הזכות ההיסטורית על הארץ: עד היכן?

חיים גנז

הטיעון תקף - אך עד גבול מסוים


ואולם, למרות תקפותם של הנימוקים הלא־פרגמטיים למיקומה של ההגדרה העצמית בטריטוריות מעצבות, גם אם נותק הקשר הפיזי עמן, אין די בכך כדי לעשותם טעמים מכריעים לעניין זה. שני סוגים של שיקולים עלולים לשמוט את הקרקע מתחתם. סוג אחד הוא של שיקולים הקשורים במצבה הדמוגרפי של הטריטוריה ובצורכי ההגדרה העצמית של השוכנים בה ושל אלה המבקשים לשוב אליה. חִשבו על השבט האינדיאני ששרידיו מבקשים לשוב למנהטן ולחיות בה במסגרת תרבותם. מאחר שמנהטן מאוכלסת בצפיפות בתושבים שאינם נמנים עם בני־השבט הזה אי־אפשר להתיר את שובו בלי לתבוע מן התושבים האלה מחיר לא־סביר בעליל. צפיפותה של מנהטן בוודאי אינה מאפשרת להתיר לבני־השבט לחיות בה במסגרת תרבותם אם זו מחייבת את קיומם של מרחבי ציד. ואולם לא כך הדבר כשמדובר באזורים שאינם מיושבים בצפיפות רבה כל כך ובתרבויות שמרחבי ציד אינם נחוצים להן לצורך מימוש מרכיבים מהותיים של זהותן.7 אם לקבוצות אתנו־תרבותיות מסוימות יש קשר מעצב עם טריטוריות כאלה, אפשר בהחלט להצדיק את תביעתן לחזור אל אותם אזורים ולממש בהם צורה כלשהי של הגדרה עצמית. ואמנם, תביעות ברוח זו שהעלו קבוצות ילידיות בקנדה ובאוסטרליה זכו לאחרונה להכרה בפסיקת בתי המשפט באותן מדינות.8

עם זאת, ראוי להזכיר כי בניגוד לשיבת היהודים לארץ ישראל, חזרת הקבוצות הילידיות בקנדה ובאוסטרליה לטריטוריות המעצבות שלהן נעשתה במסגרת מדינתית, שיש בה מוסדות מאורגנים המופקדים על החלת עקרונות הצדק על כלל האוכלוסייה שכפופה למדינה ומקבלת על עצמה (לפחות ברובה) לקיים את חוקיה. השיבה היהודית לארץ ישראל התרחשה בהקשר גלובלי, שמוסדות כאלה מצויים בו (ונמצאו בו מאז ראשית הציונות) לכל היותר בחיתוליהם.9 בשל עובדה זו, יש לקחת בחשבון סוג שני של שיקולים העשויים לפסול הסתמכות על קשר מעצב לצורך קביעת מיקום ההגדרה העצמית של אומות אשר איבדו את הקשר הפיזי עם מולדתן. טיעון הקשר המעצב מספק פתרון רק לבעיה נקודתית אחת במכלול הגדול של שאלות הנוגעות ליישומם של עקרונות הצדק הגלובלי במקרים הנוגעים הן לזכותן של אומות להגדרה עצמית והן לחלוקת הטריטוריות ומשאבי הכוח הפוליטי הקשורים בה. לשם הגשמת הצדק במקרים מעין אלו נחוצה פעולה מתואמת על פי כל עקרונות הצדק הגלובלי (או לפחות חלק ניכר מהם) ומצד כל הכפופים לו (או לפחות חלק ניכר מהם). קיימת סכנה שפעולה נקודתית על פי עיקרון אחד מתוך מכלול שלם של עקרונות לא תביא את הצדק המיוחל לידי ביטוי, בדיוק כשם שהשמעת אקורד אחד מתוך סימפוניה שכתיבתה לא הושלמה ושאין לה תזמורת שתנגן אותה אינה בגדר מוסיקה. אך כשהדברים אמורים בחתירה לצדק, בניגוד לדוגמה של יצירת מוסיקה, הסכנה הטמונה בהשמעת האקורד היחיד אינה מסתכמת בתפלות צורמנית ותו לא. פעולה מקומית על יסוד עקרון צדק אחד מתוך מכלול שלם של עקרונות עלולה לגרום לצד שכלפיו נעשית אותה פעולה לתת יותר ממה שעליו לתת, ולהעניק יתרון למי שלטובתו היא נעשית בזמן שייתכן שאין הוא היחיד הזכאי ליתרון הזה.10

