הדפסה
גרסת PDFבעייתית לא פחות היא התעקשותם של שלח ולימור לתלות את האשמה לחולשת הצבא בפעילות המבצעית שלו בשטחים. בשל הפעילות הזאת, כך הם חוזרים וטוענים, נגרם חסר באימונים; בגללה אנשי המילואים לא היו מוכנים; בגללה אימץ צה"ל תפיסות טקטיות שגויות; בגללה נכנסו הלוחמים למלכודות בבתים; בגללה חיילי הרגלים אפילו לא ידעו שיש בטנק טלפון אחורי.
מדובר, ללא ספק, בכשלים רציניים - הרי קשה להכחיש שהעדר האימונים פגע ביכולתו המבצעית של הצבא - אולם המחברים טועים ומטעים כאשר הם מאתרים את שורשיהם בלחימת צה"ל בתוך השטחים. התנוונות מערך המילואים החלה עוד לפני פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה בספטמבר 2000, ותפיסת "העימות המוגבל" התגבשה אף היא עוד קודם למבצע 'חומת מגן'. דוגמה לכך הייתה אי־אישורו להפצה ב־1999 של מדריך תורת לחימה שהוציאה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי. לדברי האחראי על כתיבת הספר, אל"מ במיל' גבע ראפ, אחד המניעים לפסילת הספר היה, אליבא דקצינים בכירים שונים, הדגש המוגזם שהושם בו על שיטות לחימה "מסורתיות" בשטח עירוני, הגובות, כידוע, מחיר כבד הן מן הצבא והן מן האוכלוסייה האזרחית. הגישה החדשה שתפסה את מקומן של השיטות הישנות נועדה לאפשר לצה"ל להימנע מעימות בהיקף נרחב, הכרוך ב"כיבוש שטח", ואפילו לפטור אותו מן הצורך "לנצח" (כפי שהראה, למשל, יהודה וגמן במאמר "מלכוד העימות המוגבל", שהתפרסם בכתב העת נתיב במאי 2003). כהערת אגב ראוי לציין שאחד הפרסומים הראשונים אשר הציגו את דוקטרינת "העימות המוגבל", הספרון הלחימה בזירת לבנון כעימות בין כוחות לא־מאוזנים משנת 1999, התבסס דווקא על לקחי ההתמודדות עם החיזבאללה ברצועת הביטחון, ששלח ולימור מציגים כניגוד כמעט גמור ללחימה ביהודה ושומרון. אפילו המונח "השתבללות", שפירושו ויתור על שטח כדי להקטין את שטח המגע עם האויב, נטבע הרבה לפני ספטמבר 2000.
גם תפיסת ההכרעה האווירית, שהתפוגגה באחת נוכח תוצאות המלחמה, התרקמה לפני התלהטות העימות עם הפלסטינים. כבר בינואר 2001 הצהיר מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דן חלוץ, כי "[הרעיון של] חיל האוויר [כ]שותף או מכריע מחייב אותנו להתנתק מכמה הנחות אנכרוניסטיות… קודם כל, שניצחון שווה טריטוריה… אני מציע לדבר על מושג שקוראים לו 'אש מתמרנת'… כוח אווירי יכול להכריע לבדו, ובוודאי להיות שותף בכיר להכרעה". בדברים האלה מגולמת הקונספציה שעמה יצא צה"ל למלחמה חמש וחצי שנים מאוחר יותר. כשנאמרו לא ידע איש עד לאן תתגלגל הלחימה בשטחי יהודה ושומרון, ואפילו כניסה לשטחי A, שהיו נתונים בשליטה פלסטינית, הייתה אז בגדר אפשרות שאין להעלותה על הדעת.
