ה. ברכות וקללות. את החוזים החתיים היה נהוג לחתום בחסדים שירעיפו האלים על הנשלט בתמורה לנאמנותו ובפורענויות שיתרגשו עליו אם יפר את הברית. הברכות והקללות באו בדרך כלל אלה בצד אלה, כמו בפסקה הבאה:

אם תפר את מילות הברית, האלים... יהרסו אותך... הם יבורו אותך כמו תבן מבר... והאלים האלה... ידונו אותך עוני ודלות... שמך וצאצאיך... יימחו מן הארץ... האדמה תהיה לקרח ואתה תחליק. אדמתך תהיה לביצה של [לא מובן]... ואתה תשקע לבטח ולא תצליח לעבור.

אם... תמלא אחר הברית והשבועה הללו, האלים האלה יגנו עליך... ועל רעייתך... ועל ילדיה ונכדיה... וארץ מיתני תשגשג ותגדל. ואתה... החרים יקבלו את מלכותך לעולמים.⁵⁸

מאפיין זה נעדר מסיפור סיני שבספר שמות, אך אנו מוצאים אותו במקומות אחרים בתורה, בייחוד בויקרא כה ובדברים כח. סדרה של הבטחות לשגשוג ולשפע נפתחת במקרא בפסוק “והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלוהיך”. לאחר מכן מופיעה סדרה מפורטת יותר של קללות, הנפתחת בפסוק “והיה אם לא תשמע בקול ה’ אלוהיך”.⁵⁹

קווי הדמיון בין ברית סיני לחוזים החתיים בולטים מכדי לפטור אותם בתואנה שמדובר בצירוף מקרים. עם זאת, משמעות הדמיון הזה עדיין דורשת בירור. חשוב לציין שאותה תבנית מופיעה גם בטקסטים מקראיים מאוחרים יותר, כדוגמת פרק כד בספר יהושע, המספר על טקס הברית שעורך יהושע בשכם עם בני ישראל בערוב ימיו. הפרק פותח במבוא היסטורי המתאר את מעשי החסד שהעתיר אלוהים על ישראל במשך הדורות, וממשיך בפירוט התחייבותו של עם ישראל להיות נאמן ומסור לאלוהים לבדו. הברית נכתבת למען הדורות הבאים, ועדים נקראים להעיד על המחויבות הכלולה בה. בִּמקום עדים שמימיים נקרא העם עצמו לעדות, ולצורך זה משמשת גם אבן גדולה שיהושע מקים במקדש ה’. יהושע מזהיר את בני ישראל מפני הקללה שתהיה מנת חלקם אם ימרו את פי אלוהים.⁶⁰

המשמעות התיאולוגית של ההקבלות שהצבענו עליהן לעיל היא מרחיקת לכת. ראשית, הכללתו של “מבוא היסטורי” בברית מרמזת שהיחסים בין האל לאדם מבוססים במקרא על הכרת טובה ועל מחויבות מוסרית, ולא רק על עוצמתו האימתנית של אלוהים. מן השימוש במונחים “אהבה”, “שנאה” ו”קנאה” עולה שהמקרא מחנך לראות באלוהים אישיות, ולא כוח בלבד. ובדומה לחוזי השעבוד העצמי החתיים, סיפורי הברית בתורה מדגישים את נכונותו של עם ישראל - הנשלט - לכרות ברית עם האל. הביטוי הידוע ביותר להסכמה זו הוא הצהרתם של בני ישראל מיד לאחר שקיבלו את עשרת הדיברות: “כל אשר דִבֶּר ה’ נעשה ונשמע”.⁶¹

