כדי להתמודד עם משבר זה, מאמצים הסובייקטים הפוסט־מודרניים אסטרטגיות שונות ומשונות, המשקפות את הפתולוגיה של הסיטואציה הנוכחית: כפיצוי על היחלשות הסמכות ה"רשמית", הם תרים אחר יחסים של שליטה ודומיננטיות בחייהם הפרטיים והאינטימיים (ומכאן הפופולריות הגוברת של הפרקטיקות הסאדו־מזוכיסטיות);⁷⁸ הם מחפשים נואשות "משמעות" וכללים חדשים שאפשר לחיות על פיהם ופונים לשם כך למורים רוחניים ולספרי עזרה עצמית; מטפחים אמונות פרנואידיות בקיומו של "האחר של האחר" - כוחות כל־יכולים הפועלים מאחורי הקלעים ומושכים בחשאי בחוטים;⁷⁹ ומגלים תשוקה אל הממשי עצמו, דחף המתבטא לעתים קרובות בהתענגות על הרס עצמי ובתיאבון לחורבן.⁸⁰ "החוויה האולטימטיבית והמגדירה של המאה העשרים", כותב ז'יז'ק, "הייתה ההתנסות הישירה בממשי, בניגוד גמור לחוויית המציאות החברתית היומיומית - הממשי בצורתו האלימה והקיצונית ביותר בתור מחיר שיש לשלמו תמורת קילוף השכבות המתעתעות של המציאות".⁸¹ באופן פרדוקסלי, הכמיהה לחדור אל הדבר הממשי מבעד לרשת המראות הכוזבת של המציאות מתממשת בנקודת השיא שלה כמראית עין של חיזיון אסתטי רב־רושם. ז'יז'ק מוצא דוגמה מצמררת להתנסות מעין זו בהתקפת הטרור של 11 בספטמבר:

האם ההתקפה על מגדלי התאומים - בהשוואה לסרטי האסונות ההוליוודיים - לא הייתה משהו בדומה לפורנוגרפיית הסנאף לעומת סרטי סאדו־מזו רגילים? זהו גם יסוד האמת באותה אמירה פרובוקטיבית של קרל היינץ שטוקהאוזן, ולפיה התקפת המטוסים על מגדלי התאומים הייתה יצירת האמנות האולטימטיבית: ניתן לתפוס את קריסת מגדלי התאומים כשיא וכפרק הסיום של "התשוקה אל הממשי" של האמנות במאה העשרים - הטרוריסטים ביצעו זאת לא מכיוון שמטרתם הייתה בראש ובראשונה לגרום נזק חומרי של ממש, כי אם למען האפקט הספקטקולרי שבדבר. ימים רבים לאחר ה־11 בספטמבר המבט שלנו נותר עדיין תקוע ומהופנט בתמונות שהראו את המטוס המתרסק אל תוך אחד המגדלים… רצינו לראות את התמונה הזו שוב ושוב; אותן תמונות הופיעו פעם אחר פעם על המרקע עד כדי מיאוס, אך הסיפוק המסתורי שהפקנו מכך היה של התענגות בצורתה הטהורה ביותר.⁸²

כל התופעות הללו מבטאות את אבדן "היעילות הסימבולית" בחברה הקפיטליסטית הפוסט־מודרנית. הפרטים החיים בה סובלים מתסמונות נרקיסיסטיות, היסטריות ופרנואידיות, ונמשכים בעבותות של קסם אל הצד המתועב והמגונה של הממשי. בה בעת, הם מוסיפים לגלות קונפורמיות כלפי הסדר הקפיטליסטי עצמו, הודות למנגנון האידיאולוגי המתוחכם של "התבונה הצינית". הציביליזציה, בתור שכזו, ניצבת על עברי פי פחת. ז'יז'ק אינו מהסס להשתמש במינוחים אפוקליפטיים: "במובן מסוים ניתן לטעון למעשה שכיום אנחנו באמת מתקרבים למעין 'קץ הזמן': נדמה שהמערבולת הנפיצה והמאיצה את עצמה של הקפיטליזם הגלובלי אכן מתקדמת לעבר רגע של קריסה (חברתית, אקולוגית ואף סובייקטיבית) שבו כל הדינמיות, הפעילות הקדחתנית, תתלכד עם העדר תנועה עמוק יותר".⁸³

