הזכרתי קודם את פיטר ברגר, שטען כי את הדתות הקדומות אפשר להבין כהלכה רק אם בודקים את מי משרתות האמונות הקוסמיות המקובלות בתרבות מסוימת; הזכרתי גם כיצד שאבו מבני הכוח והשלטון בתרבויות המזרח הקדום לגיטימציה מן האופן שבו נתפש התחום האלוהי. מה אפשר לומר בהקשר הזה על הברית המקראית בין האדם לאלוהים? מי הרוויח ממנה?⁸⁴ קשה למצוא במקרא קבוצה אינטרסנטית היוצאת נשכרת מן הברית יותר מקבוצות אחרות. נראה שהמלך מרוויח מן הברית מעט מאוד, שהרי היא נערכת בין האל ובין עם ישראל כולו. אמנם אפשר להתווכח על השאלה אם הברית נכרתה עם עַם ישראל כגוף מלוכד או, כפי שהצענו לעיל, עם כל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו; אבל ברור שעל פי ספר שמות, דברים ויהושע אין אחיזה של ממש לטענה שהמלך, ולא האומה, הוא הצד הכפוף בברית עם אלוהים.⁸⁵

כמו כן, לא נראה שרעיון הברית שירת את האינטרסים של הסוחרים או בני המעמד הגבוה. קבוצות אלה מוזכרות לאורך המקרא בשני הקשרים בעיקר: בחומש - בנוגע למחויבויות שלהם כלפי העניים, ובנביאים - בנוגע להאשמות שהופנו כלפיהם. בספר ויקרא מושם אמנם דגש על מעמד הכהונה, אך לא בנראטיבים של הברית שבספר שמות יט-כד, לא ביהושע כד ולא בספר דברים, שבו נשללת מן הכוהנים הזכות לנחלה.⁸⁶ ואולי הנביאים הם שהרוויחו מן הברית? קבוצות או גילדות של נביאים מוזכרות אך מעט. “בני הנביאים” הנודדים, הנזכרים בשמואל ובמלכים, אינם מוזכרים שוב במקומות אחרים. קשה לומר אפוא שהם המרוויחים הגדולים מרעיון הברית.

יש חוקרים הטוענים שדגם הברית מייצג את טובת המדינה.⁸⁷ על המערכות שראינו במסופוטמיה, באוגרית ובמצרים אכן אפשר לומר שהן מייצגות את האידיאולוגיה של המדינה, כיוון שהן מציבות את שלומה בראש מעייניהם של האלים. אבל בדגם התיאולוגי־פוליטי של הברית המקראית, לא תהילתו של ישראל היא שחשובה לאלוהים. כאשר עם ישראל הוא בן ברית נאמן, האל שמח להבטיח את רווחתו. אולם כאשר הברית מופרת, אלוהים אינו מהסס לבטא את כעסו כלפי המדינה ואף מביא עליה חורבן. לפי המקרא, מה שחשוב לאלוהים הוא שתישמרנה ההתחייבויות כלפיו במסגרת מערכת היחסים בינו ובין עַם ישראל.

לנוכח הדברים האלה ראוי לבחון מחדש את תפקידה של המלכות האנושית בחשיבה המקראית. פרקים רבים בתנ”ך מאמצים גישה ספקנית מאוד כלפי עצם הרעיון של מלך בשר ודם. נהוג לחשוב שגישה זו נובעת מן החשש שמא תזכה המלוכה לתמיכה רחבה ותגרע ממעמדו של מלך המלכים האמיתי, האלוהי.⁸⁸ ואולם, כשאנו מתבוננים בתרבויות שכנות, אנו מגלים כי האחד אינו בא בהכרח על חשבון משנהו: מערכות שבהן המלך הארצי מקביל למלך האלוהי, או מערכות שבהן הוא עצמו שייך בדרך כלשהי לתחום האלוהי, מחזקות הן את הריבון האנושי והן את הריבון השמימי. ההקבלה לאלוהות מעניקה למבנה הכוח הארצי תוקף ומעמד מטפיזי. אולם גם ההפך נכון לא פחות: הדומיננטיות העצומה של המלך הארצי בתרבויות אלה רוממה גם את קומתם של האלים. למרות נוכחותם המבוצרת היטב של המשטרים המלוכניים - ואולי דווקא בגללה - הובטח מקומם של האלים במרכז כל אחת מן החברות האלה.

