הדפסה
גרסת PDFעד כאן דנו בעקרונות מתורת המלחמה הצודקת המבטאים את נקודת המבט החיצונית, זו המתמקדת ביחסים בין המדינה ובין מה שמחוצה לה. נעבור עתה לדון בנקודת המבט הפנימית, המבטאת את היחסים בין המדינה, בין מוסדותיה והסדריה ובין אזרחיה.
המרכיב החשוב ביותר של מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הוא חובת ההגנה העצמית. חובה עליונה של כל מדינה דמוקרטית מתוקנת היא להגן היטב על אזרחיה (וכן על כל מי שנמצא בתחום שליטתה) מפני כל סכנה הנשקפת לחייהם, לבריאותם, לשלומם ולאורח החיים התקין שלהם מפעולות אלימות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בהיותה מדינה דמוקרטית, עליה למלא את החובה הזאת תוך שמירה נאותה על כבודו של כל אדם באשר הוא אדם.
ההבדל בין נקודת המבט החיצונית לזו הפנימית ניכר בהבחנה בין זכות ההגנה העצמית, שהיא מזכויותיה של מדינה ביחסיה עם מה שמתקיים מחוצה לה, ובין חובת ההגנה העצמית, שהיא מחובותיה של מדינה ביחסיה עם מי שנמצא בה.
מחובתה של מדינה להגן על אזרחיה מפני כל סכנה הנשקפת להם מפעולות אלימות, הן במקרה של אלימות שמקורה במדינה זרה והן במקרה של אלימות שמקורה בארגון טרור או גרילה זר. אותה חובה חלה עליה גם כאשר לאזרחיה נשקפת סכנה שמקורה חיצוני וגם כאשר נשקפת להם סכנה שמקורה פנימי, בין שהעילה נעוצה בעולם הפשיעה הפלילית ובין שהיא נעוצה בחתרנות לאומנית. ההיגיון העומד בבסיס חובת ההגנה העצמית הוא פשוט: מדינה דמוקרטית מתאפיינת במערכת הסדרים הוגנים לארגון החיים האזרחיים. כדי לקיים את מערכת ההסדרים הזאת עליה לשמור על ה"תשתית" שלה, או, במילים אחרות, על התנאים המאפשרים אותה. התנאי החשוב ביותר, שבלעדיו לא יכול האזרח ליהנות מהסדרי הדמוקרטיה, הוא עצם היותו בין החיים. לפיכך, על המדינה לשמור על חייו של האזרח (שיקולים דומים עומדים ביסוד חובת המדינה להגן על האזרח מפני סכנות לבריאותו, לשלומו ולאורח חייו התקין. לצורך הדיון נתמקד בסכנת חיים ולא ניכנס בעובי הקורה של השיקולים הנוגעים לסכנות אלה).14
חובת ההגנה העצמית של המדינה מקנה לכל אזרח מאזרחיה זכות להציג לה שאלה בנוסח: "מה עשית כדי להגן עליי מפני סכנה כזו וכזו הנשקפת לחיי בגלל אלימות כזו וכזו?" ("שאלת האזרח"). יתר על כן, חובת ההגנה העצמית של המדינה מקנה לכל אזרח את הזכות לקבל ממנה תשובה ראויה לשאלתו, תשובה המפנה אותו למוסדות, להסדרים, למדיניות ולפעולות המספקים לו הגנה ראויה מפני הסכנה שעליה שאל.
לעולם אין למדינה פטור מחובת התשובה הראויה לשאלת האזרח. המדינה אינה פטורה מתשובה ראויה גם כאשר האזרח בשירות צבאי. החייל הוא אזרח. המדינה חייבת לו תשובה ראויה לשאלתו, כשם שהיא חייבת בתשובה כזו לשאלתו של כל אזרח שאינו בשירות צבאי. לעתים, שאלת החייל תהיה נוקבת יותר והתשובה הראויה של המדינה תהיה מורכבת יותר. בדרך כלל, מדינה מתוקנת אינה יוצרת במתכוון מצב שבו נשקפת סכנה לחיי האזרח. אם הוא נקלע לסכנה, היא אמורה להגן עליו בדרך אפקטיבית ההולמת מדינה דמוקרטית. לעומת זאת, אזרח בשירות צבאי עשוי למצוא את עצמו במצב שבו נשקפת סכנה לחייו מפני שהמדינה שלחה אותו, ביודעין, להסתכן עבורה. שאלת החייל תהיה אפוא כפולה: "ראשית, מה ההצדקה שיש לך, מדינתי, לשלוח אותי ביודעין למצב שיש בו סכנה לחיי, ושנית, כאשר אני נמצא במצב הזה, מה את עושה, מדינתי, כדי להגן עליי מפני הסכנה הנשקפת לי?"
