הדפסה
גרסת PDFחשוב להדגיש שעל פי חזון התורה, הבעלות על האדמה הייתה קולקטיבית ונמסרה לידי משפחות או חמולות שהתאגדו יחד על בסיס מקומי, בתמיכת השבט.38 התאגדויות מעין אלה תחזקו קשרי סולידריות משפחתית שאפשרו לפרט להקריב מעצמו למען זולתו מתוך ידיעה ברורה שבעת הצורך ייעשה אותו הדבר גם למענו. יתרון בולט של חיים במסגרת קבוצות שארים מורחבות, המתפרשות על פני שטחים גדולים, הוא פיזור סיכונים: כאשר פקדה את אחת היחידות המשפחתיות פורענות - יבול כושל, למשל - יכולות היו האחרות (שגורל דומה אולי לא נפל בחלקן) להיחלץ לעזרתה.39
אנתרופולוגים ציינו שאחד מגורמי המפתח להצלחת סוג כזה של "ביטוח" הוא נייחות האוכלוסייה. חוזקם של קשרי הסיוע ההדדי בין יחידות משפחתיות שכנות מותנה במידת לכידותן של היחידות ובסמיכות הגיאוגרפית ביניהן. אפשר להבין אפוא את ההיגיון הכלכלי של מצוות היובל: "וקדשתם את שנת החמִשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה, יובל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻׁבו".40 האפשרות לשוב ולתבוע את הנחלה המקורית הבטיחה מידה של יציבות בקשרים בין משקים סמוכים. לעומת זאת, ניידות יתרה - שפירושה פירוק הזיקה הזו - עלולה הייתה לגרום לבעלי קרקעות שכנים לסרב לחלוק זה עם זה נכסים ואמצעי ייצור. ואמנם, חברות פרימיטיביות רבות, שאימצו את אסטרטגיית הסיוע ההדדי שתיארנו, הגבילו מאוד את האפשרות לעזוב את הנחלה ואת קבוצת השארות.41
הרצון להגן על שדרות רחבות בעם מפני הידרדרות לעוני מרוד ומפני ניצול כלכלי עומד גם ביסוד גישתה של התורה לשמיטת חובות. האדם הפשוט שחי במזרח הקדום לא נהנה אפילו ממידה מינימלית של ביטחון כלכלי. מעל ראשו ריחפה כל העת הסכנה שייקלע לחובות כבדים בעקבות מלחמה, בצורת, רעב או מחלה. דרך הפעולה הראשונה במקרים כאלה הייתה בקשת הלוואה; אלא שהלוואות ניתנו לא פעם בריבית אסטרונומית, שעלולה הייתה להביא את האיכר לפשיטת רגל. או אז היה נאלץ למכור כמה מבני משפחתו לעבדות כדי לפרוע את חובו. אם גם בכך לא היה די, לא הייתה נותרת בידי האיכר ברירה אלא לנטוש את אדמתו - מקור מחייתו - או למכרה, ולבסוף לשעבד גם את עצמו.42 לא פעם המוצא היחיד שנותר לבעל החוב היה לרתום עצמו לשירות המדינה או להתקשר בהסדר כלשהו של אריסות פיאודלית עם אחד מבעלי הקרקעות.43 למותר לציין שככל שיותר ויותר אזרחים חופשיים איבדו את השליטה על אמצעי הייצור שלהם, כך גבר גם הפיצול החברתי בין בעלי נכסים ובין חסרי כל.
מציאות סוציו-אקונומית עגומה זו הטרידה את כל החברות בעולם העתיק. פתרון שכיח לבעיה נמצא בדמות צווים מלכותיים שהורו על שמיטת חובות. המלכים נהגו להוציא צווים אלה בשנה הראשונה לשלטונם, ממניעים פוליטיים ברורים.44 מטבע הדברים, ההמונים קידמו בברכה את הצעדים הללו ואילו הנושים - במורת רוח. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס מספר שהכרזתו של המלך הספרטני אָגיס על שמיטת חובות נתפסה בעיני מלעיזיו כמהלך פופוליסטי זול ותו לא: "הוא מושיט לעניים את רכוש העשירים בשכר רודנות, ובחלוקת האדמות ובביטול החובות הוא קונה לעצמו שומרי ראש ולא אזרחים לספרטה".45
התורה בחרה בדרך אחרת. היא הורתה על מנגנון אוטומטי של שמיטת חובות מדי שבע שנים, שאינו תלוי כלל ברצונו של מלך או של בעל שררה אחר: "מקץ שבע שנים תעשה שמִטה; וזה דבר השמִטה: שמוט כל בעל מַשֵּׁה ידו אשר יַשֶּׁה ברעהו, לא יִגֹש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמִטה לה'; את הנכרי תִּגֹּש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך".46 שמיטת החובות, ששימשה לרוב מכשיר פוליטי בידי שליט המבקש לבסס את מעמדו, מוצגת כאן משל הייתה זכותו החוקתית של האזרח הפשוט. יתר על כן, המצווה הנהיגה סדירות בתיקון עוולות המערכת הכלכלית. בחברה שהושתתה על עיקרון אנטי-הירארכי, נודעה לכך חשיבות מופלגת: שמיטת החובות האוטומטית אמורה הייתה למנוע, או לפחות לבלום, את התפתחותו של תת-מעמד של אביונים.47
