הדפסה
גרסת PDFבדיקת דרכי הפעולה האפשריות, על תוצאותיהן השונות, תוך התחשבות בעקרונות המוסריים שהזכרנו (עקרון ההבחנה ועקרון התוצאה הכפולה), נושאת אופי מקצועי מובהק. ואולם, בנקודה אחת היא כרוכה בשיקול מוסרי נוסף. נתאר לנו כוח צבאי הניצב אל מול בניין שמצויים בו טרוריסטים מסוכנים ועמם שכניהם שאינם מסוכנים. נניח שהכוח נקט מאמצים של ממש להפריד בין הטרוריסטים לשכניהם - פיזור כרוזים, הודעות טלפוניות, שימוש במערכת כריזה, ירי אזהרה בתחמושת לא־קטלנית וכדומה - ובכל זאת נשארה בבניין קבוצה מעורבת של לוחמי אויב ושל אזרחי אויב שאינם לוחמים. נניח גם שדרך הפעולה המועדפת, מבחינה מקצועית, היא ירי על הבית, מן הקרקע או מן האוויר, העלול להביא, בהסתברות גבוהה, גם לפגיעה בטרוריסטים וגם לפגיעה באחדים משכניהם. בנקודה זו ניתן לכאורה להציע אפשרות מבצעית נוספת ולשאול מדוע לא תהיה היא הדרך המועדפת: לשלוח חיילים לתוך הבניין כדי שינסו להפריד בעצמם בין הטרוריסטים לשכניהם. אם ההפרדה הזאת תעלה יפה, ייסוגו החיילים מן הבניין והירי שיתבצע לעברו יפגע רק בטרוריסטים. אם לא יעלה בידי החיילים להפריד את הטרוריסטים משכניהם, כי אז לא תהיה לצבא ברירה אלא לירות לעבר הבניין, הגם שהתוצאה עלולה להיות פגיעה באזרחי אויב לא־לוחמים. מובן מאליו שדרך פעולה כזו כרוכה בסיכון גדול יותר לחיי החיילים הנשלחים אל תוך הבניין מאשר דרך פעולה המותירה אותם מחוצה לו.
יש הטוענים כי הסיכון הנוסף הזה לחיי החיילים הוא סיכון ראוי אם הוא מצמצם את אפשרות הפגיעה בשכניו של הטרוריסט, שמהם לא נשקפת כל סכנה. לדעתי, אין שום הצדקה מוסרית להעדפת חיי שכניו של הטרוריסט על פני חיי החיילים. לשם הגנה על עמדתי זו אעלה שלוש נקודות.
ראשית, עלינו לשוות לעצמנו את שאלת החייל, שהיא אתגר מוסרי שעליו כבר עמדנו לעיל: "אני אזרח המדינה. אני לוחם במדי צבא, משום שעליי לקחת חלק בהגנה על אזרחי המדינה מפני סכנה הנשקפת להם. בלית ברירה אני נשלח למצבים מסוכנים, כדי לפגוע בטרוריסטים ולהגן בכך על אזרחי המדינה. הסיכון הנשקף לחיי במצבים המסוכנים הללו הוא בלתי נמנע. לשלוח אותי אל תוך הבניין, כדי להקטין את סיכויי הפגיעה בשכניו הלא־מסוכנים של הטרוריסט המצוי בו, פירושו להוסיף סכנה משמעותית לחיי, לא לשם מילוי המשימה של הפגיעה בטרוריסט, אלא לשם הגנה על שכניו. איזו הצדקה יש להוספת הסכנה הזאת לחיי?" אינני מכיר תשובה ניצחת לשאלת החייל ולאתגר המוסרי שהיא מבטאת. אני מכיר ניסיונות אחדים להשיב לשאלה, אבל רובם ככולם אינם מוצלחים, אינם משכנעים, ואינם מצדיקים את סיכון חיי החיילים.23
שנית, אנו עדים כאן למדרון החלקלק והסמוי שאליו מובילה הצגה לא־זהירה של עקרון ההבחנה. מי שמציג עיקרון זה במונחים של הבחנה בין סוגים שונים של בני אדם מוצא את עצמו מעדיף בני אדם מסוג אחד על פני בני אדם מסוג אחר, באופן גורף וחסר הצדקה. הצגה מדויקת של עקרון ההבחנה מונעת את הגלישה במדרון המוסרי הזה. גם אם נתונים לנו שני סטנדרטים שונים לפעילות של חיילים לנוכח קבוצות של בני אדם - היתר לפגוע בלוחמים בעת מלחמה ואיסור לפגוע באזרחים לא־לוחמים במצב כזה - אי־אפשר להסיק מהם, באופן לוגי, שבמצב שבו דרוש לנו סטנדרט שלישי עלינו להעניק עדיפות להגנה על חיי מי שאינו לוחם על פני ההגנה על חיי הלוחם.
