גזענות אינה הצורה היחידה של מיסוך אידיאולוגי בחברה בת־זמננו. דוגמה נוספת, חשובה אפילו יותר, היא השיטה הדמוקרטית. ז'יז'ק מוקיע את הדמוקרטיה הליברלית כסילוף אידיאולוגי טיפוסי, המשרת את הסדר הקפיטליסטי ביעילות מפחידה. "הדמוקרטיה כיום היא ללא ספק הפֵטיש הפוליטי העיקרי", הוא מתלונן, "היא ההתכחשות לאנטגוניזמים החברתיים הבסיסיים ביותר: בסיטואציה האלקטורלית, ההייררכיה החברתית מושהית לרגע, ההרכב החברתי מצטמצם לכדי המון רב שניתן למספר אותו, וכאן גם מושהה האנטגוניזם החברתי".⁶⁴  זכות ההצבעה בבחירות מספקת להמונים את האשליה שיש ביכולתם ליטול חלק בקביעת דמותה של החברה, בשעה שזו נשלטת בכל מקרה בידי מנגנונים שתכליתם ניהול יעיל של כלכלת העושק הקפיטליסטית. השיטה הדמוקרטית אינה משנה ולא תשנה מציאות זו; למעשה, היא רק מנציחה אותה. ז'יז'ק מציע דימוי משעשע להבהרת הטענה:

ידוע לכל שהכפתור המורה על סגירת הדלת ברוב מעליות הוא פלצבו בלתי יעיל הממוקם שם רק כדי לתת לאנשים תחושה שהם מעורבים, שהם תורמים למהירות הגעת המעלית. כאשר אנו לוחצים על הכפתור הזה, הדלת נסגרת בדיוק כעבור אותו פרק זמן שהיה אורך עד להיסגרה לו לחצנו על כפתור הקומה התחתונה מבלי לנסות לזרז את התהליך. מקרה קיצוני וברור זה של מעורבות מזויפת הוא, כך אני גורס, מטפורה הולמת להשתתפות האינדיבידואלים בתהליך הפוליטי הפוסט־מודרני שלנו.⁶⁵

לנוכח כל זה קשה שלא לתהות: אם הניתוח של ז'יז'ק מדויק, והמציאות החברתית ה"אובייקטיבית" אכן מעוצבת כמעט מכל בחינה שהיא על ידי מנגנונים אידיאולוגיים, הפועלים בגלוי, אך בעיקר בחשאי, כדי לחזק את הפנטזיה הקולקטיבית ולהסוות באמצעותה את הממשי, מדוע סבורים רבים כל כך - ובהם גם כמה מן האינטלקטואלים הבולטים של השמאל⁶⁶ - כי ביקורת זו כבר אינה פרודוקטיבית במיוחד כתשתית תיאורטית לניתוח פוליטי, חברתי וכלכלי? הסיבה, טוען ז'יז'ק, אינה נעוצה בהיחלשותה של האידיאולוגיה, אלא אדרבה - בעובדה שהיא נעשתה, בפשטות, "חזקה מדיי", שנוכחותה בחיינו כה דומיננטית, עד ש"היא מתחילה לכלול בתוכה הכל, אפילו את הבסיס הנייטרלי… האמור לספק את אמת המידה אשר באמצעותה אנו אמורים לאמוד את העיוות האידיאולוגי".⁶⁷ אין מפלט ממלכודת זו: "היציאה (ממה שאנו חווים כ)אידיאולוגיה היא בדיוק האופן שבו אנו משתעבדים לה".⁶⁸

