זהותם החדשה של הח"כים הערבים

דן שיפטן

מנהיגי הציבור הערבי קוראים תיגר על יסודות המדינה

(עמוד 1 מתוך 4 - ראה הכל) הבא

בתחילת חודש יוני של שנת אלפיים, בעקבות הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון, נערך באום אל-פחם "פסטיבל הניצחון של החיזבאללה". בחוגגים היו למעלה מחמש מאות ערבים אזרחי ישראל, רובם תומכי מפלגת 'הברית הלאומית הדמוקרטית' (בל"ד). מרבית הנוכחים שהעלו על נס את הישגיו של הארגון השיעי הלוחם בישראל היו משכילים חילוניים, ובראשם ערבי נוצרי, חבר הכנסת עזמי בשארה. בשיאו של האירוע, תחת דגלי פלסטין, אמר חבר הכנסת בשארה לחוגגים:

חיזבאללה ניצח, ולראשונה מאז שנת 1967 טעמנו את טעמו של הניצחון. זכותו של החיזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל... ישראל נחלה תבוסה אחר תבוסה ונאלצה לצאת מדרום לבנון. זו האמת... לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן, שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הנחוצות להצלחה וניצחון.1
כעבור שנה, ביוני 2001, הציב בשארה אתגר נוסף בעת שנאם בכנס לזכרו של חאפז אל-אסד בעיר קרדחה בסוריה, אירוע שבו נכחו מאות מנהיגים ואישים ערבים ובהם מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה וסגן נשיא איראן חסן חביבי. בשארה קרא לטפח ולהרחיב מחדש את דרך המאבק של "התנגדות" לישראל, כדי שזו לא תצליח לכפות על העולם הערבי את תנאיה בשל חוסר האונים הצבאי של הערבים במלחמה כוללת.2
התבטאויותיו של בשארה גרמו לסערה בישראל והביאו להעמדתו לדין בגין תמיכה בארגון טרור.3 אלא שהצהרותיו היו רק ביטוי אחד לתופעה המקיפה כמעט את כל חברי הכנסת הערבים – אלו המכהנים כיום ואלו שסיימו זה מקרוב את כהונתם בבית המחוקקים הישראלי. מעקב אחר ההתבטאויות המושמעות חדשות לבקרים על ידי מנהיגים אלה של הציבור הערבי מצביע על כך שמאז שלהי שנות השמונים הפכה איבה מופגנת וחסרת פשרות למדינה היהודית לתופעה מקובלת בקרב הנציגות הפרלמנטרית של הערבים בישראל, והיא הולכת ומחמירה.
לא תמיד היו כך פני הדברים. עד לאינתיפאדה בשלהי שנות השמונים היה סגנונם של חברי הכנסת הערבים רדיקלי ופרובוקטיבי פחות. אף שגם בני דור המנהיגות הקודם הפגינו גאווה בזהותם הערבית, הביעו דאגה לבני-עמם ולא חסכו ביקורת ממדיניותה של ישראל, הקפידו בדרך כלל גם הנחרצים שבהם לטעון כי הם נאמנים למדינה, ולא פעם אפילו גילו הבנה לצרכיו הלאומיים של הרוב היהודי. דוגמה מובהקת לכך היא חבר הכנסת לשעבר מסיעת רק"ח, תופיק טובי, שכיהן בכנסת כארבעים שנה, והתבלט כלוחם פרלמנטרי נחוש ונחרץ למען בני-עמו. טובי הגדיר עצמו כפטריוט ישראלי והדגיש שאינו רואה ניגוד בין זהותו הערבית לישראליותו. הוא חזר והזכיר גם בשנות השמונים כי העריך כבר לפני קום המדינה שהתנגדותה של התנועה הלאומית הפלסטינית לתכנית החלוקה תוביל את אחיו לאסון לאומי.4