לא זה המקום לגולל את התשובה המלאה של המדינה לשאלת החייל. תשובה כזו תצדיק את שירות החובה ואת שירות המילואים, ככל שהם מעוגנים בהסדרים הוגנים, כראוי למדינה דמוקרטית. כאן נזכיר רק מרכיב מרכזי אחד בתשובתה של מדינת ישראל לחלק הראשון של שאלת החייל: "אין ברירה", או, במילים אחרות, "אני פועלת מכורח הנסיבות". לנוכח האיומים הנתונים על אזרחי המדינה ועליה עצמה אין ביכולתה של ישראל למלא את חובת ההגנה העצמית מבלי להנהיג שירות חובה ושירות מילואים. כאשר הסכנה הנשקפת לה אינה מיידית, על המדינה לעסוק בבניין הכוח הצבאי; כאשר הסכנה היא מיידית, עליה להפעיל את הכוח הזה. במהלך בניין הכוח, המדינה מגבילה מאוד את חירויות האזרח במדים; במהלך הפעלת הכוח היא עשויה לשלוח אותו לשדה המערכה, שבו נשקפת סכנה לחייו. "כורח הנסיבות" פירושו שהמדינה מוכרחה להנהיג שירות חובה ושירות מילואים כדי למלא את חובת ההגנה העצמית המוטלת עליה.
תורת המלחמה הצודקת מבחינה בין השיקולים הנוגעים לצדקת המלחמה (jus ad bellum) ובין השיקולים הנוגעים לצדקת הלחימה (jus in bello). הראשונים נוגעים לעצם היציאה למלחמה או למבצע הצבאי, ואילו האחרונים, שבהם נתמקד כעת, נוגעים להתנהגות המוסרית של החיילים בלחימה, שאותה יש להעריך הן על רקע העקרונות המבטאים את היחס הראוי של המדינה אל מה שמחוצה לה (נקודת המבט החיצונית) והן על רקע העקרונות המבטאים את היחס הראוי של המדינה לאזרחיה, ובכללם לוחמיה (נקודת המבט הפנימית).
ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי בהבדל בין עקרון המידתיות הכוללת, שבו כבר דנו, ובין עקרון המידתיות הנקודתית. תורת המלחמה הצודקת מחייבת פעולה על פי עקרון המידתיות לא רק כאשר מדובר בהחלטה על המבצע הצבאי בכללותו או על המלחמה בכללותה, אלא גם כשמדובר בפעילות צבאית מסוימת הכרוכה בסיכון אזרחי אויב שלא נשקף מהם כל איום. בדומה לעקרון המידתיות הכוללת, גם עקרון המידתיות הנקודתית קשור בשאלה אם התוצאות החיוביות של הפעילות, בצד האחד, מצדיקות, מנקודת המבט המוסרית, את התוצאות השליליות שלה בצד האחר.
קל לענות על השאלה הזאת בחיוב כאשר הפעילות הצבאית הנקודתית היא בלתי נמנעת, הן מבחינת המטרה והן מבחינת האמצעים להשגתה - כלומר כאשר ביצועה הוא כורח צבאי, במובן חמור של הביטוי "כורח":15 מטרתה של פעילות כזו נגזרת מחובתה המוחלטת של המדינה להגן על אזרחיה לנוכח הסכנות הנתונות, והאמצעים למילויָה צריכים לספק באופן המוצלח ביותר את ההגנה הנדרשת על האזרחים ובה בעת לעלות בקנה אחד עם הדרישה לשמור על כבוד האדם של כל אדם. פעילות צבאית בנסיבות של כורח ביטחוני, המלווה במאמץ אחראי למזער את הפגיעה באזרחי אויב שאינם מסוכנים, עומדת בדרישת המידתיות הנקודתית, מפני שתוצאותיה החיוביות מצדיקות אותה חרף תוצאותיה השליליות - מוות, סבל והרס.