יתרה מזו - וזהו עניין נפרד מן הדברים הקודמים אך במידה רבה הוא תוצאה שלהם: אם נטליו ויתרונותיו של הצדק החלוקתי אינם מתחלקים באופן הולם בין כל אלה שאמורים להיות כפופים לו (במקרה שלפנינו - אומות העולם); אם רק אחד מהם משלם את המחיר (שאולי ראוי באמת שישלם אותו - אבל עם אחרים), ורק אחד מהם זוכה בחסדיו (שאולי ראוי באמת שיזכה בהם, אבל לא רק הוא), אין ספק שהדבר יביא לידי שפיכות דמים וחוסר יציבות.11 במילים אחרות, אף שלהלכה, אם המצב הגיאו־דמוגרפי של טריטוריה נתונה מאפשר זאת, הקשר המעצב של אומה עם אותה טריטוריה צריך להוות שיקול בקביעת מיקום זכות ההגדרה העצמית שלה גם לאחר שהקשר הפיזי שלה עמו נותק - אף על פי כן, בעולם הלא־אידיאלי שאנו חיים בו יש להתחשב בשיקולים אחרים של צדק (חלוקה שוויונית של נטלים ויתרונות) וגם של מוסר (מניעת שפיכות דמים) שיש בהם כדי להשעות פעולה לפי העיקרון הזה.12

אלו הם טיעונים כבדי משקל, אולם הם מכריעים נגד שיבתן של אומות לטריטוריה ההיסטורית המעצבת שלהן אך ורק אם לרשותן של קבוצות לאומיות אלו וחבריהן עומדות חלופות ממשיות אחרות להגשמת זכותם להגדרה עצמית, או לכל הפחות חלופות ממשיות אחרות לחיים מתקבלים על הדעת. אם אין חלופות כאלה בנמצא, ובעלי הזכות להגדרה עצמית מוצאים עצמם נרדפים, או אז, נראה כי יש להם הצדקה תרופתית להגן על גופם וכבודם, ולצורך זה גם לממש את זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.13

עד כאן הגדרתי את התנאים ואת הנסיבות שבהן אפשר להצדיק את השימוש בזכות ההיסטורית לצורך מיקום זכות ההגדרה העצמית. דעתי היא כי טיעון זה מספק הצדקה מוסרית אוניברסלית לשיבת היהודים למולדתם ההיסטורית גם אם אין בו די לבסס את תביעתם לריבונות טריטוריאלית או לנוכחות בכל המולדת הזאת - עובדה שהייתה נהירה, כנראה, לכמה ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית.

 

ג

הציונות, כידוע, לא הייתה הגורם הפוליטי היחיד שהשתמש בטיעון הזכות ההיסטורית. ביסמרק העלה את הטיעון הזה כדי להצדיק את סיפוחן של אלזס ולורֵן לגרמניה, אחרי שכבש אותן מן הצרפתים בשנת 1870. בשמה של הזכות ההיסטורית ביקש גם תומס מסריק לכלול את חבל הסודטים במדינה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה. נימוק דומה שירת את סלובודן מילושביץ' בניסיונו לגרש את האלבנים מחבל קוסובו. בכל המקרים האלה, ובאינספור מקרים אחרים, הציגו מנהיגיהן של קבוצות לאומיות תביעות טריטוריאליות בשם הזכות ההיסטורית. ואולם נראה כי יש שני הבדלים בולטים בין הפרשנות שאפשר לתת למושג הזכות ההיסטורית במקרים האלה ובין הפרשנות שאפשר לתת לו במסגרת הטיעון שבו השתמשה הציונות, לפחות בתחילת דרכה.

