הערכתו של ז'יז'ק ללנין נובעת מן העובדה שהמנהיג הרוסי עמד אל נכון, לדעתו, על משמעותו של האקט המהפכני. זו הייתה הסיבה לקרע שהתגלע בינו ובין המנשביקים ערב מהפכת אוקטובר: לנין ידע שאין טעם לחכות עד שהתנאים האובייקטיביים יהיו בשלים לפעולה נחרצת. הוא הבין שהאקט אינו צריך להתאים עצמו לנסיבות, אלא לחתור לשנותן. יתר על כן, בלנין אנו מוצאים את הביטוי המושלם ביותר לטענתו של ז'יז'ק שאקט מהפכני אינו אפשרי ללא "הטרוריזם המאפיין כל עמדה אתית אותנטית".⁹⁵

תמיכתו הגלויה והנלהבת של ז'יז'ק ב"טרור מהפכני" מן הזן הבולשביקי או היעקוביני מוכיחה שאין הוא אידיאליסט נאיבי, המתעלם במפגיע מן הניסיון ההיסטורי המר. אדרבה, ז'יז'ק מכיר היטב את מעללי הרודנויות המהפכניות - הוא עצמו חי זמן מה תחת שלטון קומוניסטי (גם אם מתון יחסית) - ובכל זאת הוא מתעקש ללמד עליהן סנגוריה. הוא יודע היטב כי המשטר שהוא רואה בעיני רוחו יישען על דיכוי אלים של התנגדות. אבל הוא אינו מוכן ללחוץ על הבלמים; אם נקיטתו של האקט המהפכני כרוכה ב"הפעלה חסרת מעצורים של כוח", הוא כותב, "אם הבחירה הרדיקלית הזאת מתוארת לגנאי בפי ליברלים יפי נפש כ'לינקספשיזמוס' [פשיזם שמאלי] - שיהיה!"⁹⁶

נדמה שז'יז'ק אינו מוטרד במיוחד מן הציות העיוור שכופים המשטרים המהפכניים על נתיניהם. למעשה, הוא מצדיק דרישה זו בכל פה. לצורך העניין, הוא מצטט בהסכמה את ההבחנה הלניניסטית הידועה לשמצה בין חירות "פורמלית" לחירות "אקטואלית". לדבריו, אזרחי המדינות הדמוקרטיות נהנים מחירות פורמלית בלבד: האידיאולוגיה הליברלית השלטת משכנעת אותם כי יש באפשרותם לבחור על פי מצפונם והעדפותיהם, אולם הבחירה הזאת מוגבלת ומתוחמת על ידי מערך קואורדינטות סימבולי נתון מראש. חירות אקטואלית, לעומת זאת, באה לידי ביטוי באקט הרדיקלי, אשר משנה את הקואורדינטות עצמן, כלומר קובע את האפשרויות ולא רק פועל במסגרתן.⁹⁷ ומאחר שמרבית האנשים אינם מסוגלים, כאמור, לבצע קפיצה נחשונית זו בכוחות עצמם, הם נזקקים להדרכתו של מנהיג כמו לנין, אשר יעשה זאת עבורם. אבל, מבחינת ז'יז'ק, הציות למנהיג סמכותי כזה אינו ויתור על חירות אלא צעד הכרחי לקראת מימושה המלא:

הדמוקרטיה הליברלית נוטה לקראת החלטות "רציונליות" במגבלות האפשר (או מה שנתפס כאפשרי); לצורך ביצוע מחוות רדיקליות יותר, סטרוקטורות פרוטו־טוטליטריות וכריזמטיות, שבהן האדם "בוחר באופן חופשי את הפתרון שנכפה עליו", הן יותר אפקטיביות…לעתים קרובות, יש צורך במנהיג כדי "לעשות את הבלתי אפשרי". המנהיג האותנטי הוא בדיוק האחד שמאפשר לי לבחור בעצמי - כפיפות לו היא האקט העליון של החירות.⁹⁸

לפנינו סופיזם טוטליטרי טיפוסי: הטענה כי ציות למנהיג הוא "האקט העליון של החירות" כמו נלקחה ישירות מ־1984, ספרו הקלסי של ג'ורג' אורוול. ז'יז'ק אמנם דוחה את הלגיטימיות של הביטוי "טוטליטריות" ורואה בו כינוי גנאי שנועד לכרוך יחדיו ולפסול את כל החלופות לאידיאולוגיה הליברלית.⁹⁹ הוא טוען בתוקף שקיים הבדל מהותי, למשל, בין הקומוניזם, שיש בו, אפילו בגרסה הסטליניסטית, "פוטנציאל אמנציפטורי", לבין הנאציזם, ש"אינו מכיל כל 'גדולה פנימית' אותנטית".¹⁰⁰ כך או כך, קשה להתעלם מן המאפיינים הדספוטיים המובהקים של החזון הפוליטי שלו. "עלינו לקחת את הסיכון ולהטיל ספק רדיקלי בגישה הדומיננטית כיום של סובלנות אנטי־אוטוריטרית" הוא אומר, וברוח זו קובע בהמשך כי "הדגם הרצוי של קולקטיב חופשי אינו קבוצה של ליברטינים העסוקים בעינוג עצמי, אלא גוף מהפכני ממושמע בצורה קיצונית".¹⁰¹ נוסחאות דומות, ששימשו, כזכור, כמצע כמעט רשמי של הדיקטטורות הקומוניסטיות, הובילו עד לא מזמן לרצח המונים ולדיכוים של מיליוני בני אדם בברית־המועצות, בסין, בקמבודיה ובצפון קוריאה. אבל ז'יז'ק מבקש מאיתנו לשמור על ראש פתוח ועל קנה מידה השוואתי: "היות שכיום הקפיטליזם מגדיר ומַבנה את מכלול הציביליזציה האנושית, כל טריטוריה 'קומוניסטית' הייתה ועודנה - שוב, חרף זוועותיה וכישלונותיה - סוג של טריטוריה 'משוחררת'".¹⁰²