אם בחלק גדול מן הטקסט המקראי ניכר יחס דו־ערכי לרעיון המלוכה, אין זה משום שהכותבים פחדו לדחוק את הקדוש ברוך הוא לשוליים. הם חששו מדבר אחר לחלוטין - מפני האפשרות שהמלוכה תמעיט בערכו של האדם הפשוט ותהפוך אותו לשולי, ונוסף על כך תגדע את הקשר הישיר בינו לבין אלוהים. הנביא שמואל ניסה לשכנע את בני ישראל לוותר על מלך והסביר כיצד הוא עתיד לגזול מהם את חירותם ואת רכושם:

זה יהיה משפט המלך אשר ימלֹך עליכם את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. ולָשׁוּם לו שרי אלפים ושרי חמִשים ולחרֹש חרישו ולקצֹר קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרַקָחוֹת ולטַבָּחוֹת ולאֹפוֹת. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. וזרעיכם וכרמיכם יעשׂר ונתן לסריסיו ולעבדיו. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. צאנכם יעשׂר ואתם תהיו לו לעבדים. וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה’ אתכם ביום ההוא.⁸⁹

המקרא אימץ אפוא תבנית דומה לנוסחאות החוזים הפוליטיים של התרבויות השכנות כדי לתאר באמצעותה את הברית בין ישראל לאלוהים כמערכת יחסים המושתתת על כבוד הדדי. בכך, הוא חולל מהפכה מרחיקת לכת בחשיבה החברתית והפוליטית: לראשונה בהיסטוריה האנושית הפך האדם הפשוט ממְשָׁרתם של שליטים למי שנחשב בעצמו לדמות מלכותית הניצבת בהדרת כבוד בפני הריבון הכל יכול. ואמנם, האדרתו של הפרט בעיני אלוהים הוא אולי השיעור הפוליטי החשוב ביותר שמלמד אותנו המקרא וגרעין המורשת החברתית והמדינית המפוארת שהעמיד לדורות הבאים.

 

---

יהושע ברמן הוא עמית במרכז שלם ומרצה בחוג למקרא באוניברסיטת בר־אילן. מאמר זה הוא חלק מספרו מהפכות מקראיות: הטרנספורמציה של המחשבה החברתית והפוליטית במזרח הקדום, שיראה אור בקרוב.

 

הערות

1.Daniel J. Elazar, Covenant and Polity in Biblical Israel: Biblical Foundations and Jewish Expressions, vol. 1 (New Brunswick, N.J.: Transaction, 1995).

2. Max Weber, Ancient Judaism, trans. Hans H. Gerth and Don Martindale (New York: Free Press, 1952); לסקירה כללית של מושג הברית המקראי בכתבי ובר ראה Ernest W. Nicholson, God and His People: Covenant and Theology in the Old Testament (Oxford: Clarendon, 1986), pp. 38-42 (להלן אל ועמו).

3. ספרו של אלעזר מסכם את כל התנ"ך, מספר בראשית ועד גלות בבל. רק בכותרות המשנה (הנפרשות על פני תוכן עניינים של שלושה עמודים) מופיעה המילה "ברית" לא פחות מ־46 פעמים.

4. Michael Walzer, Menachem Lorberbaum and Noam J. Zohar, eds., with the assistance of Yair Lorberbaum, The Jewish Political Tradition (New Haven: Yale, 2000).

5. ראה George E. Mendenhall, “Covenant Forms in Israelite Tradition,” The Biblical Archaeologist 17:3 (September 1954), pp. 50-76 (להלן “צורות של בריתות”);Klaus Baltzer, The Covenant Formulary in Old Testament, Jewish, and Early Christian Writings, trans. David E. Green (Oxford: Blackwell, 1971) (להלן נוסחת הברית במקרא).

6. Peter L. Berger, The Sacred Canopy: Elements of a Sociological Theory of Religion (Garden City, N.Y.: Doubleday, 1967), pp. 31-38 (להלן האהיל הקדוש). לדיון בדתות המזרח הקדום ראהJ. David Schloen, The House of the Father as Fact and Symbol: Patrimonialism in Ugarit and the Ancient Near East (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 2001), p. 92 (להלן בית האב).

7. Paul Ricoeur, Figuring the Sacred: Religion, Narrative, and Imagination, ed. Mark I. Wallace, trans. David Pellauer (Minneapolis: Ausbur Fortress, 1995), p. 54.

8. ברגר, האהיל הקדוש, עמ' 38.