ואולם, נקודת התורפה המשמעותית ביותר של שבויים בלבנון היא העובדה שאחד ממחבריו, העיתונאי עפר שלח, אימץ בעבר בהתלהבות יתרה את אותן תורות לחימה שכעת הוא מבקר בחריפות. השוואת הטיעונים שהציג בעניין זה בספרו המגש והכסף, שיצא לאור ב־2003, לקביעות שהוא משמיע כיום, עלולה להותיר את הקורא תמה ומבולבל. בשבויים בלבנון מציינים שלח ולימור כי "תפיסת המערכה השגויה של המטכ"ל" התבססה על ההערכה כי "הטכנולוגיה מאפשרת מעבר ממלחמת תמרון למלחמה של 'אש מדויקת, לשליטה מנגד, לפשיטות קרקעיות מוגבלות'". לפי התפיסה הזאת, הם מסבירים, "תמרון קרקעי לכיבוש שטח - המטרה הטקטית של קרב צבאי על פי 'האסכולה הישנה' - הפך ממטרה לחיסרון", והם מוסיפים בלעג גלוי: "מדובר, כך שכנעו קציני צה"ל הבכירים את עצמם, בלא פחות ממהפכה איינשטיינית: הכל הפוך. כיבוש הוא חיסרון. יחסי המספרים הישנים הם היסטוריה עתיקה, רלוונטיים בערך כמו שהפיזיקה של ניוטון רלוונטית למסע בחלל" (לתשומת לב המחברים המלומדים: הפיזיקה הניוטונית רלוונטית מאוד למסע בחלל).
והנה המגש והכסף דווקא חלק שבחים מרובים ל"מהפכה בעניינים צבאיים", המתאפיינת ב"יכולת לנהל את הקרב במקביל בכל הממדים". על פי התורה החדשה, הסביר שלח, מטרת הלחימה היא "לחדור אל הישות המורלית־מנטלית־פיזית של האויב, להמיס את השלד המורלי שלו, לעוות את התמונות שבמחשבתו וליצור עומס־יתר על מערכותיו". נכון, הודה העיתונאי המעודכן, "זה נשמע כמו ממבו־ג'מבו, אבל האמריקנים עשו את זה במציאות" בעיראק, במערכה שהצטיינה ב"שליטה אמריקנית מוחלטת במרחב האלקטרוני", ו"בניגוד לכל התורות הישנות… האמריקנים לא התעכבו על ביסוס הצלחה וקידום דרגים לוגיסטיים". שלח לא היסס לקבוע בביטחון ש"בשנים הבאות יהיה צה"ל חייב לפתח תורת מערכה חדשה, המבוססת על חתירה לשליטה בתמונת הקרב… לא עוד עוצמות של אש וחתירה אובססיבית לכיבוש שטחים, אלא ניתוח של האויב כמערכת, איתור נקודות התורפה שלו ומהלומות מדויקות שישתקו אותו". משום כך, אין לצה"ל צורך בסדר כוחות גדול: "את עיקר המגננה בפני מתקפה ערבית יעשו אמצעי הלחימה החדישים, המדויקים וארוכי הטווח, מופעלים על ידי כוחות סדירים מיומנים… בעבור כל אלה לא צריך צבא עם ומילואים בגיוס מלא, להפך", שכן "כבר הוכח שהחזקת שטח בדרום לבנון אינה פותרת דבר".
אותה חכמה שלאחר מעשה מפגין עפר שלח גם בסוגיית מערך המילואים. בשבויים בלבנון קובעים שלח ולימור, בפרק שכותרתו "צבא סוג ב'", כי "לא היה עניין שבו הזניח צה"ל מרכיב כוח משמעותי ביודעין כמו בנושא המילואים". אף שהם מתעקשים כי ההחלטה על הקיצוץ בימי מילואים לטובת התעצמות טכנולוגית "הייתה נכונה גם במבט לאחור", הם מאשימים את צה"ל כי מפקדיו החלו "לראות במילואים גורם שפשוט אינו נחוץ". לטענת שלח ולימור, "זה היה המצב התודעתי של צמרת צה"ל: אנחנו לא באמת צריכים אותם, חשוב לשמר את המוטיבציה שלהם כדי שנוכל לגייסם בשעת הצורך, אבל במלחמה - גם מול צבאות סדירים - יהיה להם תפקיד קטן ולא מכריע. אזהרות כמו זו של אל"מ ישי בר, שכמפקד חטיבת מילואים אחרת של הצנחנים התריע שיחידתו אינה מאומנת מספיק למילוי משימותיה, נפלו על אוזניים ערלות…". המלחמה המחישה את ההשלכות העגומות של ההזנחה הזאת: חטיבות המילואים הגיעו למערכה "לא מאומנות דיין, לא מצוידות כמו שצריך, אחרי שנים שבהן התרגלו המפקדים הבכירים ואנשי המילואים עצמם לראות בהן צבא סוג ב'".