ובאמת, ז'יז'ק סבור כנראה כי המלחמה בהגמוניה של הקפיטליזם הגלובלי לא רק מצדיקה אלא גם מצריכה נקיטת מעשי זוועה. הוא מציע חותם כשרות אינטלקטואלי ומוסרי לכל רודן או טרוריסט אשר חרת על דגלו את המלחמה ב"אויב" - כלומר, בקפיטליזם, ובעיקר בעושי דברו האמריקנים. מלחמה זו אינה יודעת פשרות וניצחון בה דורש סוג מיוחד של נחישות, שאותה מדגים ז'יז'ק באמצעות שתי אנקדוטות מאלפות:

ישנו כאן רצון לבצע "קפיצת אמונה" ולצאת אל מחוץ למעגל הגלובלי, רצון שבוטא באופן קיצוני ומבהיל בתקרית הידועה ממלחמת וייטנאם: לאחר שהצבא האמריקני כבש כפר מקומי, הרופאים שלו הזריקו לילדים חיסון בזרועם השמאלית כדי להדגים את האכפתיות ההומניטרית שלהם; וכאשר, יום לאחר מכן, הוייטקונג כבשו מחדש את הכפר, הם כרתו את ידם השמאלית של כל הילדים שחוסנו… למרות שקשה לראות במעשה זה מופת לחיקוי, צריך לעודד את הכוונה הבסיסית שעמדה ביסודו - הדחייה המוחלטת של האויב בדיוק בהיבט האכפתי וההומניטרי שלו, ללא התחשבות במחיר. באופן דומה, כאשר 'הנתיב הזוהר' [מחתרת מאואיסטית בפרו] כבשו כפר, הם לא התמקדו בחיסולם של החיילים או של השוטרים שהוצבו שם, אלא ביועצים החקלאיים ובעובדי הבריאות של האו"ם ושל ארצות־הברית, אשר ניסו לעזור לאיכרים המקומיים: לאחר שהרצו להם במשך שעות, ואז הכריחו אותם להודות בשיתוף פעולה גלוי עם האימפריאליזם, הוציאו אותם להורג בירייה. ברוטלי ככל שהיה הליך זה, הוא עוגן בתובנה חודרת: הם, לא המשטרה או הצבא, היו הסכנה האמיתית, הם היו האויב בהתגלותו הבוגדנית ביותר, משום שהם "שיקרו בחזות של אמת" - ככל שהם היו "נאיביים" יותר (הם "באמת" רצו לעזור לאיכרים), כך הם שימשו יותר ככלי בידי ארצות־הברית. רק מהלומה כזו נגד האויב במיטבו, בנקודה שבה האויב "באמת עוזר לנו", מפגינה אוטונומיה וריבונות מהפכנית אמיתית.¹⁰³

בכך מסתכמת אפוא "האתיקה של הממשי": רציחתם של אזרחים חפים מפשע - ואפילו מלאי כוונות טובות - רק משום שנשלחו על ידי "האויב"; רדיפתם של מתנגדי משטר, מכיוון שהעזו לדחות את "החירות האקטואלית" שהציע להם המנהיג; ונכונות להקריב הכל - אפילו את האנושיות עצמה - בשמו של "האקט האותנטי".

ככלל, נראה שז'יז'ק מתעניין יותר בהרס מאשר בסדר. הוא מסתפק בקריאה למהפכה ואינו מנסה לנבא את תוצאותיה ארוכות הטווח. הוא אינו טורח להסביר מה אמור להתרחש לאחר הגשמת האקט המיוחל של שבירת כל הכלים וכיצד תיראה המציאות החדשה אשר תיוולד מחורבותיה של ההגמוניה הישנה.¹⁰⁴ ברם, האמור לעיל אינו מותיר מקום רב לספקות: אם האמצעים מלמדים על המטרה, כי אז תהא זו, באמת ובתמים, "חשכת העולם".

ו 

כיצד עלינו להתייחס למשנתו של ז'יז'ק? אפשר לראות בה אתגראינטלקטואלי מרתק, ולנסות לאתר בתוכה את ההיבטים התיאורטיים הבעייתיים המולידים השקפות פוליטיות דוחות כל כך. אפשר, לדוגמה, להתמקד במשיכתו המופגנת של ז'יז'ק אל הממד של הממשי, ההיקסמות הכמעט אובססיבית שלו מן הפן הנתעב והמגונה של החוויה האנושית, לעומת יחסו הביקורתי כלפי הסדר הסימבולי (המערך הדמיוני זוכה אצלו לתשומת לב מצומצמת, יחסית), ולהצביע על הדחף הניהיליסטי החזק העולה ממנה. ניתן גם לדון בכובד ראש בהשלכותיה של תפיסת "האוניברסליות הריקה" שלו ולהראות כי עמדה זו ממקמת אותו בבטחה בצד האפל ביותר של פרויקט הנאורות; השכל הישר והניסיון ההיסטורי מלמדים כי התשוקה אל האיִן הופכת לכוח מחריד כאשר היא מתורגמת למונחים פוליטיים. בוואקום נורמטיבי משגשגים רק עריצים ורוצחי המונים.