הדפסה
גרסת PDFרבי עקיבא חי, כמובן, שנים רבות לאחר החורבן, ומעמדו היה בשיאו כאשר תושבי יהודה התקוממו בפעם האחרונה נגד רומא. בעיניו, מנהיג המרד, שמעון בר־כוזיבא, היה הרבה יותר ממצביא. הכינוי שהעניק לו - "בר־כוכבא", כלומר בן כוכב - מעיד על התקוות המשיחיות שתלה בו. גם הפעם סברו רבים כי רבי עקיבא מגלה אופטימיות־יתר בהערכתו:
ר' עקיבה, כד הוה חמי [כשהיה רואה את] בר כוזבה הוה אמר [היה אומר]: דין הוא מלכא משיחא [זהו מלך המשיח]. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבֹא.19
מה שכנע את רבי עקיבא בקרבתה של הגאולה? הרמב"ם, גדול ההוגים היהודים בימי הביניים, ביסס על התלמוד את קביעתו כי ישראל לא ייוושע אלא בתשובה; קרי, שהגאולה תתרחש רק אם העם היהודי יימצא ראוי לה. לאור תפיסה זו, אנו יכולים להניח שאמונתו של רבי עקיבא במשיחיותו של בר־כוכבא שיקפה גם את האופטימיות שלו בנוגע למצבו הרוחני של עם ישראל. ואולם, היריבוּת הפנימית אשר אפיינה את היחסים בתוך החברה היהודית ערב חורבן הבית התקיימה במידה מסוימת, על פי המקורות, גם בתקופתו של רבי עקיבא. ואמנם, התלמוד קושר את מותם של רבים מתלמידיו עם כשליהם המוסריים:
שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, וּשְׁנָאָהּ להם רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.20
אם נהג רבי עקיבא נדיבות מופרזת בהערכתו את בני־דורו, אולי אפשר לייחס זאת לניסיונו האישי, שממנו הסיק כי כל אחד מסוגל לשנות את חייו באופן דרמטי. אם הוא עצמו הצליח להפוך מבור ועם־הארץ לאחד החכמים הגדולים בתולדות היהדות, כי אז ודאי שגם פגמי צאן מרעיתו הנם בני־תיקון. מעניין לציין שהחכם שמתח ביקורת על האופטימיות המשיחית של התנא הגדול הוא רבי יוחנן בן־תורתא, שסיפור חייו, בדומה לזה של רבי עקיבא, היה יוצא מגדר הרגיל:
מעשה היה בישראל אחד שהיתה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו ומְכרהּ לו לגוי אחד. כיוון שלקחהּ הגוי וחרשה עמה ששת ימים של חול, בשבת הוציאהּ שתחרוש עמו ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמְכרהּ לו: בא טול פרתך, שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו: בא ואני מעמידה. כיוון שבא ואמר לה באזנה: פרה, פרה, את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח. עכשיו שגרמו עונותי [את עונְיי] ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי:… איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה? אני נתייגעתי בה והיכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: לא כשוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי? מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה [יוחנן בן השור].21
לאור המהפך הדרמטי שחל בחייו של רבי יוחנן בן־תורתא, מפתיע לגלות שדווקא הוא, מכל האנשים, חולק על דעתו של רבי עקיבא. נדמה שהוא מטיל ספק ביכולתם של אחרים לעבור את התמורה שחוו שניהם. לאמונה בעם היהודי, התעקש רבי יוחנן בן־תורתא, יש אמנם חשיבות מכרעת, אך ראוי לה שתבוא עם קורטוב של ריאליזם.
משעמדנו על יתרונותיה ועל חולשותיה של האופטימיות שהפגין רבי עקיבא, ניתן כעת לבחון את שורשי השקפתו. לפנינו אדם שהיה, על פי עדותו שלו, נבער מדעת עד גיל ארבעים, ואז הבין שמצבו זה אינו צריך להיות עניין של קבע. על יסוד אותה חשיבה חיובית הגיע למסקנה שגם מצוקתו של עם ישראל הנה זמנית בלבד. ההיסטוריה הראתה שהיה אופטימי יתר על המידה, אולם האופטימיות הזאת - ששאבה את כוחה מן האמונה בתכנית האלוהית - גם סיפקה לחבריו את הנחמה הנחוצה כל כך על הר הצופים.