9. Thorkild Jacobsen, The Treasures of Darkness: A History of Mesopotamian Religion (New Haven: Yale, 1976), p. 4; Jean Bottero, Religion in Ancient Mesopotamia, trans. Teresa L. Fagan (Chicago: University of Chicago, 2001), pp. 51, 91, 220 (להלן דת במסופוטמיה העתיקה); Robert K. Gnuse, No Other Gods: Emergent Monotheism in Israel (Sheffield: Sheffield Academic Press, 1997), p. 153.

10. Mark S. Smith, The Origins of Biblical Monotheism: Israel’s Polytheistic Background and the Ugaritic Texts (Oxford: Oxford, 2001), p. 58  (להלן מקורות המונותיאיזם המקראי).

11. כמה מן השמות התיאופוריים (המכילים בתוכם את שם האל) במסופוטמיה אכן ביטאו את האמונה העממית שלפיה אפשר להסתמך על חסד האלים: שמש־חטין - "שמש מגן"; שמש־אפירי - "שמש דואג לי"; מרדוק־אבי - "מרדוק הוא אבי". בוטרו, דת במסופוטמיה העתיקה, עמ' 40-39.

12. שלון, בית האב, עמ' 79, 94. כמה מן המוטיבים הפטריארכליים הקשורים למלוכה, האופייניים לאוגרית, נמצאו גם במצרים. יאן אסמן הראה כיצד הצטייר פרעה במצרים כדמות אבהית, כמוליד, כמפרנס וכמחנך. פרעה היה הגורם המתווך בין הממלכה השמימית לממלכה האנושית כיוון שהיה בנו של אמון, אל השמש ואבי האומה כולה. ראה Jan Assmann, “Das Bild des Vaters im Alten Ägypten,” in Hubert Tellenbach, ed., Das Vaterbild in Mythos und Geschichte (Stuttgart: Kohlhammer, 1976); Jan Assmann, Stein und Zeit: Mensch und Gesellschaft im alten Ägypten (Munich: Wilhelm Fink, 1991).

13. סמית, מקורות המונותיאיזם המקראי, עמ' 60; שלון, בית האב, עמ' 1, 360. לתיאוריה מנוגדת על הפנתיאון של אוגרית ראה  Lowell K. Handy, Among the Host of Heaven: The Syro-Palestinian Pantheon as Bureaucracy (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1994). לביקורת על התיאוריה ראה שלון, בית האב, עמ' 357-356. באופן כללי, הפנתיאון האוגריתי היה מורכב ממבנה בעל ארבע רמות. האל הנעלה ביותר, שנקרא “אל”, מתואר כפטריארך מזדקן, ואשתו האלוהית, האלה “עת’ירת” (או בשמה המקראי “אשרה”), נתפסה כ”רבת”, הגברת או המטריארך של המשפחה האלוהית. המלך/האב “אל” שלט על כל האלים, ועל האנושות כולה. הרמה השנייה בפנתיאון כללה את ילדי האל המלכותיים, שבעים בניה של “עת’ירת”. כמו בממלכה הארצית, לבנים אלו היו משפחות משלהם (סמית, מקורות המונותיאיזם המקראי, עמ' 56). נראה שהרמה השלישית, שעליה אנו יודעים מעט יחסית, הייתה מורכבת מ”אוּמָנים” אלוהיים ששירתו את האלים של שתי הרמות הגבוהות. הרמה הרביעית והנמוכה ביותר של הפנתיאון הייתה הרמה של “משרתי האל [או עבדים]", כפי שמגדיר אותם ברוך לוין. קבוצה זו כללה ישויות אלוהיות המשמשות כמשרתות, שליחים ושומרי סף, המקבילים למשרתים בארמונו של המלך הארצי. ראה Baruch A. Levine, “Review of Jean-Michel de Tarragon’s Le culte à Ugarit,” Revue Biblique 88:2 (April 1981), pp. 246-247.

14. רק בכתבי פלוטארכוס אנו מוצאים את הגרסה הראשונה הרציפה של המיתוס, אך ממקורות שונים אנו יכולים לבנות מחדש את התמונה הכוללת. הגרסה המצרית המלאה ביותר של המיתוס מופיעה על מצבת אבן מן השושלת ה־18, המוצבת במוזיאון הלובר. ראה Jacobus Van Dijk, “Myth and Mythmaking in Ancient Egypt,” in Jack M. Sasson, ed., Civilizations of the Ancient Near East, vol. 3 (New York: Simon & Schuster, 1995), p. 1702. לסיכום ודיון ראה שם, עמ' 1705-1702.

