הדפסהג
התנגדותה הפעילה של ההנהגה הערבית למדינה היהודית אינה מוגבלת לניהול מאבק פוליטי לגיטימי על דמותה ועל אופייה של המדינה במסגרת השיח הציבורי בישראל. בהתבטאויותיהם של חברי הכנסת הערבים ניתן למצוא גם גילויי הזדהות עם כמעט כל גורם הנאבק בישראל. לא כל חברי הכנסת תומכים במידה שווה וכל העת בכל אויב של המדינה (בעיקר משום שגם יריבויות פנים-ערביות משפיעות על שיקוליהם), אך כמעט כל מנהיג או ארגון הפועלים נגד ישראל זוכים לפחות להבנה, אם לא להערצה ולהזדהות, בקרב הנהגה זו.
בהקשר הזה בולטים במיוחד גילויי תמיכה של חברי כנסת ערבים ביושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, המנהל גם אחרי הסכמי אוסלו מאבק פוליטי ואלים נגד ישראל. ראש וראשון לחסידיו הוא אחמד טיבי, יועצו לשעבר, המתייצב מאחורי מעשיו וטיעוניו של המנהיג הפלסטיני גם אחרי שחדל פורמלית לפעול מטעמו ובשמו ונשבע אמונים כחבר כנסת. "אני מכיר את היושב ראש כבר שתים-עשרה שנה מקרוב..." אמר בנובמבר 1996. "כל המהלכים שלי מבוצעים בהנחיותיו. אני מאמין שיש לו אמון בי, ואני מקווה שאני מצדיק אותו".25 גם חברי כנסת אחרים, שאינם ניזונים מחסדיו של ערפאת, מצדדים במאבקו מזה שנים רבות. בריאיון שהעניק לעיתון סעודי, בעת שביקר בקהיר ב-1989, הבהיר עבד אל-והאב דראושה כי "כל צעדיי בפנים נעשים בהוראות מיאסר ערפאת וכמה ממנהיגי הארגון [אש"ף] והם יודעים עליהם".26 ביקורת על המנהיג הפלסטיני נשמעת מפעם לפעם בעיקר מטעם אלה הסבורים, כמו עזמי בשארה או התנועה האיסלאמית, שערפאת אינו תקיף דיו במאבק נגד ישראל ומשתף עימה פעולה.
גם הארגונים האיסלאמיים הרדיקליים ומנהיגיהם זכו להבנה ולאהדה ואפילו להזדהות בקרב המנהיגות הערבית בישראל, למרות שקיבלו על עצמם בגאווה אחריות לאסטרטגיה של טרור נגד היהודים בישראל ופסלו מעיקרה את זכות הקיום של המדינה. חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהמשה, אשר ייצג את מנהיג החמאס השייח אחמד יאסין בבתי הדין בישראל, תלה בגאווה את תמונתו בביתו ושיבח את מעשיו. יאסין, לדברי דהמשה, "הוא אדם מצוין", "אדם גדול ושוחר שלום". החמאס, הסביר חבר הכנסת, אינו שולח מחבלים מתאבדים משום שהוא ביסודו ארגון פוליטי, ומי שעושה את "הדברים האלה" הם ארגונים צבאיים.27 חברי כנסת ערבים מסיעות אחרות אולי אינם שותפים להזדהות של נציג התנועה האיסלאמית בישראל עם השייח יאסין, אולם אפילו הם מצאו לנכון לגנות את פעולות הטרור של הארגונים האיסלאמיים בעיקר כאשר פגעו – בשל אופיין או בשל העיתוי שבו יצאו אל הפועל – באינטרסים הפלסטיניים. כך, למשל, בדברים שהשמיע אחמד טיבי בגנות התקפת הטרור של החמאס על אוטובוס של ילדי מתנחלים, הדגיש את הנזק המדיני שהפיגוע הסב, לדעתו, לפלסטינים: "הניסיון לפוצץ את אוטובוס הילדים מכפר דרום היה חמור ומסוכן מאין כמוהו. מי ששלח את המבצעים בעצם אמר לנתניהו: אל תיסוג, אל תיישם את ההסכם ובכך הוא פגע באינטרס הפלסטיני החשוב ביותר. מי שעשה זאת בגד בעם הפלסטיני, גם אם הוא פלסטיני".28