מה חבל שעפר שלח שוכח להזכיר שגם הוא - כמו המפקדים הבכירים שאותם הוא תוקף - תפס את אנשי המילואים כצבא סוג ב'. ב־2003 כתב שלח שספק גדול אם יש טעם להשקיע תקציבים גדולים באימון "פקיד הבנק" המילואימניק. מוטב "להכיר בכך שהפקיד - וטנק מרכבה - כבר אינם שווים את עלותם במסגרת התכוננותו של צה"ל לשדה הקרב האמיתי". שלח ביכה את חוסר ההחלטיות של צה"ל, שמעדיף לשמר את מערך המילואים המיותר, בגלל דבקותו ברעיון המיושן של "צבא העם". רק כאשר הועמסה על תקציב הביטחון העלות המלאה של ימי המילואים "החל תהליך של קיצוץ עשרות אחוזים בימי המילואים… ללמדנו, שכאשר מכריחים את צה"ל לחשוב במונחים של עלויות אלטרנטיביות, הוא יודע מה יותר חשוב - ומחליט על התקדמות טכנולוגית על חשבון העקרונות המנחים של צבא העם. כשהכסף היה על השולחן, צה"ל בחר להתרחק מן האתוס ולהעדיף את מה שצריך באמת". וזאת מפני שב"סוג העימות הסביר ביותר… 'עימות מוגבל אזורי'", שאחד מתסריטיו, אך לא היחיד, הוא "חימום גבול על ידי החיזבאללה הגולש לעימות מוגבל בין ישראל לסוריה...", כאשר האויב נוקט ב"טקטיקה של החלשים: התשה מתמשכת, מתחמקת מהכרעה", אזיי "אין צורך בצבא עם גדול כדי להתמודד עם מחטף שכזה. ממילא לא יהיה זמן לגיוס מילואים. ממילא התפיסה של 'העתקת המלחמה לשטח האויב' פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול". למרבה הצער, בקיץ 2006 התברר, מול איום קטן יותר מהאיום הסורי, שלא היה די לא בוושינגטון, לא בכוחות הסדירים ואף לא בנשק המתקדם.
בסיכומו של דבר, למרות מעלותיו המרובות והחשיפות החשובות המופיעות בו, חסרונותיו של שבויים בלבנון מונעים ממנו להיות, כפי ששאפו מחבריו, "האמת על מלחמת לבנון השנייה". ואולם, אולי מבלי שמחבריו כיוונו לכך, הוא מעניק לנו גם הצצה לקרביה של תופעה מטרידה לא פחות: הוא מראה כיצד מתנהגת הצמרת הצבאית והמדינית של ישראל לאחר כישלון, כיצד היא שוקעת לתוך גלגולי אחריות הדדיים וחיסולי חשבונות אישיים וכיצד היא מוכנה להדליף ללא פקפוק והיסוס פקודות מבצע, מסמכים צבאיים סודיים ותיעוד של ישיבות ממשלה, כדי לנקות עצמה מאחריות - גם אם יש בכך כדי להשכיל את אויבי ישראל. ברי שאין לבוא בטענות לשלח וללימור, שעשו את עבודתם נאמנה ושספרם אושר בידי הצנזורה; אבל עצם העובדה שעלה בידם לזכות בשפע כזה של מידע, הודות לשיתוף הפעולה של מקורות רבים, מעידה כי תהליך ההשחתה של ההנהגה הפוליטית ושל פיקוד הצבא בא לידי ביטוי לא רק בתפקודן של האליטות הללו לפני המלחמה ובמהלכה, אלא גם, במידה רבה, בהתנהגותן לאחריה. יש להודות בצער: אם שבויים בלבנון מציב מראה בפני קברניטי המדינה, התמונה המשתקפת בה צריכה להדאיג את כולנו.
יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי. ספרו ננצח או שניעלם - תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, 1996-1994, יצא לאור ב־2007 בהוצאת מערכות. מאמרו האחרון בתכלת הוא "מלחמה בתיאוריה" (תכלת 25, סתיו התשס"ז/2006).