ואולם, פעולות צבאיות רבות אינן עומדות בסימן הכורח הצבאי. לעתים, האמצעים הנדרשים לביצוען אינם בלתי נמנעים; אפשר להשיג את מטרתן בדרך קשה, אִטית ומורכבת, או בדרך קלה, מהירה ופשוטה. נניח שההבדל בין שתי הדרכים הללו אינו מתבטא במידת הסיכון לחיי החיילים, אלא במשך הזמן ובגודל המאמץ הנדרשים לשם ביצוע המשימה. עקרון המידתיות הנקודתית דורש כי התוצאות החיוביות של השימוש בדרך המהירה יותר והמאומצת פחות תצדקנה את התוצאות השליליות שלה, שהן גרימת מוות, סבל והרס לאזרחי אויב שאינם מסוכנים. מובן מאליו שאין תשובה מן המוכן לשאלה מהי דרך הפעולה המועדפת, מפני שהתמונה העומדת לרשותנו היא חלקית וכיוון שיש לשקלל גורמים ותנאים שונים. לדוגמה, אם החיילים אמורים לבצע משימה נתונה ולהמשיך מיד לביצוע משימה אחרת - שהיא דחופה, מחייבת מאמץ ונתפסת ככורח צבאי - כי אז מוטב שיבצעו את המשימה הראשונה בדרך הקלה מבחינתם, אף שהיא עלולה להיות כרוכה בפגיעה חמורה יותר באזרחי אויב שאינם מסוכנים. מנגד, אם אחרי המשימה הראשונה לא צפויה לחיילים משימה נוספת, הנחשבת דחופה, מחייבת מאמץ ונתפסת ככורח צבאי, כי אז מוטב שיפעלו בדרך הקשה מבחינתם, שאינה כרוכה באותה מידה של פגיעה באזרחי אויב שאינם מסוכנים.
כדי לדעת אם עקרון המידתיות הנקודתית נשמר בפעולות הצבאיות השונות שננקטו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" יש להכיר אותן באופן מלא ומדויק. מי שאינו מכיר פעולה על בוריה אינו יכול להעריך אותה באופן רציני, מקצועי ואחראי, ולפיכך מוטב שלא יעשה זאת, חרף כל פיתוי רגשי או פוליטי.
תורת הלחימה הצודקת דורשת מן הלוחם גם לכבד את עקרון ההבחנה. זהו עקרון מפתח בדיונים מוסריים רבים על אודות פעולות צבאיות במהלך מלחמות או מבצעים, וראוי להבין אותו על בוריו. לעתים קרובות, ההצגה הגסה והרדודה של עקרון ההבחנה יוצרת מדרון סמוי וחלקלק המוביל למסקנות שאינן עומדות במבחני המוסר. לפיכך, נדקדק כאן בהצגת העיקרון הזה ובהצדקתו. אף שהרעיונות המרכזיים הבאים לידי ביטוי בעקרון ההבחנה גובשו ביחס למתכונת הקלאסית של מלחמה בין שתי מדינות, תיאורם כאן יהלום גם את ההקשרים ה"חדשים" של הלחימה בטרור.16
עקרון ההבחנה מצייד את הלוחם בשלושה סטנדרטים שונים האמורים להנחותו במסגרת הפעילות הצבאית:
א. סטנדרט התנהגות לנוכח קבוצה של לוחמי אויב בלבד;
ב. סטנדרט התנהגות לנוכח קבוצה של אזרחי אויב שאינם לוחמים, שאינם משתתפים בלחימה ואינם סמוכים ללוחמי אויב;
ג. סטנדרט התנהגות לנוכח קבוצה של אזרחי אויב, שחלקם לוחמי אויב וחלקם אינם לוחמי אויב.
