חכמת הבדיעבד

ביקורת מאת יגיל הנקין

'שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה'
מאת עפר שלח ויואב לימור
ידיעות ספרים, 2007, 437 עמודים


שנה חלפה מאז מלחמת לבנון השנייה,והזעזוע שחוללה בציבור הישראלי עוד לא שכך. בעיני רוב הישראלים, המערכה שהתרחשה בדרום לבנון בחודשים יולי-אוגוסט 2006 הייתה בחזקת כישלון צורב, פשוטו כמשמעו: הממשלה וצה"ל לא השיגו את המטרות שקבעו לעצמם, הצבא עסק בתמרונים מתמשכים ועקרים מול החיזבאללה, על האוכלוסייה האזרחית בצפון ניחתה כמות חסרת תקדים של רקטות ויישובים שלמים כמעט והתרוקנו מתושביהם. מאמציהם של קברניטי המערכה, ובראשם ראש הממשלה אהוד אולמרט, להציג את תוצאות המלחמה כהישג ביטחוני מרשים, וההסברים שלפיהם ישראל בעצם "ניצחה בנקודות", כדבריו של הרמטכ"ל־לשעבר דן חלוץ, לא התקבלו על דעת הציבור; ככלות הכל, החיזבאללה אמנם ספג מהלומות כבדות, אולם רוחו וכוחו לא נשברו והוא מוסיף להחזיק בחיילים שחטיפתם הייתה העילה לפרוץ הלחימה מלכתחילה. הישראלים למדו על בשרם כי, לפחות במקרה זה, "הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה, והצבא הרגיל מפסיד אם אינו מנצח", כדבריו של הנרי קיסינג'ר. אכן, אם התוצאה העיקרית של המלחמה הייתה הרחבת המנדט של כוח האו"ם בדרום לבנון - כוח בעל רקורד מפוקפק, שמפקדיו מודים בעצמם באפקטיביות המוגבלת שלו - כי אז קשה לראות בה סיפור הצלחה. הפער בין ציפיותיו של הציבור למה שאירע בפועל הותיר שאלה אחת שניקרה במוחות כולם: איך זה יכול היה לקרות?

עפר שלח, עיתונאי פורה שידו בכל, החל בספורט וכלה במדינאות, ויואב לימור, כתבו הצבאי של הערוץ הראשון, ביקשו לענות על שאלה זו בספרם שבויים בלבנון, שיצא לאור לא מכבר. בפתח דבר הם מצהירים ש"למרות שזו הייתה המלחמה המסוקרת ביותר בתולדות ישראל, למרות הגלים הפתוחים והאולפנים המיוחדים ולמרות פתיחותו של צה"ל, היה ברור לנו שיש עוד הרבה מה לגלות. זו הייתה תחושת בטן קשה, של אנשים שסיקרו את המלחמה כל אחד ממקומו והבינו תוך כדי מהלכה שמשהו עמוק מאוד השתבש, משהו שיש לו שורשים שחייבים לחקור בהם". החקירה המשותפת של שלח ולימור כמסע הניבה, כנראה, את הפירות המקווים; כותרת המשנה, "האמת על מלחמת לבנון השנייה", מעידה על ביטחונם של המחברים כי עמדו במטרה השאפתנית שהציבו לעצמם.
יש להודות: אין זו יומרה חסרת כיסוי. הספר הוא הישג עיתונאי מרשים. בתוך חודשים ספורים מתום הלחימה הספיקו שלח ולימור לפרסם ניתוח קוהרנטי ומקיף של המערכה, המבוסס על מסמכים שהגיעו לידיהם ובעיקר על עשרות רבות של ראיונות שקיימו עם גורמים בצמרת הצבאית והביטחונית. הודות לעושר המידע המוצע בספר ולכישורי הכתיבה של המחברים, שבוייים בלבנון מציע חוויית קריאה מרתקת, גם אם מדכדכת, בהתחשב בהשלכות העגומות של המתואר בין דפיו. ועם זאת, על ההתפעלות מהישגם של שלח ולימור מעיבה במקצת העובדה שחלק מן המסקנות שהם מציעים לוקה בהטיה ברורה, וגרוע מכך - שמבחינת אחד מהם, לפחות, המסקנות הללו הן, למרבה הצער, בבחינת חכמה שלאחר מעשה.