מקומו של החיזבאללה אף הוא לא נפקד מפנתיאון הגיבורים של חברי הכנסת הערבים. פגיעותיו בישראל, בלבנון או בתחומי המדינה, זוכות לתמיכה, ולעתים אף מתקבלות במצהלות שמחה ובפסטיבלים של ניצחון שבהם נוטלים חלק גם גורמים שהשקפת עולמם רחוקה מאוד מן האידיאולוגיה של הגורמים האיסלאמיים הרדיקליים. בהופעה בפני סטודנטים ערבים בחיפה בראשית 1999 כינה האשם מחאמיד מחד"ש את החיזבאללה "תנועת שחרור לאומית מן המדרגה העליונה", ואת אנשיה "לוחמי חופש". לדבריו, "לבנון הפכה לבית קברות גדול של חיילי הכיבוש".29 עזמי בשארה, שהצהיר בעקביות על אהדתו העמוקה לחיזבאללה, הכריז בפתיחת הוועידה הכללית של מפלגתו באמצע פברואר 1999: "חיזבאללה הוא כוח לאומי אמיץ שלימד את ישראל לקח. למרות שמדובר במפלגה פונדמנטליסטית, היא הפכה לכוח החלוץ בעולם הערבי, הדוגל בלאומנות באופן מובהק, עם נכונות להקרבה למען השגת המטרה".30
מעניינת בפני עצמה היא העובדה שחברי כנסת ערבים, התובעים מישראל לנהוג בהם לפי אמות מידה מחמירות של פתיחות דמוקרטית (ולעתים קרובות אף מעוותים את אמות המידה הללו ללא הכר כדי לקדם את טיעוניהם הלאומיים), אינם מוצאים לנכון להסתייג ממשטרי הדיכוי הערבים, או לכל היותר מסתייגים בלשון רפה מהיבטים משניים שאותם המשטרים "מתירים" לבקר. לעתים קרובות הם אף טורחים להעניק למשטרים אלו "הכשר" דמוקרטי. ב-1994 ארגן עבד אל-והאב דראושה את המשלחת הראשונה של ערבים אזרחי ישראל לסוריה, כדי לנחם את הנשיא אסד על מות בנו. באותה הזדמנות נפגש עם אחמד ג'יבריל וג'ורג' חבש, ממנהיגיו הבולטים של הטרור הפלסטיני, ועם נאיף חוואתמה, ראש החזית העממית הדמוקרטית לשיחרור פלסטין. בביקור נוסף, ב-1997, נועד דראושה עם הנשיא אסד ואמר לו "אתה הגדול מכולם, הבכיר ביותר בין מנהיגי העולם". בשיחה עם עיתונאי ישראלי תיאר דראושה באופן תמוה משהו את רשמי ביקורו בסוריה:
מי שבא ורואה כאן את המציאות, את הכמיהה לשלום – שלום אמת ולא שלום של כיבוש ושקרים כמו שישראל רוצה – אינו יכול שלא להתפעל. עד היום היינו שבויים בפרופגנדה של ישראל כאילו שסוריה מדינה מפגרת. בוא ותראה את ההתקדמות כאן. בכפרים יש תנאים מודרניים. הכל בשפע. הכל זול... אנחנו מוקסמים, לא מתרפסים.31
דראושה ביטא הזדהות עם עמדותיה של סוריה לא רק בהקשר הישראלי אלא גם בהקשר הלבנוני. הוא הדגיש שעמדתו בדבר הפסול המוסרי שבכיבוש אינה חלה על הנוכחות הסורית בלבנון, משום שהצבא הסורי "נמצא שם במסגרת הסכם" והחיילים הסורים בלבנון "מבטיחים רגיעה, סדר ומשמעת". הכובש בלבנון הוא ישראל, והצבא הסורי יישאר שם עד שישראל תיסוג מלבנון ומרמת הגולן. "סוריה ולבנון הן כמו מדינה אחת", אמר דראושה. הן "ברית דם של אחים שלא ניתן לפרקה". דראושה אף סיפר שפגש "לבנונים שמרוצים משהיית הצבא הסורי בלבנון ואומרים שהוא גורם מרגיע המביא לשלום פנימי ולשגשוג כלכלי".32