ואולם, אפשר שההשלכה החשובה ביותר של יציקת הברית בין אלוהים לישראל בתבנית חוזי הריבונות של תקופת הברונזה המאוחרת היא העצמת מעמדו של בן הברית האנושי, עם ישראל, הכורת חוזה עם האל כמלך נשלט. כדי להיווכח בכך די אם נחשוב על מערכות היחסים בין ילדים להוריהם, בין צעירים למבוגרים, בין עבדים לאדונים ובין נתינים לריבונים: בכל הדוגמאות האלה בעלי מעמד חברתי נמוך מקיימים קשר עם בעלי מעמד חברתי גבוה יותר. יתר על כן, כל מערכות היחסים הללו כרוכות במתן כבוד (הכבוד הוא תמיד חד־צדדי - הנחוּת חולק כבוד לגבוה ממנו בדרגה). במחקרו על כבוד ובושה ביחסים החוזיים במערב־אסיה הקדומה, הראה סול אוליאן כי האדון אינו מחויב לנהוג כבוד במשרתיו. חומר שנחשף בארכיונים של מארי ואל־עמארנה, לעומת זאת, מגלה שבחוזים פוליטיים נחשב הכבוד למצרך שהריבון והנשלט מעניקים זה לזה.⁶² באיגרות אל־עמארנה אנו מוצאים, למשל, תלונה שהעביר לפרעה אחד הווסאלים שלו, הקובל על שאין הוא זוכה לכבוד הראוי מן המלך המצרי, לעומת וסאל אחר.⁶³ באחד מחוזי השעבוד העצמי החתיים, שנערך עם המלך הווסאל שוּנַאשוּרה מקיצוואטנה, חויב הנשלט להופיע בזמנים קבועים בחצרו של הריבון החתי. בחוזה נאמר:

שונאשורה יתייצב לפני הוד מלכותו ויביט בפניו של הוד מלכותו. כשיתייצב לפני הוד מלכותו, כל האצילים של הוד מלכותו [יקומו] מכיסאותיהם. איש לא יישאר לשבת.⁶⁴

ברי שביקורו של שונאשורה בחצר המלך החתי אינו עונש. הוא מתקבל בברכה ובכבוד; האצילים החתים נדרשים לקום לכבודו. סעיפים בחוזי השעבוד העצמי של החתים מלמדים אותנו שהנשלט אמנם נכנע לריבון, אך נשאר אוטונומי ביחסיו עם הממלכה הדומיננטית. אין בחוזים האלה שום ראיות שהריבון היה רשאי לכפות יורש במקרה שהמלך הווסאל מת או ויתר על כיסאו, ואין ראיה שהחזיק בזכות לספח את שטחי הנשלט, אפילו במקרה של הפרת תנאי הברית.⁶⁵

מטפורות שונות שימשו במזרח הקדום לתיאור הקשר שבין האדם לאל: ילד והורה, עבד ואדון, נתין ומלך. המשותף למערכות היחסים האלה הוא, כאמור, שבכולן הכבוד הוא חד־צדדי; הנחוּת חולק כבוד לנעלה ממנו. כל אחד מן הדימויים הללו יכול לתאר את עמידתו של האדם מול אלוהים במקרא. אבל בצד כל אלה תר המקרא אחר דגמים משלימים שיאפשרו לו לתאר את המפגש בין האנושי לאלוהי בדרך חדשה ורדיקלית. את תבנית החוזים החתיים של תקופת הברונזה המאוחרת אימץ המקרא כיוון שבהסכמים האלה היו גילויי הכבוד הדדיים. משמעות הדבר היא שבתפיסה המקראית של הברית, אלוהים מכבד את האדם כשם שהאדם מכבד את אלוהים.

אולם מעבר להשלכות החשובות הנובעות מן הכבוד שחולק האלוהים לאדם, יש משמעות נוספת להקבלה בין הברית המקראית ובין החוזים הפוליטיים של תקופת הברונזה המאוחרת, שזכתה, למרבה הצער, לתשומת לב מעטה. רובם המכריע של חוזי הכפיפות החתיים מתקופת הברונזה המאוחרת בנויים כהסכמים בין שני פרטים - המלך הריבון והמלך הנשלט.⁶⁶ במקרא אין ספק שאלוהים הוא הריבון. אך מי ממלא את התפקיד המקביל לתפקידו של המלך הווסאל? לבני ישראל אמנם יש מנהיג - משה - אך אי־אפשר לכנות אותו מלך: במקרא אין שום התייחסות אליו כאל מונרך, וילדיו אינם נחשבים ליורשים אפשריים. יתר על כן, בלשון הברית אין שום רמז שמשה הוא מלך וסאל ובני ישראל הם נתיניו. הברית לעולם אינה מוצגת כברית בין אלוהים למשה. אדרבה, מן המקרא משתמע כי אלוהים כורת ברית עם העַם כולו.