 
כתב האישום שמציגים שלח ולימורמנסה לחדור "אל לב המאפליה של קבלת ההחלטות בישראל", כלשונם. מן הספר עולה שתוצאות המלחמה בלבנון לא היו פרי אזלת יד נקודתית, אלא תוצאה של שרשרת ארוכה של כשלים, שנבעו "מעיוותים רבי־שנים ביחסי הדרג המדיני והצבאי, מהתוצאות הקשות של לחימתו הממושכת של צה"ל בשטחים, מחולשתה של המערכת הפוליטית ומליקויי הממשל בישראל", אך גם מתפקודם הלקוי של "מנהיגים שהפליגו לטעות".
בראש רשימת האחראים לכישלון ניצבים, מטבע הדברים, אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ. ראש הממשלה ושר הביטחון נהו בעיניים עצומות אחר רמטכ"ל יהיר, התעלמו מעצותיהם של בעלי ניסיון, קבעו למערכה מטרות לא־ריאליות ויצאו בחפזה למלחמה מבלי לקחת בחשבון את חולשת הכוח העומד לרשותם ואת משאביו ונחישותו של האויב. על אולמרט כותבים שלח ולימור ש"בפועל, חברו הסביבה הלא־בריאה שלו לחוסר ניסיונו, פזיזותו ושאיפתו להחליט בכל מחיר, והובילו אותו לסדרה של החלטות שגויות, רובן בניגוד לעמדה שבה החזיק מלכתחילה". עמיר פרץ היה שר ביטחון "ללא ידע מקצועי", חשדן והססן, שתיפקד יותר כ"נציג הוועד" של מערכת הביטחון מאשר כעומד בראשה; ואילו חלוץ "התייחס אל תפקיד הרמטכ"ל כאל 'יו"ר מועצת המנהלים' של הצבא" ו"ניהל את המטכ"ל - כך חשו אלופים רבים - כמי שמביט על המתרחש מגובה של עשרות אלפי רגל…"; שחצנותו, זחיחותו וסירובו העיקש להודות בטעויותיו - כל אלו רק העצימו את האפקט ההרסני של חסרונו המרכזי: דבקותו בקונספציות הלא־נכונות ביחס לעתידו ודרך תיפקודו של הצבא.
הקונספציות הללו, מדגישים שלח ולימור, לא היו פרי מוחו הקודח של חלוץ. הן השתרשו בחשיבה הצה"לית לפניו, ונבעו מן "ההשפעה המתמשכת של עשרים השנים, שבהן היו השטחים עיקר עיסוקם של הכוחות הלוחמים - ובעיקר שש השנים של האינתיפאדה השנייה". כתוצאה מן הסיטואציה המתמשכת הזאת, נגרם מחסור קריטי באימונים והוזנח מערך המילואים של הצבא. גרוע מכך, התפיסה הטקטית שהנחתה את פעילות צה"ל בשטחים, אשר התבססה על הפעלת כוחות קטנים בתמרונים קרקעיים מוגבלים ופגיעה באויב מרחוק, באמצעות אש מדויקת, הייתה אולי אפקטיבית למדיי מול הכנופיות המזוינות של הפלסטינים, אולם התגלתה כחסרת תועלת מול צבא הגרילה המיומן של החיזבאללה (וראה בהקשר זה את ביקורתי על הספר לוחמה מבוזרת, מאת ידידיה יערי וחיים אסא, שנכתבה בטרם המלחמה והתפרסמה בגיליון 25 של תכלת).
הידרדרות הצבא נתנה את אותותיה גם בהשחתה של הלשון. תורות הלחימה החדשות, שהוצגו בפרסומים שהנפיקו פורומים אסטרטגיים שונים, נוסחו באמצעות "ז'רגון חדש, שלאוזניים זרות, ולא רק להן, נשמע כמו גבב של מונחים המתקשים להסתדר זה עם זה בתוך משפט אחד". הביטוי המפורסם ביותר - והידוע ביותר לשמצה - של הלשון החדשה שהשתלטה על החשיבה הצבאית הוא פקודת ההשתלטות על אזור בינת ג'בייל, שניסח (או לפחות אישר) גל הירש, מפקד עוצבת הגליל. הפקודה קבעה כי על הכוחות לבצע "הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשלטנות תוך פירוק מרחבי־שיטתי של תשתיות אויב". הסגנון ההיי־טקי הזה, שלא היה שגור בפיו של תא"ל הירש לבדו, ערפל לחלוטין את החשיבה הטקטית של דרגי הפיקוד בצה"ל ותרם תרומה לא מבוטלת לבלבול ולמבוכה בשדה הקרב; אין פלא שאחד הלקחים העיקריים שהופקו מן המלחמה היה הצורך לחזור ללשון צבאית בהירה ופשוטה יותר - ומהר ככל האפשר.
בתנאים אלו, של העדר תבונה מדינית מן הצד האחד ושל כרסום ביכולותיו של הצבא מן הצד האחר, הכישלון היה כמעט בלתי נמנע. חלק מן התמונה שמשרטטים שלח ולימור - זה המצביע על חולשת הדרג המדיני למול הצבא ועל בלבול התפקידים ביניהם, למשל - כבר היה מוכר לרבים לפני פרוץ המערכה; חלקים אחרים נגלו לעיני הציבור בעת המלחמה או זמן קצר לאחריה; וכמה מן המסקנות שהם מציעים זכו לחיזוק ולאישוש בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שהתפרסם ב־30 באפריל 2007, זמן קצר לאחר צאת ספרם לאור. יתרונו הגדול של שבויים בלבנון נעוץ בהצלחתם של המחברים להציג - שוב, בפרק זמן קצר יחסית - תיאור שלם ומקיף של המלחמה, המשלב בין הכרוניקה הדקדקנית של האירועים לניתוח העומק, ואורג את הפרטים הקטנים והמטרידים לכלל תמונה גדולה, שצריכה להדיר שינה מעינינו.