דרכו הפוליטית של חבר הכנסת לשעבר טובי משקפת תפישה שהייתה מקובלת בקרב הנהגת הציבור הערבי בישראל במשך שנים רבות, ולפיה תלוי עתידו של המיעוט הערבי בקבלת כללי המשחק הבסיסיים של המדינה היהודית. ואולם, בשני העשורים האחרונים תפסו בהדרגה את הבמה הפרלמנטרית בניו של דור חדש, שגדל בישראל בתנאים שונים בתכלית מאלה שאפיינו את תקופת הממשל הצבאי והמצוקה הכלכלית, החברתית והחינוכית שבה היו נתונים בני הדור הראשון של הערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק אחרי מלחמת העצמאות. המנהיגות החדשה, שנכנסה לחיים הפוליטיים במהלך שנות השבעים, החלה לבטא גישה שונה מזו של הדור הקודם, המאופק והמרוסן יותר. העמדות שמביעים אישים כמו עזמי בשארה, אחמד טיבי, מוחמד ברכה ועבד אל-מאלכ דהמשה מעידות לא רק על ביטחון עצמי רב יותר, אלא גם על נכונות לבטא עמדות רדיקליות, לקרוא תיגר על הנחות היסוד של המדינה היהודית ולהסתכן בעימות ישיר ומתמשך עם הרוב היהודי.
גישה זו אינה חריגה בקרב המנהיגות הפרלמנטרית שלהערבים בישראל; היא מאפיינת את מרבית חברי הכנסת (למעט יוצא מן הכלל בולט – נוואף מצלחה ממפלגת העבודה). המכנה המשותף לחברי הכנסת הערבים בעניין זה רחב להפתיע לנוכח המגוון הרחב של השקפות העולם המקובלות עליהם והרקע הפוליטי והחברתי שלהם. עובדה זו מזדקרת לעין כאשר בוחנים את עמדותיהן של שתי התנועות שהתבלטו בדור האחרון בקרב הציבור הערבי בישראל, אף שהן ממוקמות בקצותיה של הקשת האידיאולוגית – קומוניסטים בקוטב אחד, והתנועה האיסלאמית בקוטב השני. המכנה המשותף בתחום שלילת אופייה היהודי של ישראל מקיף את שתיהן, למרות שהתנועה האיסלאמית חותרת בסופו של דבר להשלטת השריעה ולכינון ישות שבה אין לקולקטיב היהודי מעמד לאומי, ואילו הגורמים הקומוניסטיים התייצבו באופן היסטורי ועקבי מאחורי התביעה ל"שתי מדינות לשני עמים".5 שתי התנועות עושות שימוש נרחב בסיסמאותיה ובדגליה של הדמוקרטיה המערבית הליברלית במאבקן נגד המדינה היהודית, אף על פי שמקורות ההשראה הרעיוניים שלהן – רדיקליזם איסלאמי מזה וקומוניזם מזה – פוסלים מתכונת זו מעיקרה, ולמרות שהן מזדהות עם תנועות ומשטרים ערביים המושתתים על היפוכם הגמור של הערכים הללו.6
ההבדלים הקיימים בין הסגנון, הדגשים ודרגות החומרה של התבטאויות חברי הכנסת הערבים אינם משנים אפוא את התמונה הכוללת העולה מבדיקה יסודית של התבטאויותיהם. בדיקה זו מצביעה על מגמה הולכת ומעמיקה, שבמסגרתה משתרשת ומתקבעת בקרב המנהיגות הערבית במדינת ישראל הדחייה הגורפת של אותן הנחות יסוד הנתפשות על ידי הרוב היהודי בישראל כאינטרסים הקיומיים של הקולקטיב הלאומי שלו. לדחייה זו שלושה מרכיבים עיקריים: (א) שלילת ההצדקה הפוליטית והמוסרית של המדינה היהודית; (ב) הזדהות גלויה עם אויביה הקשים ביותר של ישראל; (ג) גילוי הבנה, ולעתים אפילו תמיכה, במאבק האלים ובטרור נגד הציבור היהודי במדינה. בתנאים אלו, האתגר שמציבים חברי הכנסת הערבים להנחות היסוד של הרוב היהודי חורג מתחומיו של דיון אזרחי, הנשען על מוסכמות משותפות במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי. הוא משקף קרע הולך ומתרחב בין הציבור הערבי ליהודי, הידרדרות של היחסים ביניהם עד כדי שבר עמוק, המקשה מאוד על דיאלוג פוליטי ומעלה שאלות קשות בדבר עתיד השותפות בין שתי האוכלוסיות.
