הדפסה
גרסת PDFתובנותיו של סליגמן עשויות ליתן בידינו את המפתח להבנת התנהגותו של רבי עקיבא. באופטימיות נרכשת הוא מתאר את ניסוייו הראשונים בפסיכולוגיה חיובית. כיוון שהבין שמִבֵּין כל המקצועות, תחום המכירות דורש נכונוּת יוצאת דופן להתגבר על דחייה, נפגש סליגמן עם ראשי ה'מטרופּוליטן לַייף' - אחת מחברות הביטוח המובילות בארצות־הברית. באותה עת דרשה החברה מכל המועמדים לתפקיד סוכני מכירות לעבור מבחן שהתמקד באינטליגנציה ובנטייה טבעית לעסוק בתחום זה, ודחתה את אלה אשר לא השיגו בו ציון סף מסוים שנקבע מראש. סליגמן הציע לראשי החברה להעמיד את המועמדים לסדרת מבחנים שנייה, שלא תבדוק את כישוריהם הטבעיים אלא את סגנונם ההסבּרי - דהיינו, האם הם מתייחסים לדחייה כאל דבר קבוע או כאל דבר זמני. סליגמן גם הציע להקים צוות של אנשי מכירות שנכשלו במבחנים המקוריים אך זוהו כבעלי גישה אופטימית על פי המבחן החדש, וזאת במקביל להעסקת אנשי מכירות על בסיס השיטה הרגילה. התוצאות היו מפתיעות: שיעור המכירות של האופטימיסטים אשר נדחו בתחילה בידי החברה היה גבוה בעשרים ואחד אחוזים מזה של הפסימיסטים במהלך השנה הראשונה, ובחמישים ושבעה אחוזים בשנה שלאחריה. המסקנה המתבקשת היא כי האופטימיסטים היו אנשי מכירות מוכשרים יותר וגם "המשיכו לשפר את ביצועיהם ביחס לפסימיסטים". הסיבה, מסביר סליגמן, היא שלמרות שאינטליגנציה וכשרון "חשובים בתחילה לפחות כמו התמדה", הרי שלאורך זמן "הר הלאווים מצטבר, ויכולת ההתמדה הופכת לתכונה המכרעת".12
מממצאיו של סליגמן עולה שפריחתו המאוחרת של רבי עקיבא לא היתה רק פרי האינטליגנציה החריגה שלו. אף שכשרונו ניכר מתחילת לימודיו, הייתה זו דווקא התמדתו שאפשרה לו לשרוד. סליגמן אכן גילה כי קיים קשר מעניין בין הלך רוח אופטימי ונכונות להתמודד עם אתגרים: לא זו בלבד שהאופטימיסטים מתמידים לנוכח אתגרים, אלא שקיומם של האתגרים מעודד אותם להתאמץ עוד יותר. כדוגמה לכך מציין סליגמן את הפרופיל הפסיכולוגי של אלוף השחייה האמריקני מאט בְּיוֹנדי, אשר ביצועיו הראשונים באולימפיאדת סיאול, בשנת 1988, לא עמדו בציפיות של שולחיו. פרשני ספורט העריכו כי לא יתגבר על ההשפלה הראשונית שנחל בתחילת התחרויות, והניחו שלא יהיה לו כל סיכוי לנצח במשחים הבאים. אך סליגמן היה משוכנע שביונדי יראה בכישלון הראשוני תמריץ להשקיע מאמץ רב יותר בהמשך:
עשינו סימולציה להפסד בתנאים מבוקרים בבריכה. נורט תורנטון, מאמנו של ביונדי, ביקש ממנו לשחות מאה יארדים פרפר במאמץ מרבי. ביונדי שחה את המרחק ב־50.2 שניות - זמן מכובד ביותר. אבל תורנטון אמר לו ששחה את המרחק ב־51.7 שניות בלבד - זמן איטי מאוד עבור ביונדי. ביונדי נראה מאוכזב ומופתע. תורנטון הורה לו לנוח לכמה דקות ואז לשחות את המרחק שוב במאמץ מרבי. ביונדי עשה זאת. זמנו האמיתי השתפר - ל־50.0 שניות. כיוון שסגנונו ההסברי היה אופטימי מאוד, והוא הוכיח כי יש ביכולתו לשפר את ביצועיו אחרי הפסד, הערכתי שהוא יביא מדליית זהב מסיאול. בחמשת המִשׂחים הנותרים שלו באולימפיאדה זכה ביונדי בחמש מדליות זהב.13
לא זו בלבד שהאישיות האופטימיסטית רואה במפלות דבר מה זמני, היא אף מתייחסת אליהן כהזדמנות. אדם אופטימי בעל אמונה דתית יתרגם נקודת מבט זו גם לאמונה כי מהלך ההיסטוריה דומה למחזה המכוון מלמעלה. אפשר לשער אפוא שהקשיים שנקרו בדרכו של רבי עקיבא רק המריצו אותו והניעו אותו קדימה; והיחס הקריר לו זכה מרבי אליעזר לא ריפה את ידיו, אלא חיזק את נחישותו להצליח.