מפתה לטעון שאת תפקיד המלך הנשלט ממלאים בברית סיני כלל בני ישראל, כגוף מלוכד, וייתכן שזה נכון במידה מסוימת. ואולם, בברית ניכר שאלוהים מתייחס אל בני ישראל כאל פרטים. כל דיבר מעשרת הדיברות אפשר לקיים או להפר כיחיד בלבד. שום דיבר אינו מחייב מאמץ קבוצתי, כמו זה הנדרש כדי לבנות בית מקדש, להמליך מלך או לצאת למסע כיבוש צבאי. יתר על כן, בדיברות עצמם מבחין אלוהים בין הפרטים המקיימים את הברית לפרטים שאינם מקיימים אותה. הוא נשבע לפקוד עוון אבות על בנים עד דור שלישי ורביעי של “שונאיו”, ואילו ל”אוהביו” מובטח חסד לאלף דורות.⁶⁷ כשהאל כריבון חולק כבוד, הוא מרעיף אותו גם על יחידים ולא רק על הקולקטיב. בשמואל א אומר אלוהים: “כי מכבדַי אכבד ובֹזַי יֵקָלּוּ”.⁶⁸ אין פירוש הדבר שהאל אינו מתייחס כלל לעם ישראל כאל גוף משותף, אלא רק שמבחינת הברית פרטים אינם נכללים תמיד ובהכרח בתוך הכלל.

אפשר להסיק אפוא כי במובן מסוים המלך הנשלט שעימו כורת אלוהים ברית פוליטית הוא כל פרט בתוך האומה העברית; כל אדם בישראל יכול לראות את עצמו כמי שקיבל מעמד של מלך - מלך נשלט הכפוף לריבון האלוהי, נהנה מחסותו ומכיר לו תודה. ההוכחות לכך הן ההקבלות הבולטות בין התנאים המחייבים את המלך הנשלט בחוזים החתיים והשפה שבה משתמשים חוזים אלה לבין הציוויים המקראיים המקבילים, המחייבים כל פרט מבני ישראל. הזכרנו קודם לכן את החוזה עם המלך הווסאל שונאשורה, שבו נאמר שהוא “יתייצב לפני הוד מלכותו ויביט בפניו של הוד מלכותו".⁶⁹ אני שב ומדגיש שביקורו של שונאשורה הוא ביקור מדיני עתיר כבוד: אצילי המלך החתי חייבים לקום בנוכחותו. יש לשים לב שגם במקרא מתוארת הופעה רשמית כזאת בחצר המלך במילים “לראות את פניו”.⁷⁰

אותה שפה בדיוק משמשת לתיאור המחויבויות של כל בני ישראל כלפי אלוהים. בפירוט תנאי הברית בספר שמות, לדוגמה, אנו מוצאים את חובת העלייה לרגל אל בית המקדש: “שלש פעמים בשנה יֵרָאה כל זכוּרך אל פני הָאָדֹן”.⁷¹ אולם במקרא רווחת התפיסה שבני תמותה אינם יכולים לראות את אלוהים. אם יביטו בו - ימותו, כפי שמסביר האל למשה המבקש לראות את פניו: “לא תוכל לראֹת את פָּנָי כי לא יראני האדם וָחי”.⁷² לא מתקבל על הדעת שמה שנאסר על משה לעשות ולוּ פעם אחת - לראות את פני אלוהים - יידרש מכל גבר בעם ישראל לדורותיו. יתר על כן, השימוש במונח “אדון” בספרות המקראית ככינוי לאלוהים הוא נדיר. ואולם, אם בוחנים את הדברים לאורם של החוזים החתיים, משמעותם מתבהרת. הציווי על כל הגברים בעם ישראל לעלות לרגל מקביל לחובה המוטלת על הווסאל לפקוד את חצר ריבונו ו”להביט בפניו של המלך". אלא שכאן העלייה לרגל מוטלת על כל הגברים הבוגרים, ואילו בחוזים הפוליטיים החתיים רק המלך הנשלט מצווה לבקר את אדונו. קבלת נתיניו פשוטי העם של הווסאל תהיה מתחת לכבודו של המלך הריבון.