עניין מיוחד מעוררות עמדותיו של עזמי בשארה, המגדיר עצמו "הומניסט" ומציג את עצמו כאינטלקטואל המבטא ערכים אוניברסליים של שלום, דמוקרטיה, פלורליזם וחירות. בסוף שנת 1997 יצא בשארה לביקור בן כשבוע בסוריה. לביקור היו סממנים של אירוע רשמי: את בשארה קיבל בשדה התעופה מנהל הטקס, שהסיע אותו משם בלימוזינה למלון מפואר, והוא קיים שיחות עם ראשי השלטון בסוריה, ובהם סגן הנשיא עבד אל-חלים חדאם ושר החוץ פארוק א-שרע. בשארה לא התקשה להזדהות עם עמדתו של השלטון הסורי כלפי ישראל, כפי שהעיד אחר כך בריאיון לעיתון ישראלי: "הסקירה של חדאם לגבי המצב הישראלי-סורי התאימה למה שאני חשבתי לפני שנכנסתי אליו... כשאני יושב מול חדאם, אני ערבי לא פחות ממנו. יש לי זווית ראייה ורקע שונה ויש לי את החיים המאוד אינטנסיביים בתוך ההוויה הישראלית, אבל אני בהחלט לא מייצג את הצד הישראלי כשאני יושב מולו וגם לא מעוניין לעשות את זה. אני אולי יכול לנסות להסביר לו את הצד הזה, אך בהחלט לא לייצג אותו".
כאשר נשאל אם מצא בסוריה הבנה לחששותיה של ישראל מהפגזת הגליל אם וכאשר תשוב סוריה לרמת הגולן, השיב בשארה: "קצת קשה לי לחפש אצלם הבנה או להסביר להם פחד שאני בעצמי לא מאמין בו. אני חושב שהפחד הזה הוא תוצאה של שימוש מכוון של הימין בגטואיזציה של ישראל". הסורים הם הפוחדים מישראל, הסביר, כיוון שהם אלה שאדמתם נכבשה. ישראל היא המעצמה הגרעינית והיא זו שכרתה "מעל לראש שלהם" ברית אסטרטגית עם תורכיה. בשארה עצמו הביע אמון בכוונות השלום של סוריה: הסורים "לא מחפשים מלחמה", הטעים, ועמדתם הוצגה בפניו "בצורה רציונלית, הגיונית, מתונה".33
בביקורו השני בסוריה בקיץ 2001 זכה בשארה שוב לאירוח ממלכתי, ואף נפגש עם הנשיא החדש, בשאר אל-אסד, במשך כשעתיים. חבר הכנסת מישראל אמר כי בינו ובין השליט הסורי שוררת תמימות דעים ביחס לתנאים הנדרשים להסדר בין שתי המדינות: "הוא לא יכול לוותר על שעל אחד ברמת הגולן", ציין, "ויתור כזה הוא טירוף הדעת מבחינת הלגיטימציה העקרונית והמוסרית שלו בחברה הסורית".34
בשארה אינו רואה צורך ליישב את תביעותיו הנחרצות ליישום מלא של ערכים ליברליים בישראל עם אהדתו הגלויה למשטר הסורי. בביקורו הראשון בסוריה מיצה את הביקורת על אופיו של השלטון הסורי במילים "הם בהחלט לא כוס התה שלי".35 לאחר פגישתו עם בשאר אל-אסד במהלך ביקורו השני, הסביר כי נשיאה החדש של סוריה אינו "דמוקרט ליברל מהסוג המערבי... בשאר לא חושב שהדמוקרטיה הליברלית אפשרית היום בסוריה... היא תהליך שלקח כמה מאות שנים".36 משקלה של הביקורת הפושרת של בשארה התברר כאשר הועמדה מול תביעה ספציפית לרפורמה דמוקרטית שפרסמו ב-2001 כמה אינטלקטואלים סורים. בריאיון לערוץ הטלוויזיה הלבנונית אל-בּי-סי הגיב בשארה בלגלוג על דרישה זו ועורר עליו את זעמם של אנשי הרוח