גורם נוסף שעלול היה לדחוף את האיכר אל מחוץ למעגל הפרנסה היה עול המס. בהקשר זה חשוב להדגיש כי נורמות המיסוי של המזרח הקדום לא נשמעו להבחנה המקובלת כיום בין מסי מדינה ובין תרומות לצורכי פולחן. מן התעודות שנשמרו בידינו מאותה העת אפשר להתרשם שהמסים שהועברו למקדשים יועדו גם למדינה - ולהפך.48 עלינו לזכור שהמקדשים הגדולים במסופוטמיה ובמצרים היו מרכזים מנהלתיים שחלשו על משאבים כלכליים עצומים - חלקות אדמה נרחבות ומחסני תבואה, כמו גם גייסות של עובדים ומשרתים. כדי לכלכל את המקדשים הללו ולספק את צרכיה של האליטה הכוהנית שחיה בהם נגבה מחיר כבד מן האנשים הפשוטים, שנאלצו לוותר על חלק ניכר מפירות עמלם. מי מהם שנמנע ממילוי חובתו מסיבה זו או אחרת הסתכן בענישה חמורה, נוסף על הקללות והאיומים בנקמה אלוהית שניחתו על ראשו.
התורה התנערה במופגן מן הנורמות הללו. ראשית, היא אינה מציינת מס ספציפי המיועד למדינה או לכל גורם ביורוקרטי אחר מחוץ לתחום הפולחן.49 מובן ששום משטר אינו מסוגל לתפקד בלי מיסוי, אך דומה שהתורה הסתייגה ממתן לגיטימציה אלוהית לתופעה, ומשום כך אינה מזכירה שום סנקציה מטפיזית המוטלת על מי שמתחמק מחובתו. היא לא רצתה להפוך את האל לגובה מסים.
שנית, בני ישראל נדרשו להעביר למקדש תוצרת בהיקף מצומצם יותר מכפי שנאלצו לעשות מאמיני הפולחנים הממלכתיים של המזרח הקדום.50 נכון אמנם שהכוהנים והלויים ששירתו בקודש נחשבו בעיני התורה למשמר כבוד שמימי וזכו לכבוד ולהדר, אבל יוקרתן הדתית של הקבוצות האלה לא תורגמה לעוצמה כלכלית. אדרבה: התורה שללה מהן את האפשרות להחזיק באדמות חקלאיות משלהן. הן היו תלויות למחייתן בתרומות ובמעשרות שבני העם הפרישו לטובתן, ובפסוקים מסוימים הן אף נזכרות יחד עם קטגוריות אחרות של מעוטי יכולת - גרים, יתומים ואלמנות.51
שלישית, חוקי המעשרות של ספר דברים מבקשים להיטיב עם הציבור כולו. הם קובעים, בין היתר, כי בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה צריך עובד האדמה ליהנות בעצמו מן המעשר שהוא מפריש - או, לחלופין, לערוך באתר המקדש סעודה גדולה בכספי המעשר הזה.52 לנוהג הזה, שאִפשר לעולי הרגל לזכות בחוויה דתית ייחודית באתר הפולחן המרכזי, היה כנראה גם פן ארצי למדי: מאחר שלעתים רחוקות בלבד יכול היה עובד האדמה לצרוך בעצמו את המעשר כולו, היה עליו לחלוק אותו עם בני ביתו, וקרוב לוודאי שגם עם חברים אחרים בקהילה, שמזלם לא שפר עליהם. נוסף על כך, התורה מורה שמדי שנה שלישית יש להעביר את המעשר ישירות לנצרכים - ללויים, לגרים, ליתומים ולאלמנות.53 מדובר, ככל הנראה, בתכנית המיסוי הידועה הראשונה שנועדה במוצהר לתכלית סוציאלית.54
אחד ההיבטים המרשימים של הרפורמות הכלכליות של המקרא הוא האופן שבו הן משתלבות במדידת זמן חדשה. ברחבי המזרח הקדום עוצב לוח השנה בהתאם למקצבים אסטרונומיים מוחשיים וברורים: ספירת הימים התבססה על זריחת השמש ועל שקיעתה; ספירת החודשים - על מעקב אחר התמלאות הירח והתמעטותו; וספירת השנים - על חילופי העונות ועל התבוננות במיקומה של השמש ברקיע. אך המזרח הקדום לא הכיר חלוקת זמן ליחידות בנות שבעה ימים.55 השבוע הוא ככל הנראה חידוש מקראי, המעוגן בסיפור על מנוחת האל מעמלו ביום השביעי של הבריאה.
