ה

בתוך עשורים ספורים חוללו כוחות השוק תמורה דרמטית בחייהם של מיליארדי בני אדם. צמיחתו של מעמד בינוני עולמי, שחלק הארי שלו חי דווקא במדינות המתפתחות, היא אולי ההישג הבולט ביותר של הגלובליזציה הכלכלית. מעמד זה מסגל לעצמו בהדרגה את הרגלי הצריכה שהיו עד לא מכבר בגדר מותרות השמורים לאדם המערבי בלבד. אבל לתמורה זו יש גם ממד עומק פוליטי: האדם הצרכני, באסיה כמו באמריקה, הוא פרט פעיל וביקורתי, התובע לעצמו את הזכות לבחור בכל דבר ועניין; אף שמעורבותו במרחב הציבורי עשויה להיות בפועל מוגבלת למדיי, הרי עצם קיומו של מרחב כזה, שבו יוכל לבטא את רצונותיו, נתפס בעיניו כצורך בסיסי. הגלובליזציה של המעמד הבינוני הצרכני מניחה אפוא את התשתית ההכרחית לגלובליזציה של הרעיון הדמוקרטי; היא מאוששת את עקרון השלטון העצמי כדרך חיים, שממנה צומחת גם האידיאה הפוליטית.

אם המעמד הבינוני הוא המנוע החברתי של הדמוקרטיה, המדינה הריבונית הייתה ועודנה הפלטפורמה המתאימה ביותר לכינונה ולביסוסה של שיטת המשטר הזאת. הסיבה לכך אינה רק מעשית אלא גם עקרונית: יציבותה של המערכת הדמוקרטית מותנית בתפקודם של מוסדות מדינה מסוימים, כמו בית מחוקקים ומערכת מפלגתית, וכן בקיומה של תפיסה עצמית קולקטיבית, המגדירה את תווי האופי של הקהילה האזרחית ואת גבולותיה. הוגי דעות כמו יורגן הברמס או דייוויד הלד דנים אמנם באפשרות לכונן דמוקרטיה ייצוגית גלובלית, אך החזון הזה נותר עדיין בגדר פנטזיה רחוקה מן המציאות.⁸⁹ הניסיון המערבי של מאות השנים האחרונות מוכיח כי המדינה היא המסגרת הפוליטית ההולמת למימוש הרעיון הדמוקרטי. כפי שנוכחנו, אין סיבה לחשוש שהיא לא תוכל למלא תפקיד כזה גם בעתיד, בעולם "גלובלי" ומקושר יותר.

ובכל זאת, האם אפשר להבחין בראיות ממשיות כלשהן לכך שהגלובליזציה של השוק אכן עושה את העולם לדמוקרטי יותר? מקרה מבחן מעניין לשאלה זו היא הזירה הפוליטית של מזרח ודרום־מזרח אסיה, אשר במשך זמן מה - עד אמצע שנות התשעים, לפחות - הציגה דווקא דוגמה נגדית מובהקת. מדינות כמו טייוואן, תאילנד ודרום קוריאה הצליחו לרכוב על עגלת הגלובליזציה ולהפיק ממנה את המרב, אף על פי שמשטריהן נשענו על מבנה כוח אוטוריטרי, שעוגן לכאורה במסורת הקונפוציאנית של תרבויות האזור.⁹⁰ סיפור ההצלחה הבולט ביותר הוא סינגפור, מדינה משגשגת האוכפת משמעת קפדנית על אזרחיה בכל תחומי החיים. ראש הממשלה לשעבר, לי קואן יו, נוהג לנופף בהישגיה המרשימים של ארצו כהוכחה לעליונותה של הפוליטיקה האסיאנית הסמכותנית על המשטרים הליברליים ה"רקובים" של אמריקה ושל אירופה. הקבלות שהוא מציג כה משכנעות, עד שמשקיפים מערביים רבים נתפתו להודות בצדקתו.⁹¹