אגב חיבור רסיסי המידע על אישיותו של רבי עקיבא, ראוי לציין גם את מקור שמו: "עקיבא" הנו הגרסה הארמית לשם העברי "יעקב". בדומה לרבי עקיבא, גם יעקב מתואר במקורות כבעל כושר התמדה יוצא דופן, שבא לידי ביטוי בתקופה שבה עבד בשירות דודו הנכלולי לָבָן במשך ארבע־עשרה שנים, למען הזכות להינשא לאהובתו רחל. יתר על כן, השמות יעקב ועקיבא נגזרים שניהם מן השורש ע.ק.ב.14 כפי שציין פעם אבי, הרב אליהו סולוביציק, העקב מצוי בתחתית גוף האדם, אך בה בעת הוא גם החלק הראשון שבו אנו משתמשים כאשר אנו צועדים. במילים אחרות, ההתקדמות יכולה להתחיל לפעמים דווקא במקום הנמוך ביותר.
אלא שעם כל סגולותיה של האופטימיות, גישתו של רבי עקיבא נתקלה לעתים בהתנגדות. למעשה, בהתלהבותו מצא עצמו רבי עקיבא, לא פעם, במחלוקת עם קודמיו ועם עמיתיו. אחד מאלה היה רבן יוחנן בן זכאי, מנהיג היהדות הרבנית בזמן חורבן בית שני והדמות הבולטת ביותר בדור שקדם לרבי עקיבא. על פי התלמוד, רבן יוחנן הבין שהמרד ברומאים הנו חסר סיכוי. לכן היה משוכנע שעל הרבנים מוטלת החובה להכין את היהודים לתקופה שבה מנהג העלאת הקרבנות - לב הפולחן היהודי מימים ימימה - יחדל מלהתקיים. לאחר שהוברח מירושלים הנצורה, ביקש הרב להיפגש עם אספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי ביהודה דאז, ולימים הקיסר. היות שהשיחה ביניהם עלתה יפה, הבטיח אספסיאנוס לחכם היהודי כי ייתן לו כל אשר יחפוץ בו. אז ביקש רבן יוחנן להקים בית מדרש ביבנה, כדי שניתן יהיה להמשיך בלימודי התורה. על פי אחת הגרסאות התלמודיות לסיפור, מתח רבי עקיבא בשלב מאוחר יותר ביקורת על ההחלטה, שכן לדעתו היה על רבן יוחנן לנצל את ההזדמנות כדי להציל את בית המקדש, במקום להתייאש ולהתכונן לחיים שלאחר החורבן:
אמר ליה: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה... קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד) "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.[אמר לו (אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי): הולך אני (לרומי לקבלת תפקיד הקיסר), ואדם אחר אשלח במקומי (להמשיך במצור על העיר ובמלחמה בה), אלא בקש ממני דבר שאתן לך. אמר לו: תן לי יבנה וחכמיה… קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים שהיה זה ר' עקיבא, (את הפסוק) "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", (שכן) היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת. (ומסבירים) והוא (רבן יוחנן בן זכאי, מדוע לא עשה כן?) סבר, שמא כל כך לא יעשה בשבילו, והצלה מעטה גם כן לא תהיה.]15