הסורים. אחד מהם, סובחי חדידי, תיאר את בשארה כ"שר ההסברה הסורי". הוא תהה איך מתיישבת אהדתו של בשארה לטוטליטריות הסורית עם טרוניותיו כלפי ישראל, המעניקה לו זכויות ששוחרי הרפורמה הדמוקרטית בסוריה יכולים רק לחלום עליהן: "כיצד, בשמו של אללה, הוא מתנשא על אחיו הסורים, התובעים זכויות שהוא נהנה מהן בפלסטין, בזכות אויביו הציונים?" אחד מראשי המאבק, מישל כלו, האשים את בשארה בהצגת תמונה פשטנית ומזויפת של המצב בסוריה. בשארה, כך טען, "אימץ את הרטוריקה של השלטון הסורי" ונמנע מלבקר את הגזל, השחיתות והתמוטטות מערכות החברה, החינוך והמשפט במדינה זו. בעל טור ידוע בעיתון אל-חיאת כתב שבשארה עוסק בתעמולה, האידיאולוגיה שלו סלקטיבית, ובנכונותו להעמיד את המשטר הסורי מעל לכל ביקורת הפך מ"בשארה" ל"בשאר".37
בשאר אל-אסד אינו העריץ היחיד הנהנה מאהדתם של חברי כנסת ערבים. במהלך מלחמת המפרץ ובעקבותיה גילו אחדים מהם הבנה, לכל הפחות, ליעדיו של נשיא עיראק צדאם חוסיין, אם לא תמיכה מפורשת בכל מהלכיו. בריאיון שהעניק לביטאון תנועת רק"ח אל-איתיחאד, בבוקר נחיתתם של טילי הסקאד בישראל, אמר האשם מחאמיד כי בפלישה לכוויית החזיר חוסיין לאומה הערבית את תפארת המסורת המוסלמית וביטא את הערכתו כלפיו.38 הסבר לתופעה הציע אחמד טיבי: "יש בקרב ערביי ישראל יותר אהדה לעיראק מאשר למדינות אחרות במפרץ. צדאם נתפש כאדם אמיץ שיכול לעמוד בפני ארצות-הברית, שסימלה תמיד לגבינו את המעצמה האנטי-ערבית העקבית ביותר ונתנה גושפנקה וגיבוי מדיני, צבאי וכלכלי לכיבוש השטחים. שנית, אין אחוות-יתר של הערבים בארץ לנסיכי הנפט המושחתים. שלישית, גם אנחנו, הערבים בארץ, רוצים לראות כוח צבאי חזק... בעל כושר מיקוח, מול הציר ארצות-הברית-ישראל". טיבי הוסיף, עם זאת, כי "אין בזה שום רצון לקרוא לצדאם לשלוח טילים עם ראשי נפץ כימיים לכיוון תל אביב". ההסתייגות משילוח טילים כימיים נגד ישראל, הסביר, אינה נובעת מן החשש שגם ערבים ייפגעו מהם, אלא משום שבעולם הערבי אין כיום "אנשים רציניים" המוסיפים לראות בהשמדת ישראל אופציה מעשית: "יש גם ערבים שלא רוצים להשמיד את ישראל ולא בגלל שזה לא לגלי, או לא אנושי, אלא בגלל שזה לא ריאלי".39
ההזדהות שמפגינים חברי כנסת ערבים עם אויביה של ישראל מגיעה לעתים עד כדי עידודם של גורמים אלו להתמיד במאבקם נגד המדינה היהודית. בתגובה להתקפות מצד החיזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון הפציצה ישראל תחנת מכ"ם סורית, והרגה שלושה חיילים סורים. חבר הכנסת דהמשה מיהר לשלוח מברק תנחומים לנשיא סוריה על "נפילתם במות קדושים" של שלושה "מבני העם הסורי... במהלך התקפה נפשעת של הממשלה הפשיסטית בישראל... אשר פניה למלחמה והיא מסרבת ללכת בדרך השלום". בהמשך דבריו הרחיב את היריעה: "הדבר הזה מחייב התלכדות ערבית כדי לשים קץ למעשיה הקיצוניים של ישראל". את המברק לשליט סוריה כתב דהמשה בשם התנועה האיסלאמית, כראש 'הרשימה הערבית המאוחדת' ובשם "בני-עמנו 'ערביי הפנים' של 1948"; את המקום שממנו נשלח המברק הגדיר "נצרת, פלסטין 1948". נוסח המברק בערבית פורסם גם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת. דהמשה שלח גם מברק למלך ירדן ובו קרא לו לבטל את ביקורו המיועד של שר החוץ הירדני בישראל כמחאה על התוקפנות הישראלית נגד סוריה.40