15. לדיון בגישות השונות לאלוהותו של המלך המצרי ראה Erik Hornung, Conceptions of God in Ancient Egypt: The One and the Many, trans. John Baines (London: Routledge & Kegan Paul, 1983), pp. 140-142 (להלן תפיסות האל במצרים העתיקה).

16. ביטויים כאלה ביחס לתחותמס ה־3 נמצאים בתוך Urkunden des ִgyptischen Altertums (Leipzig 1903-1939, Berlin 1955-1961) IV, 1236, 2; 165, 13. הם מצוטטים בהורנונג, תפיסות האל במצרים העתיקה, עמ’ 139 הערה 104. יש ראיות לכך שגם במסופוטמיה זכה המלך למעמד כמו־אלוהי, שנתן לשלטונו הכשר. למן תקופת השליט האכדי סרגון (2300 לפנה”ס) אנו מוצאים ביטויים של סגידה למלכים, ואף פסלים בדמותם המשלבים איקונוגרפיה טיפוסית מעולם האלים. ראה William W. Hallo, “Texts, Statues, and the Cult of the Divine King,” in John A. Emerton, ed., Congress Volume Jerusalem 1986 (Leiden: Brill, 1988), pp. 54-66; Henri Frankfort, Kingship and the Gods: A Study of Ancient Near Eastern Religion as the Integration of Society and Nature (Chicago: University of Chicago, 1948), pp. 295-312 (להלן מלכות והאלים).

17. פרנקפורט, מלכות והאלים, עמ’ 7. הפער המטפיזי שבין התחום של המלך לתחום של האיש הפשוט השתקף ישירות במבנה החברתי של תרבויות המזרח הקדום. בזמנים רבים בהיסטוריה של המזרח הקדום אנו עדים להפרדה בין המעמד השולט, שדרש כבוד, למעמד הנשלט, שהיה מחויב לתת כבוד. ראה Norman Gottwald, “Social Class as an Analytic and Hermeneutical Category in Biblical Studies,” Journal of Biblical Literature 112:1 (1993) ,p. 6. וכן Ignace J. Gelb, “From Freedom to Slavery,” in Dietz O. Edzard, ed., Gesellschaftsklassen im Alten Zweistromlandund den angrenzenen Gebeiten-XVIII: Recontre assyriogique internationale, München, 29 Jun ibis 3 Juli 1970 (Munich: Verlag der Bayerischen Akademie der Wissenschaften, 1972), p. 92; Daniel C. Snell, Life in the Ancient Near East: 3100-332 B.C.E. (New Haven: Yale, 1997), pp. 146-147.

18. תהלים ב:ז.

19. חוקי חמורבי, סעיפים 171-170.

20. שמואל א ח:ד-כב.

21. דברים יז: יד-טו.

22. פרנקפורט, מלכות והאלים, עמ' 340.

23. מנדנהול, "צורות של בריתות", עמ' 76-50; בלצר, נוסחת הברית במקרא.

24.J. Gordon McConville, Deuteronomy, vol. 5 [Apollos Old Testament Commentary] (Leicester: Apollos, 2002), p. 24; Moshe Weinfeld, “Deuteronomy,  Book of,” in David N. Freedman, ed., The Anchor Bible Dictionary, vol. 2 (New York: Doubleday, 1992),pp. 169-170.

25. Gary Beckman, Hittite Diplomatic Texts, ed. Harry A. Hoffner Jr. (Atlanta: Scholars Press, 1999) (להלן טקסטים חתיים דיפלומטיים).

26. Amnon Altman, The Historical Prologue of the Hittite Vassal Treaties (Ramat Gan: Bar-Ilan University, 2004), pp. 43, 64 (להלן הפרולוג ההיסטורי). לנוסח, ראה את החוזה בין מורשילי ה־2, המלך החתי, לבין מנפה־תרחונטאסה מארץ נהר סחה. הטקסט מופיע אצל בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 86-82. ההתייחסות לטקסטים האלה נעשית על פי המספר הקטלוגי שלהם אצל Emmanuel Laroche, Catalogue des Textes Hittites (Paris: Klincksieck, 1971) (להלן קטלוג). מספרו של החוזה הנידון כאן הוא 69. בדיון שלהלן אצטט את התרגום מתוך האנתולוגיה של בקמן, ואת מספרו של כל חוזה על פי האסופה של לארוש.

