מכונן, משחרר, אבל חשוב לא פחות -  מחולל שיוויון.

לסיפור ההתגלות האלוהית במעמד הר סיני מיוחסת בדרך כלל משמעות דתית, אך היו לו גם השלכות פוליטיות דרמטיות. כפי שציינתי, אלי המזרח הקדום נהגו להתגלות לפני מלכים ויחידים בעלי סגולה ולא גילו כל עניין בהמונים. אבל בסיני דיבר האל אל העם כולו, ולא התווה תפקיד כלשהו למלכים ולפמליותיהם.¹² למעשה, לאור ממצאים ארכיאולוגיים העומדים לרשותנו כעת, מתחוור לנו כי הנראטיב של מעמד הר סיני מציג את המוני בית ישראל כקולקטיב שכל אחד ואחד מחבריו נחשב למעין מלך.

כיצד התאפשרה תפיסה כה מהפכנית? כפי שציינו מלומדים כבר לפני יותר מחמישים שנה, הברית שנכרתה בין האל ובין ישראל מכילה יסודות צורניים רבים המזכירים את "שבוּעות הווסאלים" של המזרח הקרוב.¹³ אמנוֹת מסוג זה היו בדרך כלל התקשרויות בין שליט רב-עוצמה ובין מלך חלש ממנו. השליט החזק, המזהה הזדמנות לטפח בעל ברית נאמן, עשוי לשלוח למלך הווסאל מזון בשעת רעב או לשגר לעזרתו חיילים אם יוטל עליו מצור. בתמורה, הצד הנכפף מסכים לשורה של צעדים המבטאים את הכרת התודה שלו ואת נאמנותו לשליט. בריתות אלה אפשרו למלך הווסאל לשמור על מעמדה האוטונומי של ארצו ולזכות לכבוד מלכים בבואו לבקר בחצר פטרונו.

סיפור מעמד סיני מעתיק את מתכונת שבועת הווסאלים אל מערכת היחסים בין האל ובין עמו הנבחר. בני ישראל, שניצלו ממצרים בידו החזקה ובזרועו הנטויה של האל, כורתים במעמד זה ברית עם ריבונם השמימי ומצהירים על נאמנותם לו ולחוקיו. מבחינה פוליטית וחברתית, מדובר במהלך מרעיש; אפשר שהחידוש הגדול באמת הטמון בתיאולוגיה המקראית אינו מושג האל היחיד - שהוצג כבר בידי פרעה אחנאתן במצרים במאה הארבע-עשרה לפנה"ס - אלא התמורה העמוקה במעמדם של ההמונים.¹⁴ בתארה את העם בכללותו כנמענה של הברית, מרוממת התורה באופן רדיקלי את האדם הפשוט; ממשרתו של המלך הוא הופך למלך משרת.¹⁵

שדרוג מעמדם של פשוטי העם במקרא בא לידי ביטוי בעצם הרעיון שבני ישראל צריכים לספר ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני ולראות באירועים אלה את קורותיהם. כדי להבין את מלוא חשיבותה של הדרישה הזו צריכים הקוראים המודרניים להביא בחשבון את ההקשר התרבותי שבו נוסחה. יותר ממיליון כתובות הגיעו לידינו מארצות המזרח הקרוב הקדום, אך באף אחת מהן לא נמצאה תעודה המגוללת סיפור שמספר עם לעצמו על אודות חייו הקיבוציים ועל רגעי השיא והשפל שחווה, למען הדורות הבאים. המזרח הקדום הותיר לנו כמובן שפע של נראטיבים, אך כולם עוסקים במעשיהם של האלים ובמעללי המלכים והאצילים.¹⁶ הסיפורים נכתבו לעתים מזומנות עבור האלים עצמם - כפי שאפשר ללמוד מן העובדה שטקסטים אלה התגלו לא פעם בספריות של מקדשים, נטמנו באדמה או הוסתרו במקומות בלתי נגישים אחרים. המיתוסים הועלו על הכתב כדי להזכיר לאלים את אחריותם. טקסטים המפרטים את הישגיו של המלך בשדה הקרב נקראו כדו"ח המוגש לאל בנוגע לפעולות שנקט השליט למענו; בניגוד לתורה, הם לא חוברו עבור ההמונים.

ואמנם, ייחודה של התורה אינו מתמצה בתכנים שהיא מנסה להנחיל; הוא מתבטא גם בזהותו של הנמען שאליו היא פונה. כיום, בעידן של אוריינות כמעט מוחלטת, הגישה לטקסטים מסוגים רבים ולידע הטמון בהם איננה מוגבלת עוד; באופן תיאורטי, לפחות, היא זמינה לכל. אבל בעולם העתיק, ובכלל זה במזרח הקדום, שררו תנאים אחרים. המיומנות הנדרשת לחיבורם של טקסטים ולקריאתם לא הייתה נחלת הכלל; היא הוגבלה למעמד מיומן של לבלרים, שעבדו בשירותו של המלך.¹⁷ הכתב הופיע לראשונה באזור זה כמרכיב הכרחי בפעילות הביורוקרטית. הרישום בתעודות היה חיוני לניהולן של המדינות הגדולות שצצו במסופוטמיה ובמצרים. לאליטות של אותן תרבויות, שהשקיעו מאמצים רבים בשימור הסטטוס קוו, היה אינטרס מובהק למנוע מאחרים את ההשתלטות על אמצעי תקשורת חשוב זה. הלבלרים לא היו מעוניינים אפוא כלל בפישוט הכתיבה. אדרבה: כתב היתדות של מסופוטמיה וכתב ההירוגליפים המצרי היו מערכות סימנים מורכבות להדהים, והיכולת לפענחן ולעשות בהן שימוש הייתה למעלה מיכולתם של אלה שלא הוכשרו לכך במיוחד.

 על רקע זה מתבלטת עמדתו האנטי-אליטיסטית של המקרא. לא בכדי אין למצוא בו תיאור של כוהנים או של סופרים המגִנים בקנאות על מיומנויות הכתיבה שלהם, כפי שהיה נהוג בתרבויות השכנות.¹⁸ אף שמספרם של יודעי קרוא וכתוב בקרב העברים הקדומים היה, מן הסתם, נמוך למדי, הטקסט המקודש שניצב במוקד הווייתם הדתית כוון לרבים ככל האפשר - אם לא לעיניהם, כי אז לאוזניהם. משה קרא את דברי האל באוזני העם לרגלי הר סיני,¹⁹ והמוני בית ישראל אמורים היו להתקהל במקדש במועדים קבועים כדי לשמוע קריאה פומבית של התורה.²⁰ על יסוד זה התפתחו האמונה המקראית, והיהדות הרבנית בעקבותיה, כמסורות של "ידע פתוח", שהקריטריונים לשיפוטו, כפי שציינו עמוס פונקנשטיין והרב עדין שטיינזלץ, הם "ציבוריים, ידועים לכל ופתוחים לביקורת על ידי כל אלה שהם שותפים לאותו ידע".²¹ האידיאל השוויוני של התורה משתקף בתקווה המפורשת שהביע משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".²² התורה חתרה לכינון קהילייה רחבה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה, מפני שביקשה לשתף את כל בני ישראל בדברי האל, ובכך הניחה את התשתית לא רק לתרבות המפוארת של האוריינות היהודית, אלא גם לפוליטיקה שוויונית יותר.