ראשית, בעוד תנועות לאומיות אחרות הסתמכו ברוב המקרים על קדימותן של האומות בהיסטוריה של הטריטוריות שאותן הן תובעות (מה שכיניתי לעיל "חזקה ראשונה"), הציונות הדגישה בעיקר את ראשוניותה של ארץ ישראל בהיסטוריה של היהודים (מה שכיניתי לעיל "קשר מעצב").14 ואמנם, כשתבע ביסמרק את סיפוחן של אלזס ולורן לרייך הגרמני אחרי מלחמת פרוסיה-צרפת, התבססה דרישתו על הטיעון שאזורים אלו היו נתונים לשלטון גרמני במאה השש־עשרה. בדומה לכך, הדרישה שהציג מסריק אחרי מלחמת העולם הראשונה לכלול את חבל הסודטים ברפובליקה הצ'כוסלובקית, למרות שישבה בהן אוכלוסייה גרמנית, נומקה בטענה שאזורים אלו היו חלק מממלכת בוהמיה של שלהי ימי הביניים. תפיסה זו של הזכות ההיסטורית, המפרשת אותה כזכות המחזיק הראשון או הקודם, מובלעת גם בטענותיהם של העמים הילידים של צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד, התובעים שטחים שונים מן התושבים האירופים המאכלסים אותם, בסכסוך בין הטמילים לסינהלזים בסרי לנקה, ובמקרים רבים אחרים.15 ואולם נראה כי השימוש שעשתה התנועה הציונית בטיעון הזכות ההיסטורית התמקד יותר בראשוניותה של ארץ ישראל בהיסטוריה היהודית ובזהות היהודית ובחשיבותה של הזהות הזאת מאשר בקדימותם של היהודים בהיסטוריה של הארץ. אחד הביטויים הבולטים לכך מצוי בהכרזת העצמאות. "בארץ ישראל", נאמר שם, "קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים… מתוך קשר היסטורי… זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".16 דברים אלו מדגישים את מקומה המרכזי של הארץ בתודעה התרבותית היהודית, ואין בהם כל התייחסות לראשוניותם של היהודים בשרשרת אכלוס הארץ לאורך הדורות.

שנית, וחשוב יותר: בעוד אומות אחרות, שכבר ישבו במולדתן, העלו את טיעון הזכות ההיסטורית כדי להצדיק את תביעתן להתפשטות טריטוריאלית, את הציונות ניתן לפרש כמי שנזקקה לו כדי להצביע על ארץ ישראל כמקום המתאים ביותר למימוש זכות ההגדרה העצמית של היהודים. בדומה לתנועות הלאומיות האתנו־תרבותיות האחרות של היהודים בסוף המאה התשע־עשרה, גם הציונות תפסה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית כזכות א־היסטורית ואוניברסלית. המחלוקת בין הציונות לאותן תנועות נגעה בעיקר לשאלה היכן יש לממש את הזכות הזאת: הבונד ואוטונומיסטים אחרים האמינו כי המיקום ההולם הוא מקום מושבם של היהודים במזרח אירופה ובמרכזה; הטריטוריאליסטים, שפרשו מן הציונות, סברו כי היהודים צריכים לממש את הגדרתם העצמית בטריטוריות שתוצענה להם, כמו למשל אוגנדה; ואילו ציוני ציון, שלמרבה האירוניה כונו גם "פלשתינאים", טענו, בשם הזכות ההיסטורית, שההגדרה העצמית היהודית אינה אפשרית אלא בארץ ישראל.







התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2024