אבל היומרה הזאת אינה נשענת על בסיס יציב כל כך. נראה שגם לציביליזציה הקונפוציאנית יש עדיין מה ללמוד מן המערב. המשבר הכלכלי הקשה שפקד את האזור בשנת 1997 הבליט את חסרונותיו של "הדגם האסיאני", וכפה על מנהיגי המדינות הנפגעות להוציא אל הפועל רפורמות פוליטיות וכלכליות ולקבל על עצמם כמה מכללי המשחק הדמוקרטי. המערכות הפוליטיות באזור אכן עברו מאז כמה תמורות ראויות לציון: הרודן האינדונזי סוהרטו הודח במאי 1998, לאחר חודשים של תסיסה עממית, ומשטרו הוחלף בשלטון דמוקרטי נבחר; בתאילנד הביאו ההפגנות הנמרצות של בני המעמד הבינוני לאימוץ חוקה רפורמיסטית שהנהיגה בחירות ישירות לסנאט וכוננה גופים חדשים למלחמה בשחיתות; ובדרום קוריאה זכה לראשונה מועמד מטעם האופוזיציה בבחירות הכלליות לנשיאות שהתקיימו בדצמבר 1997.⁹² תפיסות מערביות של חירות וזכויות החלו לחלחל גם אל המדינות שסירבו להתיר את הרסן. במאמר שכתב מתאו בכלא המלזי מספר אנוואר אברהים, סגנו לשעבר של ראש הממשלה מחטיר ומתנגד משטר בהווה, כי "לפי הדיווחים המסתננים לתאי דרך חומות הכלא, צעירים משכילים - בוגרי אוניברסיטאות מקומיות ומערביות ואפילו תלמידי תיאולוגיה מאוניברסיטת אל־אזהר בקהיר - נוהגים להתכנס ולדון בתשובה לשאלה: נאורות מהי? של קאנט, לנתח את החברה הפתוחה ואויביה של פופר ולהתווכח על הדרך לשעבוד של האייק".⁹³ מתברר אפוא שהפערים בין התרבויות הפוליטיות של אמריקה ואירופה ובין אלו של אסיה הולכים ומצטמצמים - והגלובליזציה ממלאת בכך תפקיד מכריע.

מובן שיש להיזהר מציור תמונה ורודה מדיי. כלכלת השוק הגלובלית נושאת על גבה קופת שרצים לא–קטנה: היא מלוּוה בתופעות של ניצול, של עושק ושל אטימות מוסרית, ובשורה של בעיות חדשות הנוגעות לאיכות הסביבה, להגירה, לפשע ולטרור בינלאומי. ועם זאת, במאזן הכולל מדובר בהתפתחות היסטורית שיש לברך עליה. בניגוד גמור למסרים ולמידע שמפיצה תנועת ההתנגדות לגלובליזציה - שהיא עצמה תוצר אופייני של התהליך שבו היא נאבקת - מעבר חופשי יותר של הון ושל סחורות בין מדינות אינו מנגנון ליצירת אי־שוויון עולמי אלא לצמצומו; תאגידי־על ומוסדות פיננסיים בינלאומיים אינם מעוניינים ואינם מסוגלים לתפוס את מקומן של המדינות הריבוניות; ותרבות הצריכה ההמונית יכולה לשמש גם ככוח משחרר ולא רק כקו ייצור של אוטומטים אנושיים. יחדיו יש בכוחם של הגורמים האלה להיטיב עם האנושות ולשפר את מצבה לאין שיעור. נכון, הגלובליזציה אינה סוללת את הדרך לאוטופיה אוניברסלית; אבל בנתיב רצוף המהמורות של ההיסטוריה, כל הסימנים מראים שהיא מהווה צעד בכיוון הנכון.

אסף שגיב הוא עורך שותף בתכלת. המאמר האחרון שלו בתכלת היה "הבעיה היהודית של ג'ורג' שטיינר" (תכלת 12, אביב התשס"ב/2002).