 
ועם זאת, שבויים בלבנון סובל מכמה פגמים ניכרים, המעיבים על יומרותיו ועל מעלותיו. אחד הפגמים העיקריים נעוץ בלהיטות שמגלים שלח ולימור להאשים ולהרשיע אישים שסומנו, כך נדמה, מראש. לעתים מתעורר בקורא הרושם שהספר הוא יותר מסע צלב ופחות ניסיון לבירור האמת. תחושה זו עלולה לגרום אי־נוחות אפילו למי שסבור כי הפוליטיקאים והמפקדים אשר הובילו את המערכה צריכים לשאת באחריות למחדליהם.
ההטיה שבה לוקה הספר ניכרת, בין היתר, באופן הצגתו של עמיר פרץ, שר הביטחון בתקופת המלחמה. בספר מתוארות מספר שיחות בין שרים וחברי כנסת - כגון שאול מופז ועמי איילון - ובין פרץ, שיחות המתארות את האחרון באור שלילי, חובבני ולעתים נלעג. הציטוטים הנרחבים משיחות אלו, שנערכו בארבע עיניים, מרמזים כי שלח ולימור הסתמכו על גרסת אחד מן המשתתפים - ומן הסתם, באף אחד מן המקרים אין זה שר הביטחון לשעבר. ככלל, הספר מרחיב בפירוט חסרונותיו ושגיאותיו של פרץ ונוטה להתעלם מן ההיבטים החיוביים של התנהלותו או לטשטשם. המחברים מתייחסים, למשל, בהרחבה להישג המודיעיני והצבאי של השמדת הרקטות ארוכות־הטווח של חיזבאללה - מהלומה שחסכה נזק ניכר מן העורף הישראלי - אך הקורא עלול להחמיץ בנקל את העובדה, המוצגת בפירוט רב יותר בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שהיה זה שר הביטחון שכפה את ההתקפה הזאת על הצבא. מן העבר השני, הספר מצייר את דמותה של שרת החוץ ציפי לבני כמעוז של חכמה ושיקול דעת בתוך ממשלה נמהרת - דיוקן חיובי במיוחד, המתבסס אף הוא, ככל הנראה, על מקורות אינטרסנטיים; עדותה של השרה בוועדת וינוגרד חושפת תמונה שונה, שאינה כה מחמיאה.

 






להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2024