ברם, עוד לא השבנו על שאלה חשובה אחת: מדוע בעצם היה רבי עקיבא אופטימי כל כך? מה שכנע אותו, לאחר ארבעים שנים של בערות, שיוכל להיעשות לאדם מלומד? כיצד עמד ביחס המשפיל שגילה כלפיו מורו במשך יותר מעשור? ולבסוף, מה היה מקור אמונתו הנחרצת בפוטנציאל של אחיו היהודים לשנות את חייהם, לאמץ את התורה ולהיעשות ראויים לגאולה?
בסוף ספרו אופטימיות נרכשת עומד סליגמן על שיעורם הגבוה של הלוקים בדיכאון בחברה האמריקנית, ומנסה לפענח את הסיבות לכך. הוא משיב שאופטימיות נקשרת לא פעם בנוכחותם של אנשים או מוסדות מעודדים בחייו של אדם. הוא מניח, לכן, כי היקפה של תופעת הדיכאון בחברה בת־ימינו קשור באינדיבידואליזם הקיצוני המאפיין את הזמנים המודרניים:
חיים שאינם מוקדשים לדבר גדול מן העצמי הם חיים דלים. בני אדם זקוקים להקשר שיספק להם משמעות ותקווה. פעם עמד לרשותנו הקשר כזה. כאשר נחלנו כישלון, היה באפשרותנו לעצור לרגע ולנוח בסביבה שהעניקה לנו משענת רוחנית ונתנה בידינו את הכלים לשקם את תחושת הזהות שנפגעה. בסביבה הזאת חלקנו בינינו דברים משותפים: אמונה באומה, באלוהים, במשפחה או בתכלית כלשהי העומדת מעל חיינו… אך מגפת הדיכאון הרווחת בימינו אינה קשורה רק במיעוט הנחמה שמספקת לנו החברה בכללותה. האינדיבידואליזם הקיצוני נוטה, מבחינות רבות, להעצים את הסגנון ההסברי הפסימיסטי, ומעודד אנשים לייחס כישלונות שכיחים לגורמים קבועים, מקיפים ואישיים. צמיחת האינדיבידואל, למשל, משמעה הטלת האשמה בכישלון על עצמי בלבד - שהרי מי ישנו שם מלבדי?… כאשר למוסדות המיטיבים הנרחבים יותר (אלוהים, אומה, משפחה) אין עוד משמעות, מצטיירים הכישלונות האישיים כקטסטרופליים. כיוון שהזמן בחברה אינדיבידואליסטית נחתם, כמדומה, עם מותנו, כישְלונו של היחיד נדמה כקבוע ואין לו ניחומים.22
תיאוריית האופטימיות שמתווה סליגמן מאפשרת לנו להבין אל נכון את טיבו של השינוי הדרמטי שחל בחייו של עקיבא רועה הצאן. ארבעים השנים הראשונות לחייו עברו עליו לא רק בבוּרות, אלא גם בבדידות. והנה, כל קיומו השתנה מן הקצה אל הקצה בשל אהבתה ועידודה של רעייתו רחל, אשר ויתרה על רכושה כדי להינשא לאיש שבו האמינה, ושבו זיהתה פוטנציאל רב כל כך:
ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין איקדשא ליה בצינעא ושדרתיה שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה [רבי עקיבא רועה של בן כלבא שׂבוע היה. ראתה אותו בתו של כלבא שׂבוע שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית הרב ללמוד? אמר לה: כן. התקדשה לו בצינעה ושלחה אותו (ללמוד). שמע אביה את הדבר, הוציאהּ מביתו והדיר אותה הנאה מנכסיו].23 אזלא ואיתנסיבה ליה בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה אמר לה: אי הואי לי, רמינא ליך ירושלים דדהבא [הלכה ונישאה לו (לרבי עקיבא). בחורף (היו עניים כל כך ש)היו ישנים ב(מחסן) תבן, היה (רבי עקיבא) מוציא לו את התבן משערותיה. אמר לה: אם היה לי כסף הייתי נותן לך (בראשך עטרה של) ירושלים של זהב].24
סוף סוף זוכה רבי עקיבא לחוות את כוחה המרומם של האהבה. שותפות הגורל שלו עם רחל היא שסיפקה לחייו מסגרת והֶקשר אשר קיימו אותו בשנים הרבות והקשות שעברו עליו אחר כך. אפשר להיווכח בזאת בבירור בסיפור הבא, הלקוח ממסכת נדרים:
אמרה ליה: זיל הוי בי רב, אזל תרתי סרי שנין קמי דר’ אליעזר ור’ יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה, שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חדא, דלא דמי ליך! ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין! אמרה ליה: אי צאית לדילי, ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא.