שלישית, ואולי חשוב מכל: עלינו להתחשב בעקרון החובות המיוחדות. צורת החיים המוסרית מחייבת שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם, או, במילים אחרות - על כבוד האדם של כל אדם. ואולם, הסדרי השמירה על כבוד האדם אינם חייבים להיות אוניברסליים. חובת ההגנה העצמית של קנדה היא חובתה של קנדה ביחס לאזרחי קנדה, כשם שחובת ההגנה העצמית של ישראל היא חובתה של ישראל ביחס לאזרחי ישראל. קנדה אינה חייבת להגן על אזרחי ישראל (שאינם חיים בקנדה) וישראל אינה חייבת להגן על אזרחי קנדה (שאינם חיים בישראל). ישראל אמורה לגלות עניין באסון טבע המתרחש במדינה כלשהי בעולם, בשל מחויבותה לערך כבוד האדם באשר הוא אדם, אבל מובן שעליה לגלות עניין רב יותר באסון כזה המתרחש בתחומיה מאשר באסון המתחולל במקום אחר, מחוץ לגבולותיה. ישראל נושאת בחובות מיוחדות כלפי אזרחיה, הרבה מעבר לחובותיה כלפי כל אדם באשר הוא אדם.
לישראל, כמו לכל מדינה דמוקרטית אחרת, יש הירארכיה של חובות כלפי אוכלוסיות אנושיות. במדרגה א' של ההירארכיה הזאת עומדים אזרחי המדינה. מעט אחריהם, במדרגה ב', ניצבים תושבי המדינה שאינם אזרחיה, העובדים הזרים החיים בה, התיירים השוהים בתחומה וכיוצא באלה. כל אלה נמצאים בין גבולותיה הבינלאומיים של המדינה ("הקו הירוק"). במדרגה קרובה, ג', אנו מוצאים את תושבי השטחים שבהם שולטת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ושאינם אזרחי המדינה. במדרגה נמוכה יותר, ד', שאינה סמוכה לקודמתה, נמצאים תושבי שטחים שישראל אינה שולטת בהם באופן אפקטיבי ושאינם אזרחי המדינה. יש הבדל מכריע בין מדרגות א'-ג' ובין מדרגה ד'. ישראל היא המדינה האחראית לנעשה בין גבולותיה ובשטחים שבהם היא שולטת בפועל. היא אינה נושאת באחריות לנעשה בשטחים שבהם אין לה שליטה אפקטיבית, דוגמת עזה, יוון או קנדה.24
היכן עומדים החיילים במדרג הזה? בהיותם אזרחי המדינה, הם מצויים במדרגה א' של הירארכיית החובות של המדינה. כאשר אינם משרתים בצבא, הם אכן אזרחים לכל דבר והמדינה חייבת להם כל מה שהיא חייבת לאזרחיה. ועם זאת, בשעה שהם במדים ומשתתפים בלחימה, מוטלות עליהם חובות ומגבלות המנמיכות את מקומם במדרג וממקמות אותם בין מדרגות א'-ג' ובין מדרגה ד'. המדינה מחויבת להגן על אזרחיה שאינם לוחמים ועל שאר בני האדם המצויים באחריותה באמצעות אזרחיה הלוחמים, לובשי המדים, והתוצאה היא לעתים העמדת חיי חייליה בסכנה. חשוב להדגיש שהמדינה נזקקת להצדקה מכרעת כדי לסכן את חיי האזרחים המשרתים אותה כחיילים; בעיקרון, אין לה רשות לעשות זאת, אלא בכורח הנסיבות של ההגנה העצמית.