החשש מפני קריסה חברתית, תרבותית ומוסרית משותף לגורמים שונים במפה הפוליטית, מימין ומשמאל, אך ז'יז'ק פוטר את רוב האג'נדות של עמיתיו ויריביו כלא־מספיקות או כמזויפות: הלאומיות של הימין אינה אלטרנטיבה אמיתית לקפיטליזם הפוסט־מודרני אלא פרי הבאושים שלו;⁸⁴ הליברלים הם פחדנים המשתפים פעולה עם הסטטוס קוו; הסוציאל־דמוקרטים, הדומים להם, מציעים בסך הכל שיפורים קוסמטיים במצב הקיים.⁸⁵ ז'יז'ק כותב גם בגנותם של חוגי השמאל העוסקים ב"פוליטיקה של זהויות", ברב־תרבותיות וב"דמוקרטיה רדיקלית", שאמנם מחוללים מהומה רבה בתביעותיהם להכרה בזכויותיהם של מיעוטים וקבוצות שונות - אך אינם משנים דבר מבחינה מהותית: "כל הדיבורים על צורות חדשות של פוליטיקה המופיעות בכל מקום ומתמקדות בסוגיות פרטיקולריות (זכויות ההומוסקסואלים, אקולוגיה, מיעוטים אתניים…), כל הפעילות הבלתי פוסקת של זהויות נזילות ומשתנות, של בניית קואליציות אד־הוק מרובות וכיוצא באלה, בכל זה יש משהו לא־אותנטי, והוא מזכיר את הנוירוטי האובססיבי המדבר כל הזמן ופועל ללא ליאות כדי לדאוג שמשהו - מה שחשוב באמת - לא ישתנה".⁸⁶

ז'יז'ק פוסל את כל האלטרנטיבות הפוליטיות הקונבנציונליות משום שאין הן מציעות שחרור אמיתי ממרותה של האידיאולוגיה השלטת. כיצד אפוא משנים את "מה שחשוב באמת"? התשובה, לטענת ז'יז'ק, נעוצה במה שהוא מכנה "האתיקה של הממשי". אתיקה זו - שהיא בעצם "פוליטיזציה רדיקלית" - כרוכה בהכרה כי האחר הגדול אינו קיים ואין טעם לתור אחריו.⁸⁷ במקום למצוא מפלט בביטחון סימבולי מזויף, יש לחבוק את השרירותיות ואת אי־היציבות הקיצונית של הממשי, המאפיינת, כזכור, גם את מצבו האותנטי של הסובייקט. הביטוי המעשי של אתיקה זו הוא ה"אקט", מושג התופס מקום מרכזי במשנתו של ז'יז'ק ומשמש בעצם כסעיף העיקרי במצע הפוליטי שלו. האקט, על פי ז'יז'ק, הוא קריאת התיגר האולטימטיבית נגד הסדר הקיים: פעולה קיצונית ומזעזעת, נטולת סיבה מוחשית או רציונל הניתן לזיהוי, הכרוכה בדחייה הנחרצת של הציוויים והאיסורים הסימבוליים. האקט הוא מהלומה ברוטלית כנגד כל מה שנחשב "ראוי" ו"נורמלי". ז'יז'ק קובע במפורש:

כל אקט ראוי לשמו הוא "מטורף" בכך שלא ניתן להסבירו בשום אופן: באמצעותו אני מטיל על כף המאזניים הכל, לרבות אני עצמי, זהותי הסימבולית; האקט הוא אפוא תמיד "פשע", "עבירה" על גבולות הקהילה הסימבולית שאליה אני משתייך. האקט מוגדר באמצעות סיכון בלתי נמנע. בממד היסודי ביותר שלו, הוא תמיד שלילי, דהיינו אקט של השמדה, של ביטול - לא זו בלבד שאיננו יודעים מה תהיה תוצאתו, השפעתו הסופית איננה משמעותית בסופו של דבר, אפילו משנית ביחס ללא! של האקט הטהור.⁸⁸

ה"ביטול" שבו כרוך האקט הוא גם - ואולי בעיקר - הביטול העצמי של הסובייקט. שכן, במעשה זה משתנה המבצע מן היסוד ועובר תמורה נפשית עמוקה העושה אותו למישהו או למשהו אחר. "במהלכו", כותב ז'יז'ק, "הסובייקט מושמד ומשום כך הוא נולד מחדש (או לא)".⁸⁹ לשון אחרת: באמצעות האקט הסובייקט מתנתק מן הזהות הסימבולית שלו וחוזר אל "חשכת העולם", דהיינו חווה עצמו שוב כנגטיביות טהורה וראשונית. בעיני ז'יז'ק, בהתנתקות קיצונית זו מקבל האקט משמעות אוניברסלית, משום שהוא ממקם מחדש את הסובייקט בעמדה הבסיסית שלו, ב"מקום הריק", שאינו כפוף לאחר הגדול הסימבולי.⁹⁰

