הדפסה
גרסת PDFאלא שבוולבק עסקינן, ולכן מהפכת־הנגד נידונה לכישלון. תחום המאבק שב ומצהיר על קיומו באמצעות הביטוי המובהק ביותר של הריאקציונריות בתקופתנו - הטרור האיסלאמי. כדורים ופצצות משמידים חיש מהר את גן העדן המיני, קוטלים את ואלרי ומותירים בחיים גווייה מהלכת בדמות מישל. לאחר שתכניות הנקמה שלו מסוכלות ואהבת חייו איננה עוד, יכול מישל להסתמך אך ורק על השנאה ככוח מניע בחייו:
אפשר בהחלט להישאר בחיים רק מכוח רגש הנקם… האיסלאם החריב את חיי, והאיסלאם היה בהחלט משהו שיכולתי לשנוא; בימים הבאים שקדתי על שנאתי למוסלמים. די הצלחתי בזה, והתחלתי לעקוב אחרי החדשות הבינלאומיות. בכל פעם ששמעתי שטרוריסט פלסטיני, או ילד פלסטיני, או אישה פלסטינית בהריון, מתו כתוצאה מירי אש ברצועת עזה, חשתי רטט של התלהבות בעקבות המחשבה שיש מוסלמי אחד פחות. כן, אפשר לחיות ככה.
לבסוף, אפילו השנאה מתפוגגת, ומישל מת בגלות, בודד ועזוב בפרבר עוני בבנגקוק. וולבק, לעומת זאת, נאלץ להתייצב מול סערת הפוליטיקה האקטואלית. במצב שבו שורר ממילא מתח עמוק בין הקהילה המוסלמית המרירה ובין הרוב הלא־מוסלמי בצרפת, הואשם וולבק בהשמצה גזענית משום שהצהיר בריאיון כי האיסלאם הוא "הדת הטיפשית ביותר". הוא זוכה רק לאחר שהכריז כי הוא בז לכל הדתות, ולאו דווקא לאיסלאם באופן ספציפי. המשפט הפך אותו לגיבורם של מגזרים מסוימים, אך באחרים הוא נהפך לאישיות בלתי רצויה: תמונתו פורסמה בעיתון צרפתי היוצא בשפה הערבית ומתחתיה הכיתוב "האיש הזה שונא אותך". וולבק אף נאלץ להופיע בציבור כשהוא מלווה בחגורה הדוקה של שומרי ראש. העניין כולו נראה כאילו הוא לקוח מאחד הרומנים של וולבק - אירוניה שככל הנראה לא נעלמה מעיניו של הסופר עצמו.
כמקודם, צווחותיהם של נוטרי ההגינות נוכח עמדותיו של וולבק בשאלת הזנות בעולם השלישי והפוביה מפני האיסלאם טשטשו כליל את הנושא המרכזי של הספר ואת מקומו ביקום המתפתח של מחברו: כוחה הגואל של האהבה, ושאיפתה הבלתי מתפשרת של החברה המודרנית להשמידו. ואכן, מה חבל שבין הכינויים הרבים שהודבקו לוולבק לא נכלל גם הכינוי "רומנטיקן", מפני שמתחת למרירות ולפורנוגרפיה שפרסמו את שמו ברבים, מסתתרות אצלו כמיהה (ילדותית כמעט) לאהבה ואמונה נואשת ביכולתה להושיע. אפשר רק לקוות שברגע שתתפוגגנה המחלוקות של ההווה, ייזכר וולבק בזכות הפרדוקס הזה, המוזר והנוגע ללב כאחד.
ה"פ לאבקרפט תיאר פעם את סיפור האימה כ"כל צעידה מסתורית ומפתה לעבר גורל מר". אם כך הוא הדבר, הרי שניתן לראות את מכלול יצירתו של וולבק כסיפור אימה הולך ומתפתח, המגיע לשיאו ברומן החדש של וולבק, אפשרות של אי. הספר, שכל אחד משני חלקיו מתרחש במילניום שונה, מגולל את סיפורו של דניאל, קומיקאי מזדקן, וצאצאו המשובט. דניאל, הקרוי על שם נביא האפוקליפסה המקראי, הוא פרובוקטור וידוען, המזכיר לא במעט את דמותו של וולבק עצמו לאחר פרסומו. עם הגיעו לגיל העמידה, הוא חווה קריסה בתחום הקריירה, הנישואים, יחסיו עם אהובתו הצעירה, ולבסוף - התמוטטותו שלו עצמו במאבק האוניברסלי, חסר החמלה, עם החיים המודרניים. הוא נתקל אי שם בכת ניו־אייג'ית המכונה "האלוהימים", המשוכנעת כי האנושות נבראה בידי חייזרים (ה"אלוהים"), שעתידים לשוב לכדור הארץ ביום מן הימים. בהנהגתו של גורו כריזמטי עסוקים חברי הכת באופן כפייתי באפשרויות השיבוט האנושי, ובחיפושיהם אחר חיי נצח גנטיים הם אינם בוחלים גם ברצח ובמרמה. דניאל המזדקן, שנזנח בידי פילגשו הצעירה (אשר, במהלך דרוויניסטי אופייני, מחליפה אותו במאהב צעיר ממנו), מוסר לאלוהימים דגימה של הדנ"א שלו לצורך שיבוט עתידי, ואז מתאבד. בפרדוקס וולבקי טיפוסי הוא בוחר בעת ובעונה אחת במוות ובחיי נצח.