חשוב להבין כי איננו מבחינים כאן בין בני אדם אלא בין סטנדרטים של התנהגות במצבים שונים. סטנדרט א' מרשה ללוחמים לפגוע בלוחמי אויב באופן חופשי, בלי להתחשב במיידיות הסכנה הנשקפת מהם - בהסתייגויות אחדות, הנוגעות לפצועים, לשבויי מלחמה, לצוותים רפואיים ולכוהני דת.17 סטנדרט ב' אוסר על פגיעה באזרחי אויב שאינם מעורבים כלל בלחימה ואף אינם סמוכים ללוחמי אויב. האיסור הזה הוא מוחלט. סטנדרט ג' מתיר פגיעה בלוחמי אויב, גם אם היא מעמידה בסכנה אזרחים סמוכים להם, בתנאים שנדון בהם להלן ביתר פירוט.
העניין המוסרי בעקרון ההבחנה, המנהיג סטנדרטים מכופלים של פעילות צבאית, מובן מאליו. התנהלות צבאית המכבדת את עקרון ההבחנה מקטינה באופן משמעותי את מוראות המלחמה. ועם זאת, ראוי לשאול: האם יש לעקרון ההבחנה הצדקה מוסרית עמוקה יותר? האם מערכת הסטנדרטים שהוא קובע היא הטובה ביותר מבחינה מוסרית, או שמא היא רק שיפור בהשוואה למצב שבו צבאות היו פוגעים באופן חופשי בלוחמים ובלא־לוחמים כאחד? בתשובות לשאלה זו מתגלעת מחלוקת משמעותית, אולם אין צורך להכריע בה כאן לשם הערכת מבצע "עופרת יצוקה".18 גם מי שסבור, כמוני, שהסדרי עקרון ההבחנה אינם מספקים את הפתרון המוסרי האידיאלי, לא יתעלם מהם, אלא יכבד אותם ויחתור להחלפתם בהסדרים טובים מהם, גם להלכה וגם למעשה.
בדרך כלל, מבצע "עופרת יצוקה" התנהל בתנאים שבהם עקרון ההבחנה דורש שימוש בסטנדרט השלישי שציינו, בתוספת שיקולי מידתיות נקודתית. הסטנדרט השלישי מסייע לנו להשיב על שאלה קשה: מה ראוי לעשות לנוכח קבוצה של בני אדם הכוללת, בהקשר שלפנינו, גם טרוריסטים - המאיימים על שלומם של ישראלים - וגם אזרחי אויב שאינם מסכנים איש? זהו מצב של דילמה: אם הטרוריסטים לא ייפּגעו, תישקף מהם סכנה לאזרחי המדינה; אבל תקיפת הטרוריסטים עלולה להזיק גם לשכניהם הלא־מסוכנים. בין כך ובין כך, במצב כזה אין מנוס מפגיעה בבני אדם שאין הצדקה לפגוע בהם, בהקשר של הלחימה, ואין הצדקה להניח להם להיפגע.
בהתמודדות עם דילמה יש לנסות תחילה להפיגה: לשנות את המצב כך שלא יהיה צורך להכריע בין אפשרויות שונות, שכל אחת מהן כרוכה גם בתוצאות לא־רצויות. במקרה שלפנינו, כדי להפיג את הדילמה צריך להפריד בין אלה שנשקפת מהם סכנה ובין אלה שלא נשקפת מהם כל סכנה. ניסיון כזה עשוי לכלול הטלת כרוזים המזהירים מפני הבאות, התקשרות טלפונית ליעד לשם אזהרה נקודתית, ירי אזהרה בחימוש שאינו קטלני ("אל־הרג"), ביצוע נוהל "הקש בגג" וכדומה.19 השימוש בשיטות כאלה אמור להרחיק אזרחי אויב שלא נשקפת מהם כל סכנה מן הטרוריסטים שנשקפת מהם סכנה. אם כך אמנם קורה, כי אז אין צורך בשימוש בסטנדרט השלישי, מפני שהסטנדרט הראשון יופעל כנגד הטרוריסטים והסטנדרט השני ימנע פגיעה בשכניהם. אלא שלעתים, חרף המאמצים, לא מתאפשרת הפרדה כזו, ולפעמים אין היא באה בחשבון כלל, מאחר שהניסיון ליזום אותה עלול להבריח את הטרוריסטים ולהקשות עלינו את ההגנה מפניהם. מה ראוי אפוא לעשות במצב שבו אי־אפשר להפיג את הדילמה באמצעות הפרדה והחיילים ניצבים לנוכח קבוצה מעורבת של טרוריסטים מסוכנים ואזרחי אויב שאינם מסוכנים?