27. לדיון בשתי הקטגוריות ראה אלטמן, הפרולוג ההיסטורי, עמ’ 138-132.

28. אלטמן, הפרולוג ההיסטורי, עמ’ 27; George E. Mendenhall and Gary A. Herion, “Covenant,” in The Anchor Bible Dictionary, vol. 1, p. 1181  (להלן “ברית”).

29. שמות כ:א-ב.

30. מנדנהול והריון, "ברית", עמ' 1183.

31. שמות ב:כג-כה; ג:ז, ט.

32. ברית בין המלך החתי שופילוליומה ה־1 ואזירו מלך אמורו, פסקה 15 (לארוש, קטלוג, מס’ 49). ראה Itamar Singer, “The Treaties Between Hatti and Amurru,” in William W. Hallo, ed., The Context of Scripture: Monumental Inscriptions from the Biblical World, vol. 2 (Leiden: Brill, 2000), p. 95.

33. שמות כ:ב-ג.

34. ראה מנדנהול והריון, "ברית", עמ' 1180-1179.

35. ראה גם שמות לד:יב, טו.

36. שמות כ:ה. ראה גם שמות לד:יד; דברים ד:כד; ה:ט; ו:טו; יהושע כד:יט; נחום א:ב.

37. דברים ו:ה; יא:א.

38. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה י, ג.

39. איגרות אל־עמארנה 73-71:138. ראה William L. Moran, “The Ancient Near  Eastern Background of the Love of God in Deuteronomy,” Catholic Biblical Quarterly 25:1 (January 1963), pp. 79-80  (להלן “המזרח הקדום”).

40. איגרות אל־עמארנה 44-40:53. ראה מוראן, "המזרח הקדום", עמ' 79.

41. ראה דיון אצל Saul Olyan, “Honor, Shame, and Covenant Relations in Ancient Israel and Its Environment,” Journal of Biblical Literature 115:2 (1996), p. 210 (להלן “כבוד, בושה ויחסי ברית”).

42. מלכים א ה:טו.

43. שמות כ:ה-ו.

44. שמות יט:ה. ראה גם דברים ז:ו; יד:ב; כו:יח; תהלים קלה:ד. ייתכן גם שהמילה "סגולה, במובן קניין או רכוש (ראה דברי הימים א כט:ג), קשורה למילה האכדית המקבילה "סיקילטו". ראה דיון אצל New International Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis, ed. Willem A. VanGemeren, vol. 3 (Grand Rapids, Mich.: Zondervar, 1997), p. 224; Kenneth A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament (Grand Rapids, Mich.: Eerdsmans, 2003), p. 294, and p. 563, n. 115 (להלן על מהימנות הברית הישנה).

45. ראהClaude F.A. Schaeffer, Le Palais Royal d’Ugarit, vol. 5 (Paris: Imprimerie Nationale, 1965) no. 60, lines 7, 12; וכן את הדיון אצל Moshe Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School (Oxford: Clarendon, 1972) p. 226, n. 2 (להלן דברים).

46. שמות יט:ה.

47. מראי מקום להבטחות שהבטיח המלך הריבון החתי לווסאלים שלו מסוכמים בצורת טבלה אצל אלטמן, הפרולוג ההיסטורי, עמ' 151.

48. ראהDennis J. McCarthy, Treaty and Covenant: A Study in Form in the Ancient Oriental Documents and in the Old Testament (Rome: Biblical Institute, 1978), p. 128.

49. לדוגמה שמות כג:כ-לג; דברים ו:י-יא.

50. שמות כ:ג-ד, ח-י, כ-כב; כג:יח-יט.

51. ראה הברית בין שאטיווזה ממיתני לבין המלך החתי שופילוליומה ה־1 (לארוש, קטלוג, מס’ 52, פסקה 8; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 51); הברית בין המלך החתי חתושילי ה־3 לבין אולמי־טששופ מלך תרחונטאסה (לארוש, קטלוג, מס' 106, פסקה 5; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 111); ואת הברית בין המלך החתי טודהליאה ה־4 לקורונטה מתרחונטאסה (בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 123).

52. שמות כה:כא; מ:כ. ראה גם דברים לא:כו.

53. ראה דיון במנדנהול והריון, "ברית", עמ' 1184; אלטמן, הפרולוג ההיסטורי, עמ' 184; ויינפלד, דברים, עמ' 63.

