במצב העניינים ששרר ברוסיה ובמזרח אירופה בסוף המאה התשע־עשרה, ולפחות לאור מה שכולנו יודעים היום על מה שהתרחש מאז, סיכוייהם של היהודים לממש את זכותם להגדרה עצמית באזורים האלה ברוח תכניתו של הבונד, או אפילו לחיות שם חיים מתקבלים על הדעת ללא הגדרה עצמית, היו עגומים למדיי, בלשון המעטה.¹⁷ התכנית שקראה למיקום ההגדרה העצמית היהודית באוגנדה, שבה דבקו הטריטוריאליסטים של ראשית המאה העשרים, לקתה באותם חסרונות אשר אפיינו גם את הפתרון הציוני בלא שיהיו לה היתרונות של הפתרון הזה: בטריטוריות של מזרח אפריקה, בדיוק כמו בארץ ישראל, ישבה קבוצה אתנו־תרבותית אחרת, והתיישבות בהן הייתה כרוכה בסכנה ממשית של התנגשות אלימה עם התושבים המקומיים. לעומת זאת, בניגוד לארץ ישראל, ליהודים לא היה קשר היסטורי מעצב עם הטריטוריות של מזרח אפריקה.

אף אחד מן השיקולים שציינו לעיל כטיעונים נגד שיבתן של אומות לטריטוריה ההיסטורית המעצבת שלהן - השיקול שלפיו לפעולה על פי עקרונות הצדק האידיאלי בעולם לא־אידיאלי יכולות להיות תוצאות לא צודקות והשיקול של מניעת שפיכות דמים - אינו שולל את מוסריותה של הדרישה לאפשר לעם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית בארץ ישראל, כיוון שהיהודים נרדפו ולא נהנו מתנאים שיאפשרו להם להמשיך לחיות כפרטים וכקבוצה במקומות שבהם ישבו בתפוצות. שפיכת דמם ורמיסת כבודם הייתה בגדר מציאות, בעוד ששפיכות הדמים שעלולה הייתה להתרחש בעקבות שיבתם למולדתם ההיסטורית, אף שהיה אפשר לנבא את התרחשותה כמעט בוודאות, הייתה בגדר אפשרות בלבד. בנוסף, ניתן היה לקוות שבארץ ישראל, בניגוד למקומות אחרים שבהם נרדפו, יוכלו היהודים להגן על עצמם ועל כבודם ולשים קץ לשפיכות הדמים.

ליהודים הייתה אפוא הצדקה תרופתית - הצדקה הקשורה בצורך להציל את עצמם מרדיפות - להגשים את זכותם הראשונית להגדרה עצמית ולמקמה במולדתם ההיסטורית, גם אם לא ישבו בה בפועל. מדובר בנימוק דומה לזה המקובל במשפט הפלילי תחת השם "הגנת הצורך", המצדיק מעשים בעייתיים מבחינה משפטית ומוסרית או לפחות פוטר את מבַצעיהם מאחריות פלילית בשל צורך דוחק. ברוח זו אפשר להצדיק, למשל, את מעשהו של פצוע אנוש הפורץ לבית מרקחת סגור כדי ליטול תרופה שתציל את חייו.¹⁸ לשאלה שעשויים הערבים להעלות, "מדוע דווקא לבית המרקחת שלנו?" יכולים היהודים להשיב: "מפני שהוא היחיד שמצויה בו תרופה לפציעתנו" או: "מפני שהתרופה המצויה בו לפציעתנו טובה יותר מן התרופות המצויות בבתי המרקחת האחרים" (אוגנדה, מזרח אירופה, ארגנטינה, וכן הלאה). תרופה זו היא התרופה היחידה, או לפחות תרופה טובה יותר מאחרות, מפני שאם יש ממש בטיעונים שהצגתי קודם לכן, שיבתם של היהודים לטריטוריה שעמה היה להם קשר מעצב הייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשותם לממש את זכותם להגדרה עצמית, או לפחות אפשרות בעלת סיכויי הצלחה טובים יותר מן ההצעות החלופיות ליישבם בטריטוריות אחרות. הדוגמה של בית המרקחת ממחישה את מה שראוי היה להדגיש מראש - שהנימוקים נגד מימוש ההגדרה העצמית של היהודים בארץ ישראל מטעמים של אי־צדק וסכנת שפיכות דמים לא נפסלו בשל עצם קיומה של זכות כזאת והצדקותיה הרגילות (האינטרסים שיש לאנשים לחיות במסגרת תרבותם ולקבוע את עתידם במסגרתה), אלא בגלל הצורך הדחוף שהיה ליהודים כפרטים וכקבוצה להגן על כבודם ועל גופם באמצעות הגדרה עצמית.