לפיכך, בדילמה שעל הפרק, צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני חיי שכניו של הטרוריסט כאשר היא פועלת בשטח שאינו נתון בשליטתה האפקטיבית, שטח שבו אין היא נושאת באחריות להפריד כראוי בין אלה שנשקפת מהם סכנה ובין אלה שלא נשקפת מהם סכנה. לאחר שהיא ממצה את הניסיונות להפריד בין הטרוריסטים ובין אזרחי אויב המצויים בקרבתם ואינה מצליחה לעשות זאת באופן מלא, לא זו בלבד שאין היא מחויבת לסכן את חיי חייליה בניסיון נוסף להפרדה כזו, אלא שאסור לה לעשות זאת רק כדי להקטין את הסכנה לפגיעה בשכניו של הטרוריסט.
התפיסה המוצגת כאן באה לידי ביטוי גם בערכי צה"ל.25 אמנם הערכים מוגדרים במסמך "רוח צה"ל" באופן תמציתי ומופשט, אבל אפשר להסיק מהם מסקנות ברורות לענייננו.
ראשית, הגדרת הערך "טוהר הנשק" כוללת את הנורמה: "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים". בהתאם לעקרון התוצאה הכפולה שהבאנו לעיל, כאשר החייל משתמש בנשקו נגד טרוריסט ופוגע באותו זמן, בלית ברירה, גם בשכניו שאינם מסוכנים, הוא אינו משתמש בנשקו "כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים". הוא פועל כפי שהוא פועל כדי לפגוע בבני אדם אחרים, מסוכנים, שחובתו היא לפגוע בהם באותן נסיבות, על מנת להגן על אזרחי המדינה מפניהם.
שנית, בהגדרת "טוהר הנשק" נכללת גם הדרישה: "[החייל] יעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם" של אותם בני אדם שאינם לוחמים. כדי להבין את השימוש הראוי בביטוי "יעשה כל שביכולתו", נתבונן בדוגמה הבאה: טרוריסטים השתלטו על בניין בעזה שבו מתגורר אדם שאינו מסוכן. רק הם נמצאים כעת במבנה. אפשר לתקוף אותם בשתי דרכים: האחת, להפציץ או להפגיז את הבית ובכך להרוס אותו על היושבים בו; והאחרת, לשלוח חיילים אל תוך הבית כדי לפגוע בטרוריסטים מבלי להחריבו. כמובן שבדרך הראשונה תהיה "פגיעה… ברכושם" של בני אדם שאינם לוחמים, בשעה שבדרך השנייה, המסכנת מאוד את חיי החיילים, לא ייגרם נזק בהיקף כזה לרכוש. ההכרעה המקצועית והמוסרית מובנת מאליה: לא בא בחשבון לסכן חיילים כדי למנוע "פגיעה… ברכושם" של בני אדם שאינם מסוכנים.
הכרעה זו מתיישבת עם השימוש בצירוף המילים "[החייל] יעשה כל שביכולתו", כיוון שיכולתו של החייל אינה נתחמת על פי האפשרויות הפיזיות העומדות לרשותו, אלא על פי האפשרויות המקצועיות והערכיות. גבולות היכולת של החייל נקבעים, בין השאר, על ידי הערכים האחרים שעליו לכבד במהלך פעילותו הצבאית. אחד הערכים האלה הוא ערך "חיי אדם", שממנו נגזרת הנורמה הבאה: "בעת לחימה [החייל] יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה". כשהחייל עומד לנוכח הבניין האמור, המשימה המוטלת עליו היא לפגוע בטרוריסטים שבתוכו. הוא יסכן את עצמו, ואם הוא מפקד - הוא יסכן את חייליו, "במידה הנדרשת לביצוע המשימה" של פגיעה בטרוריסטים. החייל לא יסכן את עצמו ולא יסכן חיילים אחרים כדי למנוע נזק לבניין, שהוא רכושו של אדם שאינו לוחם.