ושוב, גילויי הסולידריות של חברי הכנסת הערבים עם המדינות והארגונים המנהלים מערכה מזוינת נגד ישראל אינם מתמצים במאבק נגד ה"כיבוש" של 1967: החיזבאללה מחויב למאבק בישראל גם לאחר נסיגתה מלבנון; מנהיגיהם של רוב ארגוני הטרור, איסלאמיים וחילוניים כאחד – החמאס והג'יהאד האיסלאמי כמו גם החזית העממית – קוראים לכך בגלוי; צדאם חוסיין מעולם לא הבחין בין הלגיטימיות של "הכיבוש הציוני" ב-1948 ובין זו של כיבושי 1967; הזדהותם של חברי כנסת ערבים עם אש"ף החלה הרבה לפני שהכיר לכאורה בקיומה של מדינת ישראל ב-1993, והיא נמשכת גם לאחר שהרשות הפלסטינית פתחה במלחמה נגד ישראל במהלך שנת 2000, ולאחר שערפאת דחה הצעות שהיו מבטיחות לפלסטינים סיפוק כמעט מלא של תביעותיהם הטריטוריאליות והחזיר לקדמת הבמה את התביעה למימוש "זכות השיבה" לתחומי הקו הירוק. נתונים אלה, כמו גם העובדה שלעתים קרובות בוחרים חברי הכנסת הערבים לתמוך באישים ובארגונים בעלי צביון אידיאולוגי רחוק מאוד מהשקפת עולמם, מאששים את המסקנה שבשורש הזדהות זו לא עומד חזון רעיוני או פוליטי משותף מלבד השאיפה לקעקע את אשיותיה של המדינה היהודית. לצורך זה נכונים אפילו מרקסיסטים נוצרים ורדיקלים איסלאמיים לכונן שותפות ביניהם, ומי שלמד לדקלם סיסמאות ליברליות ופלורליסטיות מוכן לעשות יד אחת עם רודנים קשוחים.
ד
התופעה הנידונה כאן מגיעה לעתים אפילו עד כדי הבנה, ואף הזדהות, עם פעולות אלימות נגד ישראל, לרבות מעשי טרור מובהקים.
התבטאויות מסוג זה אינן נדירות. חברי כנסת ערבים קראו לפלסטינים, במפורש או ברמז שקוף, להשתמש באלימות ולהסלים אותה. בנאום שנשא בעזה בעת ביקור משלחת מייצגת של הערבים בישראל בדצמבר 1992, קרא האשם מחאמיד לעם הפלסטיני "לנקוט בכל האמצעים כדי להיאבק בדיכוי ובכיבוש – לא די באבן, לא די באינתיפאדה".41 מוחמד ברכה הצהיר בפני סטודנטים באוניברסיטת ביר זית, כחודש לאחר פרוץ "אינתיפאדת אל-אקצה", כי "אנו מברכים ומעריכים את האינתיפאדה הזו ואנו חושבים שזו התשובה הנכונה בזמן הנכון...".42 עבד אל-מאלכ דהמשה נוהג לפאר בדבריו את המאבק האלים. בעת ביקור בסוריה ב-1997 אמר כי "האומה הערבית תנצח בזכות החרב בדרכה לכבוד המיוחל ולניצחון ונחזור לארץ מולדתנו מורמי ראש. הניצחון יגיע בזכות הג'יהאד של האומה הערבית".43 כשביקר במסגד אל-אקצה ביולי 2000, בהזמנת המופתי של ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, הצהיר דהמשה כי הוא מוכן להיות "בראש השהידים בהגנה על אל-אקצה".44 שבועיים לפני פרוץ המהומות בקרב הערבים בישראל באוקטובר 2000 השתתף בכינוס של ועדת המעקב בכפר מנדא ואיים בלשון מפורשת על רשויות החוק:
נשבור ידיים ורגליים לשוטר שיהרוס בית ערבי. הציבור הערבי עובר תקופה קשה. אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה חדשה, גדולה ועממית של ערביי ישראל".45
בריאיון שקיים אחרי שהרשות הפלסטינית פתחה במלחמה נגד ישראל בספטמבר 2000, הצביע על המציאות החדשה שיצר ביקורו של שרון בהר הבית: "זו מלחמה שכל מוסלמי ישתתף בה. באל-אקצה אין קו ירוק, זה ימשיך בכל תחומי מדינת ישראל".46 כשנה אחר כך שב והזכיר את נכונותו להיות שהיד: "אני מוכן להיות שהיד למען הגנה על מסגד אל-אקצה וקודשי האיסלאם מפניו של כל מי שיבקש לפגוע בו".47 ליד מסגד בסרפנד שנטען כי נהרס בזדון בידי יהודים, הבטיח כי המסגד ייבנה מחדש "אפילו אם יישפך דם". באותה רוח יוחסה לו גם הטענה כי הנכונות להסתכן בשפיכות דמים ובהקרבה היא הדרך היחידה להתמודד עם הפקעת קרקעות: "רק שהידים יעצרו את התהליך הזה. הגיע הזמן להיאבק בכל כוחנו, ואם זה יעלה בשפיכות דמים אנחנו מוכנים... רק דרך לחימה נעצור את ההפקעות".48
ההתבטאויות שמשמיעים חברי הכנסת הערבים בזכות ההתנגדות האלימה לישראל מתאפיינות לעתים בסגנון של רמזים שקופים המובנים היטב לציבור הערבי, מחמת החשש מפני תגובה חריפה של רשויות החוק ובית המחוקקים הישראלי. הצהרות מפורשות בזכות פעולת טרור קונקרטית אינן שכיחות, אך גם מקומן אינו נפקד. כך, למשל, התבטא חבר הכנסת טאלב א-סאנע, בריאיון לטלוויזיה של אבו-דאבי בראשית אוגוסט 2001, בזכות פיגוע ירי שהתרחש בלב תל אביב: "מדובר בפעולה בעלת איכות מיוחדת, כיוון שהיא נועדה לא נגד אזרחים אלא נגד חיילים בלב מדינת ישראל. הישראלים צריכים להבין שאם אין ביטחון לפלסטינים לא יהיה ביטחון גם לישראלים. כמו שהם מגיעים לשכם, ככה הפלסטינים מגיעים לתל אביב". הוא הדגיש כי "אין במקרה הזה רגשות אשמה ואנו לא נצטדק. זהו מאבק לגיטימי מן המדרגה הראשונה של הפלסטינים והוא בוצע נגד חיילים ולא נגד נשים וילדים".49 אכן, התמיכה בהרג ישראלים מתורצת לעתים קרובות באופיין של המטרות – חיילים או מתנחלים. כאשר נשאל חבר הכנסת צאלח סלים מחד"ש על יחסו לחוליות חמאס המחסלות חיילים ישראלים מן המארב, השיב: "לכל אדם יש זכות לפעול בשטח כבוש נגד חיילים המתעללים באוכלוסייה. העם הפלסטיני סבל מאוד. כל עם שנכבש פעל כך". לדבריו, היהודים היושבים בחברון "הם לא אזרחים ולא חיילים, הם יתושים".50 חברו לסיעה האשם מחאמיד אף הסביר בריאיון עיתונאי מדוע לא יתקומם אם פלסטינים יפגעו באוטובוס של מתנחלים בשטחים, גם אם יש בו ילדים: "אם ילד יושב בתוך אוטובוס של מתנחלים, או חיילים חמושים של הכיבוש, אז אתה רוצה שלא יילחמו בהם בגלל ילד אחד שאולי יושב שם ואולי ייפגע?"51