שיבת היהודים לארץ ישראל הייתה אפוא מוצדקת על פי התפיסה המורכבת של זכויות לאומיות שהצגתי לעיל. עם זאת יש לשוב ולהזכיר שלפי תפיסה זו, הזכות ההיסטורית של היהודים במולדתם אינה יכולה, בפני עצמה, להוות בסיס לתביעה לריבונות טריטוריאלית אלא רק לקביעת מיקומה של הזכות להגדרה עצמית. ובהקשר זה ראוי לציין עוד כי ריבונות מדינתית היא רק פירוש אחד או התגלמות אחת של הזכות להגדרה עצמית, וזכות זו יכולה להתגלם גם בדרכים אחרות, צנועות יותר. יתר על כן, ההיזקקות לזכות ההיסטורית לצורך קביעת מיקום ההגדרה העצמית אינה מצדיקה בהכרח את התביעה להחיל את ההגדרה  העצמית על כל הטריטוריות ההיסטוריות של האומה. יש לה אפשרויות הגשמה רבות ומצומצמות יותר.

מובן שתפיסה זו לא הייתה מקובלת על כל הוגיה וראשיה של הציונות. למעשה, ניתן להצביע על שלוש גישות עיקריות שקנו אחיזה בקרב המנהיגות הציונית בהקשר זה. היו שסברו כי הזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל מצדיקה ריבונות טריטוריאלית על כל הארץ. מנגד, כמה מן האישים הציונים שתפסו את גבולותיה של הזכות הזאת קידמו שאיפות לאומיות צנועות יותר, שלא הגיעו כדי תביעת ריבונות על הארץ ומלואה. ולבסוף, היו גם מנהיגים שחרתו על דגלם את השאיפה לכונן מדינה יהודית ריבונית בכל חלקי הארץ, אף שחשו, כנראה, כי אין די בטיעון הזכות ההיסטורית של היהודים כדי להצדיק מהלך מעין זה.

הגישה הראשונה, שקשרה את אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה בזכות ההיסטורית של היהודים על מולדתם, אפיינה את הזרמים הרדיקליים של הציונות הדתית ואת הזרמים הרדיקליים של הרביזיוניזם. אותו זרם בציונות הדתית שראה בשיבת ציון המודרנית את ראשית הגאולה המשיחית עיגן את הזכות ההיסטורית בהבטחה האלוהית של ארץ כנען לאבי העברים בברית בין הבתרים. לפי עמדה זו, המקרא נותן גושפנקה לריבונות יהודית בכל ארץ כנען, "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" (בראשית טו:יח). ההבטחה האלוהית לא רק מצדיקה את השיבה היהודית לארץ ישראל אלא גם מגדירה את היקף הטריטוריות שאליהן ישובו בני העם הגולֶה. הצדקת השיבה והעמדה הגורסת שמדובר בחזרה לכל חלקי ארץ ישראל תואמות כאן זו את זו באופן מושלם. כך הדבר גם בכל הנוגע לפירוש שנתנו הרביזיוניסטים הרדיקליים לזכות ההיסטורית היהודית ולעמדתם כי מדובר בזכות שמשמעה החלת ריבונות על הארץ ומלואה. האידיאולוגים של הזרם הזה, יהושע השל ייבין ואורי צבי גרינברג, ואלה שתרגמו את רעיונותיהם לשפת המעשה, אנשי לח"י, סבורים היו כי זכותם של היהודים לשלוט בארץ ישראל אינה מחייבת צידוקים מוסריים - לפחות לא צידוקים בעלי תוקף אוניברסלי - וכי היא מעוגנת בכוח אַלים. ב"י"ח עיקרי התחייה" שניסח אברהם שטרן ללח"י נקבע כי "את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ ישראל. זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם".¹⁹ אם הכיבוש בחרב מצדיק בעלות, ואם בזמנים שונים היו כל חלקיה של ארץ ישראל כבושים בידי יהודים, אזיי יש להם זכות לבעלות על כל ארץ ישראל.