הסטנדרט השלישי מתיר לחיילים הנמצאים במצב כזה לנקוט מאמץ כפול: מצד אחד, לנסות להבטיח, בהסתברות גבוהה, את הפגיעה בטרוריסטים, ומצד שני, לנסות למזער את הפגיעה באזרחי אויב שלא נשקפת מהם כל סכנה. כאשר נוצר מתח בין הניסיונות הללו, הראשון עדיף על פני השני, אולם לעולם אינו מבטל אותו כליל.
דיונים בתורת המלחמה הצודקת מעמידים את השימוש בסטנדרט השלישי שציינו על עקרון התוצאה הכפולה. לפי עיקרון זה, כשלפנינו מטרה מסוימת שיש הצדקה מוסרית להשיגה כאשר היא עומדת בפני עצמה, כי אז ראוי מבחינה מוסרית להשיגה גם כשאין היא עומדת בפני עצמה ועלולה להוביל לתוצאות לא־רצויות, ובתנאי שהתוצאות הללו הן בלתי נמנעות, לא־מכוונות ונעשה מאמץ למזער את נזקיהן (מערכת התנאים הללו כפופה גם לשיקולי מידתיות נקודתית).
עצם מותם של אזרחי אויב הוא תוצאה אפשרית ומותרת של פעילות צבאית ובלבד שהוא בלתי נמנע - הגם שזוהי תוצאה שלילית, כאובה ומדירת שינה. כבר היו מי שטענו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כי אסור לפגוע בקבוצה של מאה טרוריסטים, אם הדבר כרוך בפגיעה בילד קטן אחד הנמצא אתם. זוהי טענה משוללת בסיס מוסרי וגם חסרת אחריות. איש אינו מעוניין לפגוע בילד קטן. ועם זאת, הימנעות מפגיעה במאה טרוריסטים פירושה להניח להם לפגוע באזרחי המדינה. הימנעות מפגיעה בהם - וגם בילד הנמצא עמם - משמעה להניח להם לפגוע בילדים ובמבוגרים בישראל. מדוע יהיה זה נכון להניח לאויב לפגוע בילד בישראל, או באזרחים מבוגרים בישראל, כדי להימנע מפגיעה בילד בעזה?
טענה קלושה לא פחות השמיע ההיסטוריון והפובליציסט זאב שטרנהל, שביקר את המבצע בעזה במילים חריפות והזהיר כי "הישראלים… תוך כדי זריעת חורבן בקרב אוכלוסייה אזרחית… יוציאו את עצמם אל מחוץ למשפחת עמי התרבות של המערב".20
כנגד טענה זו יש להזכיר, ראשית, כי בעזה נלחמו הישראלים נגד החמאס, הנחשב ארגון טרור לכל דבר בעיני רבים מבני "משפחת עמי התרבות של המערב". במלחמה אורבנית נגד ארגוני גרילה טרוריסטיים אין מנוס מהרס, וגם מסבל וממוות. השאלה המוסרית היא: האם ההרס, הסבל והמוות היו מוצדקים לנוכח המתקפה המתמשכת של החמאס ושל ארגונים אחרים על אזרחי ישראל ועל מדינתם? בעצם העובדה שנגרמו הרס, סבל ומוות ברצועת עזה אין ולו שמץ של מענה לשאלה הזאת.