 
 
ב
שלילת המדינה היהודית היא העיקרון המרכזי אשר ממנו נגזרים הטיעונים, העמדות וקווי המדיניות של חברי הכנסת הערבים. טיעוניהם בעניין זה משתבצים בהקשר ההיסטורי הרחב של המאבק המתנהל במאה ועשרים השנים האחרונות בין יהודים לערבים, ובניסיון של התנועה הלאומית הפלסטינית לשנות את המציאות שנוצרה בשנים 1947-1949, כאשר המדינה היהודית קמה על אפה ועל חמתה. מאחר שהמאבק הצבאי הכולל נכשל והסיכוי להשיג בו הכרעה לטובת הערבים אינו נראה מבטיח בעתיד הנראה לעין, הם פונים לשיטות מאבק אחרות, תוך שימוש בכלים ממערכת הערכים המקובלת על הרוב היהודי, אף שערכים אלה אינם מכתיבים בדרך כלל את אמות המידה וכללי ההתנהגות בקרב הציבור הערבי עצמו.
בהקשר זה מוצגת שלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית בידי המנהיגים הערבים באיצטלה של חתירה לשוויון אזרחי. כנגד רעיון מדינת הלאום הציונית מציבים הדוברים הערבים בעיקר את סיסמת "מדינת כל אזרחיה", הפורטת על רגישויות ליברליות. חבר הכנסת אחמד טיבי, אחד הדוברים הרהוטים ביותר של הציבור הערבי בישראל, ששימש עוזרו ונציגו של יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ומוסיף גם היום לתמוך בדרכו, מציג עמדה זו כהתגלמות העיקרון הדמוקרטי:
אנו גורסים שצריך לבטל את האופי היהודי של מדינת ישראל. איננו מקבלים את העובדה שיש הגמוניה יהודית בלבד במדינה, תוך התעלמות מוחלטת מ-20 אחוז שאינם יהודים. אנחנו לא דיירי-משנה וצריך לעגן את ההגדרה שלנו בהגדרת המדינה, ולכן אנחנו תומכים בהחלט באמירה "מדינת כל אזרחיה"... אי-אפשר להגיד מדינה דמוקרטית ומדינה יהודית באותה נשימה. זה או מדינה דמוקרטית, או יהודית. אני מסתפק במדינה דמוקרטית.7
בנימה דומה מסביר חבר הכנסת לשעבר, עבד אל-והאב דראושה, מדוע לא יחגוג את יום העצמאות: "לא. אני לא אחגוג אותו כל עוד אין פתרון צודק לעם הפלסטיני. וכל עוד לא ייושם השוויון כלפי הערבים ויוחלט שזו מדינת כל אזרחיה ולא מדינת העם היהודי. זוהי מדינה שאינה דמוקרטית אלא אימפריאליסטית, כובשת, מדינת אפרטהייד גזענית המפלה מיעוט של 20 אחוזים..."8
למאבק לביטול צביונה היהודי של ישראל שותפה גם חד"ש, המפלגה שחרתה על דגלה את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". בריאיון עיתונאי חזר וטען חבר הכנסת מוחמד ברכה, יושב ראש המפלגה, כי הוא מוסיף לדגול ברעיון "שתי מדינות לשני עמים", אך הוא לא חלק על הערכת המראיין שמבחינת חברי הכנסת הערבים לא מדובר על מדינה יהודית לצד המדינה הפלסטינית: "ברור שהמצב הנוכחי ישתנה ושחתימת הסכם השלום, כשתהיה, היא לא סוף הסיפור". לדבריו, "העובדה שיש לישראל איזשהו צביון דמוקרטי היא לא במעט בזכות המאבק לדמוקרטיה מלאה שערביי ישראל מנהלים וימשיכו לנהל עד שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה".9