ז'יז'ק מצטט כמה מקרים מפורסמים המדגימים למה הוא מתכוון בכתבו על האקט. חלק מן הדוגמאות שהוא מביא עלולות לעורר אי־נוחות, בלשון המעטה. הוא מזכיר, למשל, את סיפורה השערורייתי של המורה האמריקנית מרי קיי לטורנו, אשר ניהלה רומן סוער עם קטין בן 13, הרתה לו, הועמדה לדין ונכלאה. ז'יז'ק מוקסם, כך נדמה, מנחישותה של הגברת לטורנו לדבוק במאהבה עול הימים תוך שהיא משעה בכך את כושרה לשיפוט רציונלי, המאפשר לה להבחין בין טוב לרע. "האין השעיה זו אחד מן המאפיינים המכוננים את האקט האותנטי של ההתאהבות האמיתית?" הוא שואל. "הנקודה המכרעת כאן היא הדחף הבלתי מותנה של מרי קיי להשיג משהו שהיא עצמה ידעה שהוא מנוגד לטובתה האישית: תשוקתה הייתה פשוט חזקה מדיי; היא הייתה מודעת לחלוטין לכך שמעבר לכל המחויבויות החברתיות, לב לבה של ישותה הועמד בסכנה".⁹¹ דוגמה אחרת, מטרידה לא פחות, לקוחה מסרט המתח החשוד המיידי. באחת הסצנות הידועות מן הסרט חוזר הארכי־פושע קייזר סוזה לביתו ומוצא את אשתו ואת בתו הקטנה כשהן מוחזקות כבנות ערובה בידי כנופיה יריבה. בתגובה, הוא בוחר לירות למוות דווקא בבנות־משפחתו. לאחר מכן הוא פונה לאויביו ומכריז שעתה, כאשר אין להם שום אחיזה בו, הוא חופשי להרוג אותם ואת כל הקרובים להם. נכונותו של הנבל הקולנועי ליטול בקור רוח אכזרי את חיי יקירותיו כדי "להתפנות" למסע נקמה עקוב מדם מוצגת על ידי ז'יז'ק באור כמעט הרואי. "משהו כזה תמיד מתרחש באקט אותנטי", הוא קובע. "תמיד יש בו ממד כלשהו של הקרבת משהו יקר לך".⁹²

במקרים המצוטטים, האקט הוא מעשה קיצוני הננקט בידי אינדיבידואלים פורקי עול, היוצאים כנגד המוסכמות וכללי המוסר של החברה שבה הם חיים. ואולם, מדגיש ז'יז'ק, האקט עשוי להיות גם יזמה קולקטיבית. הצורה הפוליטית המובהקת שלו היא כמובן המהפכה. ז'יז'ק תוקף את האידיאליסטים המתפתים לדבר על המהפכה כעל רעיון נשגב, שאסור לתרגמו לשפת המציאות שמא לא יעלה יפה, והוא לועג גם לאלו המהללים את ההתחלה המבטיחה של המהפכות הגדולות בצרפת וברוסיה אך מקוננים על אחריתן הטרגית ועל הידרדרותן לטרור ולאלימות. "כנגד הפיתויים האלה", הוא מצהיר, "צריך להתעקש על הצורך הבלתי מותנה לעודד את האקט ואת תוצאותיו במלואן", שכן "האקט, מעצם הגדרתו, מופיע תמיד כשינוי 'מן הרע אל הגרוע' (הביקורת הרגילה של השמרנים נגד המהפכנים: כן, המצב רע, אבל מה שאתה מציע גרוע עוד יותר…). ההרואיזם האמיתי של האקט הוא להניח מראש את הגרוע".⁹³ לפיכך, מוטב להיפטר מסרח העודף של התבונה הפרגמטית האופיינית לעמדה הליברלית ולהעיז לבצע את ההכרחי - לקעקע את הסטטוס קוו השורר כיום באמצעות מהפכה אלימה:

עצם המבנה של הסדר הדמוקרטי הפוליטי הופך אותו חשוף לשחיתות. אי לכך הברירה האולטימטיבית היא זאת: האם אתה משלים ואף נותן גושפנקא לשחיתות הזאת מכיוון שאתה מקבל על עצמך את דינה של חכמה ריאליסטית, או שמא אתה מסוגל לאזור אומץ לב הנדרש לניסוח אלטרנטיבה שמאלנית אמיתית לדמוקרטיה על מנת לשבור הלכה למעשה, אחת ולתמיד, הן את מעגל הקסמים של השחיתות הדמוקרטית, והן את מסעות הניצחון הימניים, פשוט לחסל אותם אחת ולתמיד!⁹⁴

אחת הבעיות המשמעותיות ביותר הניצבות בפני מהפכה מסוג זה היא טיפשותם של ההמונים, שמוחם נשטף בידי האידיאולוגיה. לפיכך, המהפכה נזקקת למנהיגים, אשר יזהו את ההזדמנות הניצבת בפניהם וינקטו את האקט הפולטי האותנטי, על כל המתחייב מכך. ואם נרצה לקבל דוגמה היסטורית למנהיג כזה, ז'יז'ק מספק אותה ברצון: ולדימיר איליץ' לנין, אבי המהפכה הבולשביקית ומייסד העריצות הסובייטית.