הבעיה היחידה בטיעונים האלה - אלה של הזרם המשיחי של הציונות הדתית ואלה של הרביזיוניסטים הרדיקליים - היא שמלכתחילה אין הם מבקשים להיות בעלי תוקף מוסרי ואוניברסלי. הציונות הדתית, למשל, כלל אינה מתיימרת לשכנע בעמדותיה את בני־התבונה בכללותם; די לה להשמיע אותן באוזני בניה שלה.²⁰ הרב מאיר ברלין, מי שהיה נשיא הכבוד של הסתדרות המזרחי העולמית, הודה בכך בנאומו בקונגרס הציוני העשרים בשנת 1937, שבו התקבלה תכנית החלוקה של ועדת פיל. "איננו תובעים את זכותנו מטעם יושר מוסרי", אמר שם. "יסודה של הציונות הוא כי ארץ ישראל שלנו ולא של הערבים".²¹ לעומת זאת, טיעוני הלח"י ואנשי "מלכות ישראל" לא זו בלבד שלא היו מתחום המוסר האוניברסלי - הם היו אנטי־מוסריים במפגיע. חוגים אלו לא רק הודו אלא אף התגאו בכך שעמדתם מנוגדת למוסר, ורחשו בוז לכל מי שנזקק למשענת מוסרית כדי להצדיק את הזכות האבסולוטית על הארץ.²²

מן העבר השני ניצבו אלה שלא תבעו כלל החלת ריבונות יהודית על כל ארץ ישראל. עם הקבוצה הזאת נמנו אישים, תנועות ומוסדות כמו אחד העם, חיים וייצמן, 'השומר הצעיר', אנשי 'ברית שלום' וגם הסוכנות היהודית. בתזכיר שהגישה הסוכנות לוועדה המלכותית לענייני ארץ ישראל בשנת 1936 (ושהוגש גם לוועדת החקירה האנגלו־אמריקנית בשנת 1946) מופיע הטיעון הבא:

יש הטוענים שבדומה לכך [לטענת הזכות ההיסטורית היהודית בארץ ישראל], האיטלקים הם בעלי זכות לבית לאומי בבריטניה משום שלפנים הייתה הארץ חלק מן האימפריה הרומית. התשובה לטענה הסופיסטית הזאת היא שהאיטלקים מעולם לא התיישבו בבריטניה ויש להם, ותמיד היה להם, בית משלהם באיטליה, ואילו היהודים לא זו בלבד שהם השליטים הקדומים, אלא הם גם המתיישבים הקודמים ומעולם לא היה להם, ועד עצם היום הזה אין להם שום בית לאומי אחר. לכן, משום היותם חסרי בית ומשום ש"מעולם לא שכחו", יש ליהודים זכות לחדש את ביתם הלאומי בפלשתינה.²³

מן הקביעה שהאיטלקים אינם יכולים לדרוש ריבונות על בריטניה משתמעת בהכרח ההכרה בכך שהזכות ההיסטורית כשלעצמה אינה יכולה לשמש בסיס לדרישת ריבונות. מן הדברים הנאמרים בהמשך התזכיר עולה שכאשר מדובר באומות חסרות בית לאומי יכולה הזכות ההיסטורית להיות שיקול בקביעת מיקום הזכות לבית לאומי. משום היותם חסרי בית, נאמר בתזכיר, יש ליהודים זכות לחדש את ביתם בְּפלשתינה; לא נטען שם כי משום היותם חסרי בית יש להם זכות לחדש את ריבונותם על כל פלשתינה. התנסחות דומה, שממנה עולה שהזכות ההיסטורית יכולה לשמש בסיס לחידוש בית לאומי בְּארץ ישראל ולא ריבונות על ארץ ישראל, מצויה באופן לא מפתיע גם בכתביו של אחד העם,²⁴ והיא חוזרת על עצמה בטקסטים חשובים של הציונות. תכנית באזל של הקונגרס הציוני הראשון מגדירה את הציונות כתנועה ה"שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בְּארץ ישראל" [ההדגשה של המחבר]. גם הצהרת בלפור, שווייצמן השיג מן הבריטים, מדברת על כינונו של בית לאומי ליהודים בְּארץ ישראל.²⁵ ראוי לשים לב שמן ההצהרות החשובות האלה לא משתמעת רק ההכרה בכך שהזכות ההיסטורית אינה בסיס לריבונות מדינתית על כל הארץ, אלא אף שייתכן כי היא אינה בסיס לריבונות בכלל אלא רק למיקומה הגיאוגרפי של הגדרה עצמית שיכולה ללבוש צורות מוסדיות שונות.²⁶ חיים וייצמן היה מודע היטב לגבולות המוסריים של הזכות ההיסטורית. במשך זמן רב הוא תמך בכינונה של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל, ובעדותו בפני ועדת פיל אמר כי גם אם יהיו היהודים לְרוב בפלשתינה, אין היא צריכה להיעשות מדינה לאומית יהודית.²⁷ אלה היו כידוע גם עמדותיהם של אנשי ברית שלום והשומר הצעיר. האחרונים אמנם סברו שהיהודים צריכים לשוב אל כל חלקי הארץ, אך האמינו שההגדרה העצמית של עמם אינה צריכה לבוא לידי ביטוי בריבונות יהודית על כל ארץ ישראל אלא בשותפות דו־לאומית עם הערבים.²⁸