הדרך למימושו של חזון "מדינת כל אזרחיה", כפי שהיא עולה מדברי חברי הכנסת הערבים, עוברת דרך השלב ההכרחי של ביטול היסודות הפוליטיים, המשפטיים והתרבותיים המעניקים לישראל את צביונה הלאומי היהודי. ראש וראשון לאלה הוא חוק השבות ועימו גם הסמלים המייצגים את מעמדו המיוחד של הרוב היהודי. וכך, לטענת טיבי: "מדינת ישראל צריכה ליזום את ביטול חוק השבות... כל זמן שקיים חוק השבות, כל זמן שהחברה היהודית בישראל אינה מבטלת אותו, אות הוא שחברה זו איננה שואפת לדמוקרטיזציה מוחלטת. החברה היהודית עדיין רוצה בסמלים יהודיים, גם בחוק השבות, גם בהמנון וגם בדגל... אסטרטגית אני שואף לביטול חוק השבות, הדגל וההמנון".10
ספק אם כל חברי הכנסת הערבים מודעים למלוא משמעותו של המושג "מדינת כל אזרחיה" בהקשרו ההיסטורי והפוליטי ולעובדה שבצורתו המובהקת הוא מחייב ויתור על ייחודו התרבותי-לאומי, ולעתים אפילו הלשוני, של המיעוט; עם זאת, ברור כי השתלבות מלאה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם התפישה הרווחת בקרבם בכל הנוגע להגדרת זהותם של הערבים בישראל. תפישה זו מוצאת את ביטויה בהסתייגותם מעצם המושג "ערבי ישראלי" ומהתנגדותם המפורשת של אחדים מהם אפילו להשתלבות אזרחית מלאה של הערבים בישראל, הקרויה בפיהם "ישראליזציה": "ההגדרה 'ערבי ישראלי' פסולה בעיני", אמר חבר הכנסת לשעבר עבד אל-והאב דראושה, המעדיף להגדיר את עצמו "ערבי-פלסטיני אזרח מדינת ישראל";11 עזמי בשארה רואה במונח ערבי-ישראלי "יצור מעוות שיצר מבנה מעוות",12 ומעדיף את התואר "הערבים בפלסטין שנכבשה ב-1948";13 מוחמד ברכה מחד"ש מבכר לתאר את הערבים בישראל כ"בני העם הפלסטיני בגליל, במשולש ובנגב".14 אותם בני המיעוט הערבי הבוחרים להשתלב בחברה הישראלית ולתרום להגנתה זוכים לא אחת לביקורת חריפה: חבר הכנסת טאלב א-סאנע, שרבים מבני עדתו הבדואים משרתים בצה"ל, הציג חיילים אלה כ"חלק ממכונת הג'נוסייד" הישראלית נגד הפלסטינים וקרא להם לחזור למקומם הטבעי בקרב עמם.15 דראושה קבע שכל ערבי המשרת בצה"ל מבצע "פשע מתועב נגד החברה".16 הוא אף מנה בין הצלחות מפלגתו שכנוע בדואים המשרתים בצה"ל להשליך את מדיהם ולהצטרף אל "אנשי שורות בני-עמם".17 את הלך הרוחות העומד ביסודה של גישה זו היטיב לתאר עזמי בשארה בריאיון לטלוויזיה המצרית, ששודר באמצע מאי 1998:
אנחנו מתנגדים לתהליך ה"ישראליזציה" של הערבים בתוך ישראל. יש ערבים האומרים "אתם ישראלים", ודוחפים אותם ליהפך לישראלים. יש לשים לב לכך, ואנחנו מנהלים מערכה חשובה בשמירה על ערביות המולדת, הזהות הערבית ודמוקרטיזציה של הזהות. הישראליזציה, הוויתור על הזהות הלאומית, מובילה לפילוג, ומצד שני להתעוררות הבעיה העדתית.18
חששות בתחום רגיש זה הניעו את חבר הכנסת טיבי להסתייג מנוסחת "מדינת כל אזרחיה" ולאמץ תביעות המתאימות למדינה דו-לאומית. הוא חשש שאם יתקבלו התביעות לביטול אופייה היהודי של המדינה שהעלה בשמו של ערך השוויון האזרחי, יידרשו גם ערביי ישראל לתרום למדינה בדרך שתורמים לה היהודים. טיבי חיפש מתכונת שתאפשר לערבים בישראל לקבל חזקה על אדמות ועמדות כוח, כדי שאלה ישמשו לפיתוח זהותם הלאומית הנפרדת, בלא להידרש לתמורה המתחייבת מן המסגרת השוויונית. לדברי טיבי:
אני מנהל מאבק על הסיסמה מתן זכויות לאומיות ואזרחיות לאוכלוסייה הערבית, וזה שונה מן הסיסמה מדינת כל אזרחיה... זו הישראליזציה בהתגלמותה. חוג מסוים במגזר הערבי שאומר שהוא נגד ישראליזציה, סותר את עצמו בתביעה למדינת כל אזרחיה. כי למחרת היום שבו תכריז ישראל שאינה עוד מדינת היהודים, אלא מדינת כל אזרחיה, יהיה עליה לגייס את כל הצעירים בישראל, יהודים כערבים, ואני עקרונית מתנגד לגיוס צעירים ערבים לצה"ל, גם במסגרת של מדינת כל אזרחיה. מדינה כזו תבליע ותטשטש את הייחוד הלאומי שלי כערבי. אתה לא יכול להכריז על עצמך כמפלגה פאן-ערבית, ובה בעת לתבוע את ישראל כמדינת כל אזרחיה. על פני מדינת כל אזרחיה אני מעדיף את הסיסמה של מתן זכויות אזרחיות ולאומיות לאוכלוסייה הערבית, כמיעוט לאומי בתוך מדינת ישראל. מדינת כל אזרחיה היא אוטופיה פגומה וחסרה. אם זה יקרה מחר אני לא אתנגד, אבל כאמור אני מעדיף הגדרה אחרת.19
הנוסחה שטיבי מצדד בה פירושה, לדבריו, גם מתן "זכויות שוות לגבי קרקע הלאום" למיעוט הערבי, "מה גם שבעבר היו אלה קרקעות ערביות".20 ברוח דומה תובע גם מוחמד ברכה לתקן את העוול האזרחי של מצוקת הקרקעות, ולאפשר לערבים אזרחי המדינה לשוב לכפריהם שנחרבו ב-1948 ולבנות אותם מחדש.21
ואולם, נראה שהוויתור על האפיון היהודי הייחודי של המדינה וביטול חוק השבות אינם התחנה הסופית בתהליך שחברי הכנסת הערבים מבקשים לחולל. השלב הבא הוא כפיית "זכות השיבה" על ישראל, וכתוצאה מכך הפיכה הדרגתית של מדינת "כל האזרחים", דרך שלב הביניים של המדינה הדו-לאומית, למדינה בעלת רוב ערבי. טיבי, המציג את זכות השיבה כ"תנאי בל יעבור" לפיוס היסטורי בין הפלסטינים לישראל, טוען כי רק חלק קטן מתוך מיליוני הפליטים יממשו בפועל זכות זו.22 כך או כך, הבחירה צריכה להיות שלהם; עזמי בשארה מדגיש כי מדובר בתביעה מוחלטת, שאפילו למנהיגות הפלסטינית אין סמכות לסגת ממנה:
אני לא אומר שכל פלסטיני צריך לחזור לכפר או לבית שבו גר פעם... אבל הזכות צריכה להינתן להם. היא מעוגנת באין-ספור החלטות או"ם, והיא עניין של זכות אישית, אנושית, של כל פליט ופליט. לכן אי-אפשר לוותר עליה... לא לערפאת ולא לאבו-מאזן יש איזושהי אפשרות לוותר בעניין הזה בשמו של קשיש מצפת הנמצא היום במחנה ירמוק. גם לא תמורת פיצוי מדיני שיינתן לרשות הפלסטינית.23
בשארה הוא אולי הרדיקלי שבחברי הכנסת הערבים.24 אישים אחרים במנהיגות הפרלמנטרית של ערביי ישראל מעדיפים בדרך כלל להתנסח באופן מאופק ועמום יותר, ובין הצהרותיהם קיימים הבדלי דגשים ודקויות. אולם מניתוח עמדותיהם עולה בבירור כי בכל הנוגע לשלילת המדינה היהודית קיים ביניהם מכנה משותף רחב מאוד.
