הדפסה
גרסת PDFיצירתו הבאה, החלקיקים האלמנטריים, מציגה לאו דווקא תיאוריה אלא השקפת עולם. הספר, שראה אור בצרפת ב־1999, הוא ללא ספק יצירת המופת של וולבק. הוא מספר את סיפורם של ברונו ומישל, אחים למחצה שנזנחו בילדותם על ידי הורים אשר, בדומה להוריו של וולבק עצמו, העדיפו מין, סמים ורוקנרול על פני הבנאליות של גידול ילדים. מישל, ביולוג בעל מוניטין שאינו מסוגל לאהוב, וברונו, כישלון נצחי שטוף זימה, נאלצים לחיות את חייהם בתוך הסחי והמיאוס של ציוויליזציה שנהרסה בידי דור ההורים שאותם לא זכו להכיר. אך החלקיקים האלמנטריים, בניגוד לרומן הקודם של וולבק, אינו אך ורק סיפורם של פרטים. וולבק מבקש להדגיש את ההיבט האוניברסלי במצבם של גיבוריו:
ספר זה הוא קודם כל סיפורו של אדם, שבילה את רוב חייו במערב אירופה… הוא חי בזמנים של מצוקה ובלבול… בני דורו, שהפורענות ארבה להם לעתים קרובות, כילו את חייהם בודדים ומרירים.
רגשות האהבה, הרוך והאחווה האנושית נעלמו במידה רבה; בקשריהם ההדדיים גילו בני תקופתו ברוב המקרים אדישות, אפילו אכזריות.
חיפושם של ברונו ומישל אחר דבר מה בעל ערך בעידן לא־אנושי אינו נושא פרי; הם מצליחים ללכוד רק רגעים חולפים של נחת ואושר לפני שאלה נגזלים באכזריות ובכוח בידי ציוויליזציה הבזה לחיים. מישל נבלע בתוך עבודתו ומתמסר רק לרגע קט לאהבתה של אנאבל, בחירת לבו בימי נעוריו, אך יכולתה של זו לאהוב אינה יכולה להציל אפילו אותה עצמה:
“לא היו לי חיים מאושרים", אמרה אנאבל. "אני חושבת שייחסתי חשיבות רבה מדיי לאהבה… הגברים לא מתנים אהבים בגלל שהם מאוהבים, אלא בגלל שהם מגורים; נדרשו לי הרבה שנים להבין את האמת הבנאלית הזאת. מסביבי כולם חיו ככה, חיי נעו בסביבה משוחררת; אבל לא הרגשתי שום הנאה להתגרות או לפתות. אפילו המיניות הגעילה אותי, בסופו של דבר… זה מעייף, להיות כמו סחורה בשוק…"
אנאבל נצמדת למישל, אדם שאינו מסוגל לאהוב, כי הוא תקוותה היחידה לגאולה. למרבה הצער, קרבנה אינו מציל איש; ההיסטוריה כולה ניצבת כנגדה. "בלבה של ההתאבדות המערבית, היה ברור שאין להם כל סיכוי", מצהיר וולבק. אנאבל מתה מסרטן, לא לפני שכורתים מגופה את הרחם ואת החצוצרות - "מרוקנים" אותה, בלשונו של וולבק - נקמתה הסופית של החברה באישה שסירבה להפוך את איבריה לנשק בזירת המאבק.
ברונו דבק אף הוא לרגע באהבת אמת, כריסטיאן, המוכנה לשרת בצייתנות את דיבוקיו המיניים ומנחמת אותו במקום האם שמעולם לא הייתה לו. אך לאחר שהיא נפצעת קשה ואינה כשירה עוד לתנות אהבים, היא שולחת יד בנפשה. מה עוד ניתן לעשות במקרה כזה, שואל כמדומה וולבק, בחברה שבה יכולת מינית היא אמת המידה המגדירה אם אדם ראוי להתקיים?
בסופו של דבר, כשאחיו מאושפז בבית חולים לחולי נפש והוא עצמו מתבודד בחוף המערבי של אירלנד, מחליט מישל לנקום באנושות. בדפים האחרונים של החלקיקים האלמנטריים, מגיע הספר לשיאו. ברוח כמעט לאבקרפטית, מתחוור לנו כי המידע שנמסר לנו עד כה אינו פרי עטו של מספר אנונימי יודע־כל, אלא עדות מפי מין אחר לחלוטין, גזע של יצורים משובטים שקיומו התאפשר בזכות מחקריו של מישל בגנטיקה של האדם. מה שקראנו הוא למעשה כתובת על קברו של הגזע האנושי כולו, המסתיימת במילים מכמירות־לב אלו:
שאיפתה האולטימטיבית של יצירה זו היא להצדיע לאותו מין מוכה גורל ואמיץ שברא אותנו. מין דאוב ובזוי, השונה אך במעט מן הקוף, ושעם זאת נשא בקרבו שאיפות אציליות רבות כל כך. אותו מין מיוסר, חצוי, אינדיבידואליסט, שוחר ריב ומדון, שאנוכיותו אינה יודעת גבול, והמסוגל לפעמים לפרצי אלימות חסרי תקדים, בכל זאת מעולם לא חדל להאמין בטוב ובאהבה… בשעה שבה נציגיו האחרונים עומדים להיעלם, אנחנו מעריכים שראוי לעשות מחווה אחרונה זו לאנושות; מחווה שגם סופה שלה להימחק ולהישכח בחולות הזמן; עם זאת, עלינו לעשות את המחווה הזאת לפחות פעם אחת. ספר זה מוקדש לאדם.
