הדפסה
גרסת PDFיש אולי גרעין של אמת בטענות שמעלים המבקרים. אמת, חלק גדול ממה שוולבק מתאר אינו חדש: ייאוש קיומי ותחושת משבר חובק־כל הם מאבני היסוד של הספרות האירופית מאז ימי ניטשה; ולואי־פרדינאן סֶלין, הסופר שרבים משווים בינו ובין וולבק, היה בשיא כוחו בשנות השלושים של המאה העשרים. ייתכן שוולבק אינו אלא פרק נוסף בסאגה רבת־השנים של הבדיון הטרנסגרסיבי האירופי, הנעשה יותר ויותר טרנסגרסיבי ולפיכך יותר ויותר בנאלי ככל שנוקף הזמן. ככלות הכל, אין זה מסובך כל כך לזעזע את הקוראים.
גם הפוזה המרדנית של וולבק אינה עמידה לגמרי. כדי לזכות במעמד של הסופר המדובר ביותר בצרפת, היה עליו למצוא חן בעיניו של מישהו בממסד הספרותי. אפשר שתעלוליו הפומביים והטון הפרובוקטיבי במכוון של כתיבתו אינם אלא אטרקציה שנועדה ללכוד את עינם של אותם מעמדות פטפטניים שהוא מתעב כל כך. אולי וולבק הוא רק מוקיון מטעם הממסד, ליצן חצר שמעשי הקונדס שלו נסבלים מפני שהם מְפֵרִים את חדגוניות השעמום היומיומי של בעלי זכויות־היתר. גם הביקורת שהוא מותח על המהפכה המינית מעוגנת היטב בתגובת הנגד השמרנית להדוניזם של שנות השישים. ייתכן שחוגים מסוימים אינם רואים בעין יפה את ההצלפה בדור 68', אך אין ספק שזוהי פעילות אפנתית. בחשבון האחרון, יאמרו כמה מן המבקרים, סופר כה פופולרי ומשפיע אינו יכול להיות טרנסגרסיבי באמת.
יש ממש בטענות אלו, ובכל זאת אי־אפשר לקבלן. וולבק הוא הרבה יותר מסכום הטרנסגרסיות שלו. הוא יוצרו של יקום קוהרנטי, אדם הפוסע אל מעבר לספרות ועוסק באותה תופעה עגומה המכונה "המצב האנושי". אף שוולבק משתייך למגמה אפנתית בספרות האירופית, אין הוא בשר מבשרה. בספריו אפשר לזהות אך מעט משל ניטשה או סלין. לעומת זאת, אפשר לאתר בהם בקלות רבה את השפעת יצירותיהם של סופרים אמריקנים דוגמת ברט איסטון אליס וצ'אק פלאניוק. ולמרות ההאשמות כי כתיבתו נגועה באוננות, אין כל ספק שוולבק מגלה סקרנות לגבי העולם שמחוץ לראשו. ספריו כוללים חומרים שזוקקו לא רק מהפרברסיות הנרקיסיסטיות שלו אלא גם מתצפיותיו על העולם; רבים מן התרחישים השנויים ביותר במחלוקת שהוא מציג מבוססים במידה זו או אחרת על תחקיר עיתונאי בסיסי.
אי־אפשר גם להקל ראש בביקורת שמותח וולבק על שנות השישים. בניגוד לשמרנים המקוננים על קריסת הציוויליזציה המערבית, הוא כותב כמשתתף, ואף כגורם פעיל בתהליך הקריסה עצמו. וולבק הוא הרי אדם נטול עכבות מיניות, הדוחה את המוסרנות הקלה של הפוריטנים ואת גינויי ההנאה הנגועים בצביעות. הוא כותב על מין באותה מודעות עצמית כאובה של המרקיז דה־סאד. אם מוכרחים לדבר על מין, הוא אומר, הבה נדבר גם על הנזק הנגרם מכך. המין אצל וולבק הוא מורכבות סתומה, יפה ודוחה בעת ובעונה אחת; כוחה הגואל ויכולתה להרע כרוכים זה בזה לבלי התר. וולבק תוקף את תרבות שנות השישים לא משום שזו שחררה את המין, אלא מפני שהפכה אותו לעבודת אלילים.
וולבק הוא סופר שנוי במחלוקת לא משום שהוא חורג מן הטעם הטוב אלא מפני שהוא מציג חזון קשה לעיכול. מי שחש בקיומה של אמת בלתי ניתנת להכחשה בכתיבתו של וולבק חייב להתעמת עם השאלה אם אפשר לקבל חזון כזה ועדיין להמשיך לחיות. תשובתו של הסופר היא קודרת, ואף על פי כן אינה נגועה בייאוש מוחלט: למרות תסכוליהן, ההשפלות המתמידות הנופלות בחלקן וחורבנן הבלתי נמנע, דמויותיו של וולבק ניחנות ללא ספק בחיוניות מפעפעת. הן כמהות לחיים בעולם ששוסע על ידי שאיפת הכיליון. האנושות שמתאר וולבק לכודה במאבק נצחי בין הדחף להשמדה עצמית - נחלת המודרניות - ובין הרצון למרוד בסופיותם של חיים, אפילו עד כדי הפקרת הקוד הגנטי האנושי בידי מדע האלמוות. אפשרות של אי הוא, במובנים רבים, קריאת הקרב של אדם שאינו יכול לשאת בעוּלם של החיים ועם זאת אינו יכול להביא את עצמו למוּת. הייאוש שלו מהול בתקווה שכולנו, בדומה לסיזיפוס של אלבר קאמי, נוכל למצוא בכל זאת חסד בחגווי אותו סלע נצחי.
עד כה הספיק וולבק להשמיד את הגזע האנושי ולהכריז על כיליון ממשיכיו; קשה לנחש כיצד ימשיך מכאן. אולי יצטרף ללאבקרפט ויפרוש לעולם שכולו פנטזיה. אולי, כפי שאיים לא פעם, פשוט יפסיק לכתוב. עלינו לקוות שלא יעשה זאת, מפני שאם כך יקרה, נאבד דבר מה שביר ויקר הרבה יותר ממורשת ספרותית גרידא: נאבד את קולו של בן אדם.
בנג'מין קרשטיין הוא סופר ובלוגר המתגורר בבאר שבע.