שלילה זו, יש להדגיש, איננה תולדה של "הכיבוש" של 1967, שהמאבק בו מאפשר שותפות-יעדים בין גורמים בשמאל הציוני ובין חברי הכנסת הערבים; מדובר בהתנגדות למהותה היהודית של מדינת ישראל, שלא תעבור מן העולם גם עם מימוש התביעות הפלסטיניות לנסיגה ישראלית לגבולות 1967 וכינון מדינה פלסטינית עצמאית. ישראלים רבים הטיפו במשך שנים לנסיגה מן השטחים מתוך דאגה לדמותה, למאפייניה וליעדיה היהודיים של מדינת ישראל. הזרם המרכזי של הציבור היהודי השלים בהדרגה עם הצורך בנסיגה מרובו המכריע של השטח שנכבש ב-1967, בכינון ישות פלסטינית ואף בהסרת חלק מן ההתיישבות באזורים אלו, במטרה לחזק את אופייה היהודי של המדינה בגבולות מצומצמים יותר. מנהיגיו של המיעוט הערבי בישראל, לעומת זאת, משמיעים את התביעה לנסיגה, להסרת ההתיישבות ולכינון מדינה פלסטינית, במסגרת מערכה כוללת שנועדה לבטל את אופייה היהודי – הבלתי לגיטימי, לשיטתם – של המדינה.
 את הצהרותיהם של חברי הכנסת הערבים בשאלה הקריטית של פסילת המדינה היהודית ראוי לבחון בהקשרן הפוליטי הרלוונטי, מול "הקווים האדומים" של הרוב היהודי, שהרי שאלת משמעותן וחשיבותן אינה מוכרעת על ידי טריבונל חיצוני על פי אמות מידה תלושות מן המציאות הפוליטית בישראל. מה שמנהיגי המיעוט הערבי תובעים, במסווה של מחויבות לערכים דמוקרטיים וליברליים, הוא ההרס של מה שנראה לרוב שכונן את המדינה ומקיים אותה כטעם הקיום שלה. תביעותיהם משקפות את המחלוקת ההיסטורית, המוסרית והפוליטית העמוקה שבין התנועה הלאומית היהודית ובין התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסבירות את הפער המעמיק והולך בין הנחות היסוד של הרוב היהודי ובין אלה המקובלות על מנהיגיו הפוליטיים של המיעוט הערבי בישראל. אם הזרם המרכזי של הציבור היהודי רואה בכך איום, הרי זה משום שהוא משוכנע שהמכניזמים שמנהיגי הערבים בישראל תובעים להפעיל באיצטלה של שוויון ופלורליזם אמורים למוסס את המאפיינים היהודיים של המדינה ולהכניס שינוי דרמטי בהרכבה הדמוגרפי, כדי לסלול את הדרך, על חורבותיה של ישראל, לריבונות ערבית בלעדית באזור.
 

(עמוד 1 מתוך 4 - ראה הכל) הבא





פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021