שנית, אם ברצוננו להעריך אל־נכון את מקומה של ישראל ב"משפחת עמי התרבות של המערב", בהקשר של "זריעת חורבן בקרב אוכלוסייה אזרחית", נוכל ללמוד לא מעט מהשוואת "עופרת יצוקה" למבצע "זעם רפאים", שיזמו האמריקנים בעיר פלוג'ה שממערב לבגדאד במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2004. לפי פרסום שהוציא מכון מחקר הלחימה של צבא היבשה של ארצות־הברית, בפלוג'ה חיו כשלוש מאות וחמישים אלף תושבים, וחלק ניכר מהם נמלטו ממנה ערב המבצע. בעיר נותרו כשלושת אלפים לוחמי אויב. במהלך המבצע, שעליו הופקד חיל הנחתים, נהרגו כששת אלפים עיראקים ובין אלף ומאתיים לאלפיים לוחמי אויב. מתוך כחמישים אלף בניינים בפלוג'ה נחרבו כעשרת אלפים, ובהם כשישים מסגדים, שבכל אחד מהם הייתה כמות משמעותיות של אמצעי לחימה. למעלה ממחצית הבתים בעיר נפגעו באופן ניכר.21
ברצועת עזה מתגוררת אוכלוסייה גדולה פי חמישה מזו שחיה בפלוג'ה לפני "זעם רפאים", וגדולה פי עשרים מזו שנותרה בעיר העיראקית לאחר המנוסה ההמונית ממנה. מספר הטרוריסטים שהתרכזו בעזה היה גבוה יותר מפי חמישה ממספר לוחמי האויב בפלוג'ה. אינני יודע כמה בני אדם נהרגו בעזה, אבל אפילו הטרוריסטים ושוחרי טובתם אינם טוענים לשיעור אבידות גדול פי חמישה מזה שנרשם בפלוג'ה, כלומר - לשלושים אלף הרוגים. אינני יודע גם כמה בתים נהרסו בעזה, אבל איש אינו טוען שמספרם קרוב לחמישים אלף. מהשוואה פשוטה עולה כי ארצות־הברית, האחות הבכירה ב"משפחת עמי התרבות של המערב", זרעה בפלוג'ה חורבן שהיקפו גדול פי עשרים וחמישה - לכל הפחות - מזה שגרמה ישראל בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה".22
ראוי להדגיש כי השוואה זו אינה יכולה לשמש בסיס של ממש למסקנות מוסריות. ייתכן שהייתה הצדקה מוסרית הן למה שנעשה בפלוג'ה והן למה שנעשה בעזה, ייתכן שלא הייתה הצדקה למה שנעשה בפלוג'ה ולמה שנעשה בעזה, וייתכן שמה שנעשה בעזה היה מוצדק ומה שנעשה בפלוג'ה לא היה מוצדק, או להפך. סיפור פלוג'ה הוזכר רק כדי להראות שאין שחר לטענה כי ישראל גרועה ממדינות אחרות בכל הנוגע ללחימה אורבנית בטרוריסטים.
הדגשנו זה עתה שמותם של אזרחי אויב שלא נשקפת מהם כל סכנה עלול להיות "תוצאה בלתי נמנעת" של פעולה צבאית להגנת אזרחי המדינה מפני טרוריסטים. כיצד מצדיקים את ההערכה שתוצאה מסוימת היא "בלתי נמנעת"? ראשית, יש לסקור את דרכי הפעולה האפשריות העומדות לרשות הצבא; שנית, יש לבחון את האפקטיביות של כל אחת מן הדרכים האלה מבחינת ההסתברות לפגיעה בטרוריסטים; ושלישית, יש לבדוק את התוצאות האפשריות והלא־רצויות הכרוכות בכל דרך פעולה. בדיקות אלה אמורות להצביע על דרך הפעולה המועדפת. תקיפת בית שנמצאים בו טרוריסטים מסוכנים וגם אזרחי אויב לא־מסוכנים עלולה לגרום לפגיעה בלא־לוחמים אפילו אם ננקטת דרך הפעולה המועדפת. הפגיעה באזרחים האלה תיחשב בלתי נמנעת כאשר כל דרכי הפעולה החלופיות הן פחות מוצלחות, אם מפני שהן מעמידות בסכנה חמורה יותר את שכניו של הטרוריסט ואם מפני שאין בהן אפשרות סבירה של פגיעה בטרוריסט עצמו.