ואולם, אם, כפי שז'יז'ק חוזר וטוען, אי־אפשר להצביע על נקודת מבט חיצונית לתחום השפעתה של האידיאולוגיה, הרי שאין גם בנמצא שום עמדה אובייקטיבית שממנה אפשר לקיים תצפית ביקורתית על הסדר הקיים. ובכל זאת, ז'יז'ק מתעקש על הצורך בביקורת זו וקובע כי אסור לנו לזנוח אותה: "למרות שאין שום גבול ברור המפריד אידיאולוגיה ממציאות, למרות שהאידיאולוגיה כבר פועלת בכל מה שאנו חווים כ'מציאות', עלינו לשמר בכל זאת את המתח שממנו ניזונה ביקורת האידיאולוגיה".⁶⁹ כדי לסמן דרך מוצא מן המבוי הסתום, הוא מציע נוסחה חידתית־משהו:

האידיאולוגיה אינה הכל; ניתן לזהות מקום המאפשר לנו לשמור על ריחוק ממנה, אבל המקום הזה, שממנו אנו דוחים את האידיאולוגיה, חייב להישאר ריק, הוא אינו יכול להתמלא על ידי מציאות פוזיטיבית כלשהי; ברגע שאנו נכנעים לפיתוי הזה, אנו נמצאים שוב באידיאולוגיה.⁷⁰

"המקום הריק", שבו אין לאידיאולוגיה דריסת רגל, מצוי, כמובן, במערך הממשי, בדיוק כמו האנטגוניזם הטראומטי המוכחש. מכיוון שהמציאות הסימבולית אינה יכולה לייצג או להטמיע את הממשי, הוא נחווה כחלל או כהעדר - וז'יז'ק סבור שעליו להישאר כזה, אם ברצוננו להיאחז בו כנקודה ארכימדית של התנגדות למנגנוני הסילוף האידיאולוגיים.

כל זה נשמע אבסטרקטי להחריד, וגם, יש לומר, לא מעשי במיוחד. אבל ז'יז'ק מציין לפחות דוגמה אחת של ביקורת אידיאולוגיה מן הסוג המבוקש: התיאוריה המרקסיסטית של מלחמת המעמדות. בניגוד לקפיטליזם וללאומיות, המבטיחים הרמוניה חברתית מדומה, הרעיון של מלחמת המעמדות מצליח, לדברי ז'יז'ק, לחדור מבעד למסך הפנטזמטי ולחשוף את האנטגוניזם המקורי עצמו.⁷¹ וזו הסיבה, כמובן, שבשום מקום אין אנו נתקלים ממש בעימות מסוג זה: למרות שהדינמיקה שלו משפיעה על כל היבט של חיינו, הוא נותר חבוי ונעלם מעין, משום שהוא מסגיר את הגרעין הטראומטי המודחק של החברה. בלשון פשוטה יותר: עצם העדרה של מלחמת המעמדות מן "המציאות החברתית האובייקטיבית" מתחייב, פחות או יותר, מן העובדה שהיא מתקיימת רק במערך הממשי, הקדם־סימבולי.⁷²

מעשה הלהטים התיאורטי של ההוגה הסלובני מגיע כאן לאחד משיאיו, כשהוא מפיח חיים חדשים ברעיון שכבר נדמה כי אבד עליו הכלח. ואולם, מוקדם מדיי לחגוג את לבלובו הפילוסופי של המרקסיזם הישן בהגותו של ז'יז'ק. ראוי לזכור שמבחינה אפיסטמולוגית ההגות המרקסיסטית נקטה ובדרך כלל עדיין נוקטת עמדה של ריאליזם אופטימי: היא מאמינה בקיומה של אמת אובייקטיבית, שאותה ניתן לגלות, להבין ולבטא; ככלות הכל, היא מייחסת לעצמה - או לפחות ייחסה לעצמה בעבר - מעמד של תיאוריה מדעית. גישתו של ז'יז'ק רחוקה מאוד מן העמדה הזאת והוא מודה בכך בפה מלא: אם הבניין החברתי הסימבולי כפוף, כדבריו, להטיות אידיאולוגיות שיטתיות, והגרעין הממשי מצוי מטבעו מעבר לתפיסתנו המושגית, כי אז אין כל סיכוי לזכות בידע פוזיטיבי וחסר פניות על המציאות.⁷³ אפילו את מלחמת המעמדות, מושג הנוגע ישירות בטראומה החברתית המודחקת, איננו יכולים להבין אלא מזווית סובייקטיבית או אידיאולוגית: "מלחמת המעמדות היא… הגבול הבלתי נתפס שאותו אי־אפשר לתאר באופן אובייקטיבי או למקם בתוך הכּוּליוּת החברתית, מאחר שהיא עצמה הגבול המונע מאיתנו לחשוב על החברה כעל כּוליות סגורה".⁷⁴