הצאצא המשובט, דניאל25, חי חיים אוטיסטיים, כמעט חסרי רגש, במתחם קטן, סגור הרמטית. את הקשרים עם יצורים "ניאו־אנושיים" אחרים, כמותו, הוא מקיים באמצעות גרסה מתקדמת של רשת האינטרנט. באותה העת, כדור הארץ כבר צולק עקב קטסטרופות שונות, טבעיות ומעשה ידי אדם, ובני האנוש הספורים שנותרו לפליטה נסוגו למצב של פראות מוחלטת. היצורים המשובטים צופים בהם בשלווה ממגוריהם המבודדים. ההפרעה היחידה לקיום פוסט־אפוקליפטי זה היא השמועה העיקשת בדבר קבוצה של "ניאו־אנושיים" שנטשו את המתחמים המוגנים שלהם והקימו קהילה משל עצמם על אי. אל עולמו של דניאל25 חודרת לפתע תשדורת מאסתר31, צאצאיתה המשובטת של אותה פילגש צעירה שמעשיה דחפו את דניאל להתאבדות. המסר כולל שיר קצר שכתב דניאל1 לאסתר1 לפני ששלח יד בנפשו. דניאל25 רואה בו את צוואתו של אביו־מולידו:
האהבה, שבה הכל קל ופלאי,
שבה מיד הכל ניתן;
קיימת שם, באמצע הזמן
אפשרות של אי.
שבה מיד הכל ניתן;
קיימת שם, באמצע הזמן
אפשרות של אי.
מונע בידי מלים חידתיות אלו, הרומזות אולי על כוחה הגואל של האהבה, יוצא דניאל25 לחיפוש אחר הקהילה הניאו־אנושית. אך הוא מצליח למצוא רק את קץ קיומו הנצחי על אותה שממה שהיא כדור הארץ. "לעולם לא אגיע למטרה היעודה", הוא אומר. "העתיד היה ריק; הוא היה ההר… הייתי, לא הייתי עוד. החיים היו אמיתיים".
כך מוריד וולבק את המסך על הקיום המנותץ, המבוזבז. הטרגדיה שלו שלמה: אפילו חיי נצח לא יצליחו לגאול את האנושות. ברומן אפשרות של אי הצליח סוף סוף וולבק, בדומה לגיבורו לאבקרפט, לאיין את הממשי, לפרק לגורמים את העולם השנוא עליו עד שזה חדל להתקיים. אבל וולבק הרחיק לכת עוד יותר מלאבקרפט, מפני שאצלו אפילו הפנטסטי אינו יכול להתקיים באותו רִיק. בסופו של דבר לא נותר מאום.
הרס שיטתי זה של הספרות ושל נושאה נתקל בתגובות צוננות. בסקירה שכתב ג'ון אפדייק בניו יורקר על אפשרות של אי, הוא מביע טרוניה אופיינית על יצירתו של וולבק:
לגנותו של וולבק, או לפחות לגנות הרומן שלו, יש לומר שהבוז העמוק וחוסר הסובלנות הארסי שהוא רוחש לאנושות, על שלל עיסוקיה ורגשותיה המסורתיים, מונעים ממנו ליצור דמויות שמעוררות יחס של אכפתיות בקורא. הגיבור הוולבקי הטיפוסי, שהמונופול שלו על ביטוי עצמי יונק את רוב החמצן מן הנראטיב, מציג את עצמו באחת משתי תחפושות: כאדם בודד ואומלל, אכול שעמום ואדישות, או ככוכב פורנו מבוסם. באף אחד משני התפקידים הוא אינו מבקש, ואף אינו מקבל, אהדה רבה.
כדי לא להסתכן בהצגת עמדה פוריטנית לא־אופנתית או בזיהוי עם "תקינות פוליטית" מתחסדת החליטו מבקריו של וולבק לשלול את ערכו. בעיני אפדייק, וולבק הוא פשוט יוצר לא מעניין. תפיסת העולם שלו רדודה, אפתית ומשעממת. חסרים לו המרץ או התחכום הנדרשים לעיסוק באותם היבטים של העולם המאיימים על ייאושו הנוח (והרווחי). הפסימיזם הפך את וולבק לאדם מפורסם, אך לא לסופר גדול; ולמען האמת, אין הוא אלא תופעה חולפת.
דברי ביקורת דומים הושמעו גם נגד פלטפורמה. מייקל וורטון הצהיר בגרדיאן כי הרומן "מבוסס על רעיון לא שלם, בנוי בצורה לקויה ומבחינת הנראטיב פשוט אינו משכנע". באתר סלון.קום העניק צ'רלס טיילור להחלקיקים האלמנטריים טיפול כמעט־וולבקי:
הפסקתי לקרוא את הרומן האחרון של מישל וולבק, החלקיקים האלמנטריים, בערך בתמונה שבה המספר מרוצץ את ראשו של חתול שראה אותו מאונן. בשלב הזה כבר הרגשתי שראיתי את וולבק מאונן במשך עמודים שלמים, והעדפתי להימלט כשראשי עדיין על כתפיי.
אלה אינן ביקורות שטחיות (רובן, מכל מקום; טיילור ממשיך ואומר שדווקא נהנה מפלטפורמה, רומן העוסק באוננות עוד יותר מקודמו). הן מערערות את עצם היסודות שעליהם מבוסס המוניטין של וולבק - האמירה שאין להתעלם ממנו גם אם מתעבים אותו ואת ספריו. בדומה להורה המעלים עין ממעשיו של ילד סורר מפני שתשומת הלב שלו רק תגרור עזות מצח רבה יותר מצד הצאצא, מבקריו החריפים ביותר של וולבק הם אלה שפשוט פוטרים אותו בזלזול.