מתיאור זה מצטייר רבי עקיבא כאופטימיסט, ורבן יוחנן כריאליסט. הראשון רואה במתקפה המוחצת של הצבא הרומי קושי זמני, ומוצא בהצעתו של אספסיאנוס הזדמנות משמים להציל את בית המקדש; האחרון משוכנע שדבר לא ימנע מן הרומאים להחריב את ירושלים. הראשון היה מהמר על הכל או לא־כלום; האחרון, שהאמין כי הטרגדיה הנה בלתי נמנעת, ניסה לחלץ מן האסון כל שהיה לאל ידו להציל. איננו יודעים אם רבן יוחנן התחרט אי פעם על החלטתו, אבל רמז לכך אפשר למצוא בסיפור מותו:
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר… אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?16
פרשניו של הקטע הזה התקשו להסביר מדוע חושש חכם צדיק כרבן יוחנן להתייצב מול בוראו. רבי יוסף סולובייצ'יק העלה את הסברה שרבן יוחנן נזכר ביום שבו הביע אספסיאנוס נכונות להיענות לכל משאלה שיביע. אז האמין כי הוא מציל את היהדות, אולם על ערש דווי תהה אם אמנם פעל נכונה. האם יכול היה לבקש עוד - האם יכול היה למנוע את הגלות? לדברי הרב סולובייצ'יק:
מי יכול היה אז לחזות מראש איך אספסיאנוס יגיב על אותה הבקשה של הצלת ירושלים. השאלה הייתה שאלה חמורה, אולי השאלה החמורה ביותר בתולדות ישראל, ולפסוק אותה היה צריך ריב"ז [רבן יוחנן בן זכאי] בעצמו, ללא התייעצות עם חבריו, תוך כדי דיבור! ממילא, מעולם לא היה בטוח אם הכריע נכון. מצד אחד נדמה לו כי יכול היה להשפיע על אספסאינוס שיציל את ירושלים, כפי שחשבו רב יוסף ורבי עקיבא. לבו שתת דם על שלא ביקש את זה. מאידך גיסא, חשב הוא: אסור היה להעמיד בספק סכנה את חכמי יבנה והתורה שבעל פה. עם כל קדושתו וחשיבותו של בית המקדש, קיום האומה איננו תלוי בו. אולם, ללא תושבע"פ לא תוכל האומה להתקיים אף לזמן קט. מה גדול היה צערו, כמה עגמת נפש סבל, כמה לילות נדודי־שינה וימי עצב עברו עליו, על ריב"ז, עקב הספק הזה, קשה לנו לשער. ברגעים האחרונים של חייו… היו שני דרכים: האחד - הנכון, השני - הבלתי נכון. האחד מוביל לגן עדן, והשני - לגיהינום…17
רבן יוחנן התייסר, אם כן, בשאלה אם ייזכר כצ'רצ'יל או כצ'מברליין של היהדות. היום, על כל פנים, הוא זכור בוודאי לטובה. ואם בסופו של דבר היה זה רבן יוחנן, ולא רבי עקיבא, שהפך לאבי היהדות הרבנית, כי אז עלינו להסיק, כפי שמציין סליגמן, שבעתות משבר גדול אין די באופטימיות:
בתחומים רבים של החיים אין הצדקה לאופטימיות. לעתים אנו נכשלים פשוט באופן חסר תקנה. ראיית הכישלונות הללו מבעד למשקפיים ורודים עשויה אמנם להעניק מידה של נחמה, אך היא לא תביא לשינוי של ממש. במצבים מסוימים - למשל בתא הטייס של מטוס נוסעים - נדרשת ראייה ריאליסטית נוקשה ולא עליצות. לפעמים, עלינו להכיר בהפסד ולהשקיע במקום אחר במקום להיאחז בתקווה לשינוי.18
זוהי אולי דוגמה למגבלות האופטימיות: חשיבתו החיובית של רבי עקיבא נדרשה כדי לשכנע את בני־דורו שהגאולה, בסופו של דבר, בוא תבוא, אך הריאליזם של רבן יוחנן היה נחוץ כדי להתכונן למאות השנים הארוכות והקשות שבתווך.