גם כאשר נדחקים חברי הכנסת לגינוי פעולה אנטי-ישראלית זו או אחרת, הביקורת שהם משמיעים היא בדרך כלל מאולצת, מלווה בהסבר המטיל את האחריות לתוצאות על ישראל ומייחס לה טרור בהיקף ובחומרה רבים פי כמה. בריאיון ב-1999 אמר דהמשה כי המתאבדים הפלסטינים "נאלצים להתפוצץ" משום שהמתנחלים הורגים בהם.52 בהתייחסו להתקפות החיזבאללה על יישובי הצפון אמר האשם מחאמיד כי לא היה רוצה שאזרחים יהודים ייהרגו בקריית שמונה מהפצצות החיזבאללה, אך מיד הוסיף שהרוגים אלה הם קרבנות מדיניותה של ישראל, שהרי אם היה שלום לא היה החיזבאללה תוקף את ישראל.53 ברוח דומה הטיל אחמד טיבי את האשמה לחטיפת החיילים הישראלים בידי החיזבאללה על ישראל, כיוון שהיא זו שהמציאה את שיטת החטיפות: "ההתנגדות הלבנונית נאלצה לחטוף את החיילים" קבע, "לאור דרך המחשבה של ההנהגה הישראלית וטמטומה".54 מוחמד ברכה השמיע טיעון זהה:
אני חושב שחסן נסראללה והלאומנות הלבנונית, שזה חיזבאללה ואחרים, עשו את מה שזכותם וחובתם לעשות – לפעול על מנת לגרש את הכובש הישראלי... הם נאלצו לחטוף שלושה חיילים, אחרי שהישראלים חטפו כמה מנהיגי חיזבאללה, כדי להתנגד לכיבוש... ישראל חטפה את דיראני ועובייד ונהגה בכך כמאפיה ולא כמדינה... התנהגות הממסד הישראלי הולידה את חטיפת החיילים.55
מלוא עוצמת המשטמה והביזוי של חברי הכנסת הערבים שמורה לאלה המוכנים לסייע לישראל – אזרחי המדינה הערבים, סייענים מן השטחים, חיילי צד"ל ואחרים. את הגורמים הללו מציגים חברי הכנסת הערבים כבוגדים בעמם שדמם מותר. בסיור שקיימה ועדת הפנים של הכנסת בתחומי העיר העתיקה בירושלים אמר צאלח סלים, יושב ראש סיעת חד"ש וסגן יושב ראש הכנסת: "אני מתפלא על הפלסטינים, איך הם הפסיקו את חיסול סוחרי הקרקעות הערבים הבוגדים בעם שלהם. צריך לחסל אותם. לעשות מהם קציצות". בריאיון לעיתון ערבי בישראל הוסיף עוד כי מקומם של "הבוגדים" הוא באתר הפסולת הבוער ברמת חובב.56 מוחמד ברכה ציין כי הוא אמנם "נגד גזר דין מוות בכל מקום", אבל הוסיף כי "אין ספק שמשתפי הפעולה הם אחת המורסות הכי טעונות בחברה הפלסטינית... [העם הפלסטיני] לא יכול להשלים עם קיומם של יצורים תת-אנושיים בתוכו, שמשרתים את מי שמרעיב, מדכא וכובש".57 האשם מחאמיד סיפר על תגובתו לרצח באום אל-פחם ב-1989, בעת שכיהן כראש העיר:
באתי וראיתי אדם מת על הרצפה. שאלתי: מה קרה? אמרו לי: זה משת"פ. אני אומר לך באופן גלוי – לא הרגשתי כלפיו כלום. הדם שלו לא שווה... ישבתי ושתיתי קפה... אם מישהו אחר היה נהרג, יכול להיות שהייתי צם יום שלם, כי אני לא יכול לאכול כשהאדם מת. אבל זה פשוט לא הזיז לי. אלה אנשים שפעלו נגד האינטרסים של העם שלהם.58
חברי הכנסת הערבים אינם נוהגים לייחד מעמד לגיטימי לסיוע לישראל אפילו כאשר הדבר דרוש למניעת מעשי טרור המוניים בריכוזי אוכלוסייה בישראל. אשמת הבגידה שהם מטיחים בכל ערבי הפועל נגד מי שנאבק בישראל היא נחרצת וגורפת כשם שתמיכתם במאבק הזה נלהבת וכמעט בלתי מסויגת.