[אמרה לו: לך הֱיֵה בבית הרב (וּלְמַד תורה). הלך (ועסק בתורה) שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, שומע היה מאחורי ביתו שאומר לה רשע אחד לאשתו: יפה, כראוי עשה לך אביך (שהדירך מנכסיו)… ש(בעלך) אינו דומה, אינו ראוי, לך. ועוד, הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו. אמרה לו: אם הוא שומע לי - יהיה (שם עוד) שתים עשרה שנים אחרות. אמר (ר' עקיבא): הואיל ונתנה לי רשות (בדבריה אלה), אחזור לאחורי. חזר והלך והיה (בבית המדרש) שתים עשרה שנים אחרות.]25
רבי עקיבא, כך מסופר, למד במשך שתים־עשרה שנים בבית המדרש עם רבי אליעזר ורבי יהושע. בתום תקופה זו שב אל רחל, ועזב מיד לאחר מכן כדי לחזור ללימודיו. אנו יודעים גם, על סמך מקור אחר שציטטנו לעיל, כי במהלך שלוש־עשרה השנים הראשונות ללימודיו התעלם ממנו מורו, רבי אליעזר. רק בתום פרק זמן ארוך זה הצליח רבי עקיבא לתת סוף־סוף ביטוי לכשרונו. לא קשה לדמיין עד כמה נִשׁחק רבי עקיבא בשל התייחסותו חסרת הרחמים של רבי אליעזר. אלא שאז, כאשר שב לביתו, שמע את אשתו מתגאה בפני אדם אחר על מסירותו לתורה. אהבתה הבלתי מותנית, יחד עם אמונתה הנחרצת בפוטנציאל שלו, העניקו לו את הכוחות לשוב אל רבי אליעזר. אם יש ממש בסיפור זה, כי אז תרומתה של רחל להצלחתו של רבי עקיבא הנה עצומה: אילולא שמע אותה מצהירה על אהבתה כלפיו באוזני אחר, בוודאי לא היה חוזר לבית המדרש - ולא היה נעשה חכם הדור, מורם של אלפים. הסיפור מסתיים באופן הבא:
אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי, נפוק כולי עלמא לאפיה. ואף היא קמת למיפק לאפיה… קא מדחן לה רבנן, אמר להון הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא [בא (כעבור שתים עשרה השנים הנוספות) ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים (עימו). יצאו הכל ל(קבל) פניו... ואף היא (רחל) עמדה לצאת לקבל פניו… והיו חכמים דוחים אותה. אמר להם: הניחו לה, תורתי שלי ושלכם - שלה היא].26
כך הפכה אהבת אישה את עם־הארץ לתלמיד חכם; כך קיימה אותו אמונתו באהבתה במשך תריסר שנים שבהן נדחה בידי מורהו. גם האופטימיזם, מסתבר, הוא מוגבל, והוא נזקק לתחושה של שותפות - דוגמת זו הנחווית בקשר של נישואין - שתקיים אותו נוכח הקשיים המוערמים בפני הפרט. אבל הזוגיות בין רבי עקיבא לרחל פתחה בפניו צוהר רחב יותר: היא לימדה אותו על אודות יחסיו של אלוהים עם העם היהודי. באופן זה העניקה רחל תמיכה ועידוד לא רק לאהובה, אלא לעם ישראל כולו.