54. ברית בין שופילוליומה ה־1 ובין טטה מלך נוחששי (לארוש, קטלוג, מס’ 53, פסקה 17; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 58).

55. דברים לב:מו.

56. דברים ד:כו; ל:יט; לב:א; ישעיה א:ב; ראה גם מיכה ו:א-ב בהקשר של ההרים.

57. לדוגמה שמות כה:טז, כא; כו:לג-לד.

58. ברית בין המלך החתי שופילוליומה ה־1 לשאטיווזה ממיתני (לארוש, קטלוג, מס' 51, פסקאות 16-15; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 48).

59. דברים כח:א-סח. ראה גם מנדלהול והריון, "ברית", עמ' 1181; ויינפלד, דברים, עמ' 146-116. כפי שצוין קודם, החוזים הווסאליים הניאו־אשוריים ושבועות האמונים מאירים גם הם פרקים מסוימים במקרא, בייחוד את פרקים כז-כט בספר דברים. עם זאת, יש לציין כי החומר הניאו־אשורי כשהוא לעצמו אינו מספק לדעתי את מלוא המקורות, או אפילו את המקור העיקרי, להבנת ההקשר הנרחב של הברית בספרים שמות, ויקרא, יהושע, ואולי גם ביתר הפרקים בספר דברים. המבוא ההיסטורי הוא מאפיין בלעדי של החוזים החתיים, ואינו מאפיין את החוזים הניאו־אשוריים; גם ברכות לצד קללות מופיעות רק בחוזים החתיים, ולעולם לא בחוזים ניאו־אשוריים; והוראות להפקדת הברית ולקריאה תקופתית שלה מאפיינות רק את החומר החתי, ואינן מצויות בבריתות או בשבועות האמונים הניאו־אשוריות. יתר על כן, ההבטחות שמבטיח המלך הריבון לווסאל וביטויי האהבה כלפיו - תֵמות מרכזיות בתורה, המביעות את זיקת אלוהים לבני ישראל - מצויים רק בחוזים החתיים, ולעולם לא בחוזים הניאו־אשוריים. סיכום מעודכן ביותר לטיעון זה נמצא אצל קיטשן, על מהימנות הברית הישנה, עמ' 294-283. ראה גם דיון אצל Hayim Tadmor, “Treaty and Oath in the Ancient Near East: A Historian’s Approach,” in Gene M. Tucker and Douglas A. Knight, eds., Humanizing America’s Iconic Book: Society of Biblical Literature Centennial Addresses 1980 (Chico, Calif.: Scholars Press, 1980), pp. 142-152; מנדלהול והריון, “ברית” עמ' 1179-1202; ויינפלד, דברים, עמ' 157-59.

60. יהושע כד:א-יד, יט-כ, כב-כג, כו.

61. שמות כד:ז. ראה גם שמות יט:ח; כד:ג; דברים ה:כד; יהושע כד:טז-יח.

62. ראה אוליאן, "כבוד, בושה ויחסי ברית", עמ' 204.

63. איגרות אל־עמארנה 47:88 בתוך The Amarna Tablets, J.A. Knudtzon, ed., vol. 2 (Leipzig: Hinrichs, 1915), p. 1177.

64. ברית בין המלך החתי טודהליאה ה־2 ושונאשורה מקיצוואטנה, פסקה 9. לארוש, קטלוג, מס' 41 -  חתית; מס' 131 - אכדית; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 19.

65. אלטמן, הפרולוג ההיסטורי, עמ' 138, 484.

66. ראה בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, חוזים 2, 3, 18-7 (חוזה 15 הוא ברית שוויון). למספרי העמודים המתאימים אצל לארוש, ראה הטבלה המתומצתת של החוזים החתיים אצל בקמן, עמ' 8-6. מתוך שמונה־עשר חוזי הריבונות שיש בידינו, רק אחד נערך בין מלך חתי ריבון לבין עם שלם הכפוף לו, ללא אזכור שם המלך. תבניתו של חוזה זה שונה בכמה היבטים חשובים מן החוזים שנערכו עם מלכים כפופים. אין בו מבוא היסטורי ואין גם פירוט של החסדים שיורעפו על הכפוף אם יקיים את תנאי הברית. כפי שראינו, סיפורי הברית בספר שמות ובספר דברים כוללים את הרקע ההיסטורי של ברית סיני וכן שורה של ברכות המובטחות לבני ישראל אם יקיימו את הדיברות. במילים אחרות, סיפורי סיני דומים לתבנית חוזי הכפיפות החתיים מתקופת הברונזה המאוחרת, שנערכו בין מלך חתי לבין מלך כפוף, ולא לחוזים שנערכו בינו לבין עם כפוף בהעדר מלך.