בהמולה הצורמת שהתחוללה בעקבות פרסומו של הספר בצרפת, דחקה הפרובוקציה את רגליה של הספרות. זוהי טרגדיה גדולה, מפני שהחלקיקים האלמנטריים הוא לפני הכל ספר יפהפה, המשלב זעם, ארוטיקה, ריחוק, סנטימנטליות וסאטירה. הרגשות העיקריים שהוא מעורר בקוראיו הם עצב בלתי נסבל והתפעמות מן הכתיבה המעודנת. אכן, ההתמקדות בשערורייתי במקום בספרותי - בוולבק הסלבריטי במקום בוולבק הסופר - היא ללא ספק אשמתו של המחבר עצמו. וולבק הוא אולי הדבר הקרוב ביותר לכוכב רוק שמעמיד כיום עולם הספרות: פרובוקטיבי במתכוון, בז בגלוי לארצו ושׂשׂ לכל תעלול בנוסח סרז' גינזבורג (כגון הצעות בעלות אופי מיני לכתבת הניו יורק טיימס או הירדמות בשעת ריאיון טלוויזיה בשידור חי). מידת פרסומו קשורה ללא ספק בהתנהגותו השערורייתית והמקוממת. אנשים אוהבים לשנוא אותו, ועם זאת אוהבים אותו מפני שהוא שנוא.
אין ספק שפרסומו השלילי של וולבק תרם למהומה שפרצה עם צאתו לאור של ספרו הבא, פלטפורמה. בדומה להרחבת תחום המאבק, גם רומן זה הוא תיאור המובא בגוף ראשון מפיו של אדם נואש, פקיד בשירות הציבורי, וכמו החלקיקים האלמנטריים גם הוא תוקף את העולם ומבשר על חורבנו. הגיבור, עוד מישל מדוכא נצחית, משתמש בסכום כסף קטן שירש מאביו שנרצח כדי לצאת למסע עינוגים בתאילנד ולקיים יחסי מין עם הזונות המקומיות. בהמשך הוא מתאהב בוואלרי, תיירת הנוסעת עמו והמתמחה בחבילות תיור. מפגש תודעות זה יוצר חיבור בין הגלובליזציה ובין המרד שהכריז וולבק עצמו נגד ההירארכיה החברתית של המיניות, והתוצאה היא המצאת חבילות תיור המוקדשות לסיפוקם המיני של מערביים עשירים בידי פרוצות עניות מארצות המזרח הרחוק. כך מסביר זאת מישל לוואלרי:
“משהו בוודאי היה חייב לקרות כדי שהמערביים לא יצליחו כבר לשכב יחד; זה אולי קשור לנרקיסיזם, לתחושת האינדיבידואליות, לפולחן הביצועים, לא משנה. עובדה היא שמגיל עשרים וחמש ומעלה או מגיל שלושים ומעלה, אנשים מתקשים ליצור מפגשים מיניים חדשים… ככה הם מבלים שלושים שנה מחייהם, את כל תקופת בגרותם כמעט, במצב של חשׂך תמידי…"
"אז", המשכתי, "מצד אחד יש לך כמה מיליוני מערביים שיש להם כל מה שהם רוצים, פרט לכך שהם לא מצליחים למצוא סיפוק מיני: הם מחפשים, הם מחפשים בלי הרף, אבל לא מוצאים דבר, והם אומללים לגמרי בגלל זה. מצד שני, יש לך כמה מיליארדי בני אדם שאין להם כלום, שמתפגרים ברעב, שמתים צעירים, שחיים בתנאים מסוכנים לבריאות, ושאין להם כבר מה למכור פרט לגוף שלהם ולמיניות שלהם שלא ניזוקה… זה מצב אידיאלי לחילופי זוגות".
במבט ראשון, דומה שוולבק נוקט כאן פרובוקציה לשמה. ועם זאת, לצד הפרובוקציה - שקיומה אינו מוטל בספק - יש פה גם ניסיון לבלום את "הרחבת תחום המאבק". באמצעות ניצולו של הקפיטליזם הגלובלי מבקשים מישל וּואלרי ליצור לעצמם נווה־מדבר שבו יוכלו לנוח מאכזריותה של המיניות הדרוויניסטית. בעיני וולבק, כיכר השוק של המין, שפלה ככל שתהיה, עדיין עולה בערכה על אותה מערכת ברוטלית הדנה את רוב משתתפיה לקיום עגמומי, מבודד וחסר אנושיות. אותה כיכר שוק היא למעשה הנקמה הסופית במהפכני המין של שנות השישים: אוטופיה מינית שאינה מבוססת על שלילת הנורמות החברתיות, אלא דווקא על אימוצן. ככלות הכל, אין דבר נורמטיבי יותר בעולם הגלובלי מאשר חילופי הון.