הקבלה דומה לחוזים הפוליטיים החתיים עולה גם בהקשר של החובה התקופתית לקרוא את החוזה בקול בחצר המלך הנשלט. בחוזה שנחתם בין המלך קופנטה־קורונטה ממירה־קואלייה לבין מלך חתי נאמר: "[לוח זה] שהכינותי [עבורך, קופנטה־קורונטה] ייקרא [בפניך שלוש פעמים בשנה]".⁷³ בחוזה אחר, שנערך עם המלך הכפוף אלכסנדו מווילוסה, מצהיר המלך החתי: “בנוסף לכך, לוח זה שהכינותי עבורך, אלכסנדו, ייקרא בפניך שלוש פעמים בשנה, ואתה, אלכסנדו, תדע זאת”.⁷⁴

גם כאן אנו מוצאים חובה מקבילה במקרא, אך היא מוטלת על כל בני ישראל. בחוזי האדנות של תקופת הברונזה המאוחרת, המלך הנשלט הוא הממונה על ביצוע תנאי החוזה ועל הציות להם, ומשום כך הוא חייב לקרוא אישית את סעיפיו, כדי לחקוק בזיכרונו את הברית שכרת עם הריבון. אולם הברית בין אלוהים לישראל נכרתת עם כל פרט בקהילה זאת, ולפיכך כל אחד מבני העם חייב לשמוע אותה נקראת בקול רם. כל פרט אחראי למלא את תנאי הברית בנאמנות. ואכן, הברית בין אלוהים לישראל הוקראה באוזני העם כולו בכמה הזדמנויות. הפעם הראשונה הייתה בסיני. משה חזר באוזני העם על כל הדיברות והחוקים של האל, והעם ענה לו בקול אחד:

כל הדברים אשר דִבֶּר ה’ נעשה. ויכתֹב משה את כל דברי ה’... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דִבֶּר ה’ נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרֹק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה.⁷⁵

גם יהושע קרא באוזני העם את הברית בשכם, והמלך יאשיהו הקריא אותה במסגרת הרפורמות שלו.⁷⁶ קריאות פומביות של החוקים מתוארות כאירועים חד־פעמיים. עם זאת, בספר דברים מוגדרת הקריאה התקופתית של הברית באוזני כל העם כחובה:

מקץ שבע שנים במֹעֵד שנת השמִטה בחג הסֻּכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הַקְהֵל את העם האנשים והנשים והטף וגֵרְךָ אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויָראוּ את ה’ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו לְיִראה את ה’ אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עׂברים את הירדן שמה לרִשתָה.⁷⁷

מתכונת הברית במקרא עוקפת אפוא את דמות המלך הנשלט ומחליפה אותו באיש הפשוט. הברית פונה אל היחיד: עליו הרעיף אלוהים את חסדיו; הוא שמחויב בביקור נאמנות ב”חצר” הריבון האלוהי; והוא שחייב להאזין לקריאת הברית כל שבע שנים.

לרעיון המקראי בדבר קיומו של קשר ישיר בין אלוהים לכל פרט בעם ישראל אין מקבילה במזרח הקדום. חוקים דתיים הניתנים להמון העם הם תופעה נדירה במערכת המשפטית החתית, והם נעדרים לחלוטין מזו המסופוטמית. לאיש הפשוט בתרבויות האלה היה תפקיד קטן בלבד בעבודת האלים הפומבית ורובה הייתה נתונה בידי המלך והכוהנים. ככל הידוע לנו, לא היה לציבור במסופוטמיה תפקיד בפולחן הרשמי של המדינה או אפילו באירועים מיוחדים כגון חגיגות גדולות.⁷⁸ כמו כן, אין ראיות לנוהג דתי המזמן את חברי הקהילה אל המקדש.⁷⁹

לא כך הדבר בברית סיני. עניינו של אלוהים בכל אחד ואחד מבני העם הנבחר משתקף בברית זאת, שישראל מכונה בה “ממלכת כהנים”.⁸⁰ כל חבר באומה העברית נקרא להתנהג בדרך היאה לכוהנים; ואכן, אנו מוצאים במקרא הקבלות בין חוקים המוטלים על מעמד הכוהנים לחוקים המחייבים את האדם הפשוט בישראל. על הכוהן נאסר לספר את שערו כאות לאבלות, ואיסורים דומים חלים גם על האדם הפשוט;⁸¹ מצוות הקשורות לאכילת בשר טמא, המחייבות את כל עם ישראל, דומות למצוות שבמקומות אחרים יועדו במיוחד לכוהנים;⁸² במצרים הייתה המילה סימן מובהק של מעמד כוהנים,⁸³ אבל בישראל מחויב בה העם כולו.