67. שמות כ:ד-ה.

68. שמואל א ב:ל. בדומה לכך, אלוהים חולק כבוד גם לפשוטי העם. ראה תהלים צא:טו; ובייחוד ישעיה מג:ד. ראה אוליאן, "כבוד, בושה ויחסי ברית", עמ' 205.

69. ראה הערה 68 לעיל, ההדגשה הוספה. ראה גם הברית בין המלך החתי שופילוליומה ה־1 לבין טטה מלך נוחששי, פסקה 3: "טטה יתייצב לפני הוד מלכותי, אדוניו, מדי שנה בחאתי" (לארוש, קטלוג, מס' 53; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 55); וכן הברית בין שופילוליומה ה־1 ובין אזירו מאמורו: "[אתה] אזירו [חייב להתייצב] מדי שנה אצל הוד מלכותי [אדוניך] בחאתי" (לארוש, קטלוג, מס' 49, פסקה 1; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 37).

70. לדוגמה בראשית מג:ג, ה; שמות י:כח-כט; שמואל ב ג:יג; יד:לב.

71. שמות כג:יז. ראה גם שמות לד:כג; דברים טז:טז.

72. שמות לג:כ.

73. ברית בין המלך החתי מורשילי ה־2 לקופנטה־קורונטה ממירה־קואלייה, פסקה 28 (לארוש, קטלוג, מס' 68; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 81).

74. ברית בין המלך החתי מואטלי ה־2 לאלכסנדו מווילוסה, פסקה 16 (לארוש, קטלוג, מס' 76; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 91). בחוזה אחר, בין שופילוליומה ה־1 לשאטיווזה ממיתני, נאמר בפסקה 13 כי לוח זהה של החוזה "ייקרא שוב ושוב, לעולמי עולמים, לפני מלך ארץ מיתני ולפני החוּרים" (לארוש, קטלוג, מס' 51; בקמן, טקסטים חתיים דיפלומטיים, עמ' 46).

75. שמות כד:ג-ד, ז-ח.

76. יהושע ח:ל-לה; מלכים ב כג:ב-ג.

77. דברים לא:י-יג.

78. בוטרו, דת במסופוטמיה העתיקה, עמ' 165.

79. בוטרו, דת במסופוטמיה העתיקה, עמ' 118. אבל בסוף "לודלול בל נמקי" ("האיוב המסופוטמי") נכנס הסופר למקדש ומתהלך בו.

80. שמות יט:ו.

81. ויקרא כא:ד-ה; יט:כז-כח. ראה Moshe Greenberg, Studies in the Bible and Jewish Thought (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1995), p. 133. (להלן מחקרים במקרא ובמחשבה היהודית).

82. שמות כב:ל; דברים יד:כא; ויקרא כב:ח; יחזקאל מד:לא. ראה גרינברג, מחקרים במקרא ובמחשבה היהודית, עמ' 377.

83Herman Te Velde, “Theology, Priests, and Worship in Ancient Egypt,” in Jack M. Sasson, ed., Civilizations of the Ancient Near East, vol. 3 (New York: Simon & Schuster, 1995), p. 1733.

84. על סוגיה כללית זו ראה Stephen A. Geller, Sacred Enigmas: Literary Religion in the Hebrew Bible (London: Routledge, 1996), pp. 174-177.

85. אבל ראה מלכים ב כג:א-ד. שם נראה שיאשיהו ממלא תפקיד של מתווך.

86. דברים יח:א-ב. על שוויון הזכויות בין כוהנים ללוויים בספר דברים ראה Richard D. Nelson, Deuteronomy: A Commentary (Louisville: Westminster John Knox, 2002), pp. 226-232.

87. ניקולסון, אל ועמו, עמ' 201-200.

88. John L. McKenzie, A Theology of the Old Testament (New York: Geoffrey Chapman, Walter Eichrodt, Theology of the Old Testament, trans. J.A. Baker, vol. 1;1974), pp. 267-317 .(London:SCM Press, 1961), p. 441

 89. שמואל א ח:יא-יח.