למקרא הדברים האלה, קשה להבין מאיזו עמדה בדיוק כותב ז'יז'ק עצמו. האם גם הוא לכוד בתוך הרשת האידיאולוגית, כאחד האדם, או שמא זכה ב"הארה" בלתי אפשרית לתוך טבעו של הממשי הטמיר והנעלם, בהשראת ההתגלות הלאקאניאנית? לז'יז'ק אין, ככל הנראה, מענה הולם לשאלה. התיאוריה הביקורתית שלו מצטיינת בברק אינטלקטואלי וביכולת לתאר ולהסביר מגוון רחב של תופעות, אבל, בדומה לתפיסת הסובייקט שלו, היא ניצבת, בסופו של דבר, על חלל ריק (מקומו של ה"ממשי"). לא נותר אלא לתהות כיצד יכולה נגטיביות זו להוליד פעולה פוליטית פוזיטיבית, כיצד ניתן להפיק ממנה מעשים של ממש, ולא רק הברקות פילוסופיות ופסיכואנליטיות מעוררות התפעלות. ז'יז'ק אכן מודע לקושיה ומנסה להתמודד עימה; אולם, כפי שניווכח, התשובה שהוא מציע מטרידה אפילו יותר מן השאלה עצמה.

ה

מהצהרותיו של ז'יז'ק על מחויבותו לפרויקט המודרניות (הן בגרסה האידיאליסטית שלו והן בגרסה המרקסיסטית) ומטענתו כי יש צורך אמיתי ב"שינוי חברתי גלובלי",⁷⁵ אפשר להסיק כי מדובר בהוגה דעות הנלחם, כמו אינטלקטואלים פרוגרסיבים אחרים, על שחרורו של המין האנושי מכבליו, על ניתוצם של משטרי דיכוי ועל בנייתו של עולם חופשי יותר. למרבה הצער, תהא זו מסקנה נמהרת ומוטעית: ז'יז'ק אמנם מעלה על נס את אידיאל החירות, אך בה בעת הוא מבקש לשכנענו שהדרך למימושו של ערך נעלה זה מחייבת כינונה של עריצות טוטליטרית, המשליטה על אזרחיה משטר של פחד וציות עיוור לסמכות.

הקפיטליזם, שאותו מבקר ז'יז'ק כסדר ההגמוני של זמננו, מגלם כמובן את ההפך הגמור. כמה מן הטענות שמשמיע ההוגה הסלובני בגנות החברה הקפיטליסטית עלולות להחשידו דווקא בשמרנות קיצונית. הוא מנתח בחדות ביקורתית את ההשלכות של החירות המופלגת המוצעת על ידי הקפיטליזם והאידיאולוגיות המשרתות אותו. הוא מצביע על אבדנם של כל מוקדי הסמכות שלהם צייתנו בעבר; המסורות המושרשות, המוסדות הוותיקים והמכובדים, הקודים הכתובים והלא־כתובים, כללי הטעם הטוב - כולם דועכים ומתפוגגים בלחצם הדמוני של כוחות השוק הגלובליים. הקפיטליזם מעודד מתירנות בלתי מרוסנת, דוחק בנו ליהנות ככל יכולתנו, לתת דרור לתשוקותינו - ואם אנו מחמיצים את ההזדמנות לעשות כן, אנו סובלים מרגשות אשמה.⁷⁶ הסדר הסימבולי, "האחר הגדול" עצמו, מאיים להתפרק, והוא מותיר בהיעלמו מבוכה, חרדה וחוסר אונים.⁷⁷