ערך "חיי אדם" קובע את גבולות היכולת של החייל לא רק כשמדובר ב"פגיעה… ברכושם" של בני אדם שאינם לוחמים, אלא גם כשמדובר ב"פגיעה בחייהם, בגופם [ו]בכבודם". כבר אמרנו שהחייל נדרש לסכן את עצמו והמפקד נדרש לסכן את עצמו ואת חייליו רק "במידה הנדרשת לביצוע המשימה"; לפיכך, החייל אינו אמור לסכן את חייו כדי להקטין את סכנת הפגיעה בשכניו של הטרוריסט. הוא יעשה "כל שביכולתו למנוע פגיעה" בבני אדם שאינם לוחמים, אבל בלי לסכן בכך את עצמו ו"את רעיו", שהם שאר החיילים.26
במהלך מבצע "עופרת יצוקה" התעוררו גם שאלות בנוגע למצבים שבהם הסכנה הנשקפת לחיי החיילים אינה נגרמת רק עקב פעילות האויב. ואמנם, ארבעה מן החיילים שנפלו במבצע נהרגו מאש כוחות צה"ל. במקרה אחר, חיילים נפצעו מפצצת מרגמה ששיגר כוח צה"ל ושנפלה בסמוך אליהם.27 באירוע נוסף, שלא היו בו נפגעים, נורתה אש מכוח אחד של צה"ל על כוח סמוך.28 אין צורך להכביר מילים על כך שכל אירוע כזה הוא מיותר. בתום המבצע, כשנשאל מפקד חטיבת גבעתי, אלוף משנה אילן מלכא, "כיצד להימנע מירי דו־צדדי", הוא הדגיש את חשיבותו של ערך המקצועיות, אך מיד לאחר מכן הוסיף תובנה המשקפת גם את היחס הראוי לחיי החיילים: "צריך להסביר [למפקדים] שגם אם בסוף ברחה לך חוליה, אז ברחה לך חוליה, אל תירה אם אתה לא בטוח שאתה יודע איפה כוחותיך…". מלכא הצביע בהקשר זה על ליקוי ברור בהכנה לפעילות המבצעית: "לא דיברנו על זה מספיק בנוהל קרב… זה לא עלה כמו שעלו הנושאים האחרים בנוהל קרב. נכנסנו לא מוכנים מספיק בנושא".29 ירי דו־צדדי אינו גזירת גורל. חלק מערפל הקרב הוא מיותר. אפשר להפיג אותו ולמנוע בכך גם פגיעה של חיילי צה"ל באחיהם לנשק. ככל הנוגע לפעילות צבאית, הרמה הראויה של נאמנות לערך המקצועיות מחייבת את הרמה הראויה של נאמנות לערך חיי אדם.
סכנה נוספת שעמה התמודדו החיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה" הייתה האפשרות שייחטפו בידי האויב, ויצטרפו בכך לגלעד שליט, על כל המשתמע מכך מבחינה אישית וממלכתית. חיילי צה"ל אמורים להיות מתורגלים גם בזהירות מפני חטיפה וגם בתגובה הראויה על ניסיון כזה. הוראות הפתיחה באש שקובע נוהל "חניבעל", שמקורו בימי שהות צה"ל בלבנון לפני שנת 2000, נועדו להדריך את החיילים כיצד לפעול באופן מקצועי כדי לסכל ניסיון חטיפה. למרבה הצער, פקודה זו פורשה בצורה מסולפת, הן על ידי מפקדים והן על ידי התקשורת, שסברו כי הנורמה שהיא מנהיגה היא העדפת מותו של החייל - מידי חבריו או מידיו שלו עצמו - על פני נפילתו בשבי החמאס או ארגון טרור אחר. זוהי תפיסה מוטעית בעליל מבחינה מוסרית ואתית כאחת. תכליתו של נוהל "חניבעל" היא בראש ובראשונה חילוצו של החייל הנחטף כדי להחזירו בשלום לביתו וליחידתו. לא תעלה על הדעת פקודה המחייבת את חיילי צה"ל להרוג אחד מהם, ולא ייתכן נוהל המחייב חייל להתאבד.30
