הדפסהה
ההסכמה הרווחת בקרב הדור האחרון של המנהיגות הערבית בישראל שוללת את המדינה היהודית, רואה בה עוול נגד האזרחים הערבים ומעניקה לגיטימציה רחבה למאבק נגדה. התמורה שהעמיקה ומיסדה את המגמה הזאת התחוללה בשני העשורים האחרונים בשל מגוון רחב של סיבות: השיפור הניכר במצבו הכלכלי של המיעוט הערבי בישראל והעלייה ברמת ההשכלה אשר לה זכו צעיריו הפיגה בהדרגה את תחושות החולשה וחוסר האונים מול הרוב היהודי; הקשר שחודש עם האחים הפלסטינים מעבר לגבול לאחר מלחמת ששת הימים עורר מחדש רגשות לאומיים עזים בקרב בני המיעוט הערבי בישראל; בנוסף שאבו הערבים בישראל עידוד מן המצוקה שאליה נקלעה מפעם לפעם המדינה היהודית במאבקה עם אויביה. עדותו של חבר הכנסת אחמד טיבי על תגובתו לידיעות על צליחת התעלה בידי הצבא המצרי ב-1973 ממחישה זאת:
לשמוע שערבי כלשהו מצליח לצאת מן הבועה של המפלה, וכי דגל ערבי מונף על שטח ערבי משוחרר, היה מקור לגאווה... אין לי ספק שזו הייתה ההרגשה הכללית בקרב הערבים בישראל. כל מי שאומר לך אחרת מטעה ואיננו דובר אמת... אני בטוח שלפחות חלק מן הערבים... קיוו לכופף את השחצנות הישראלית... כשאתה מקווה שהמצרים יכבשו את סיני והסורים את הגולן, ברור לך מה תהיה התוצאה.59
תחושת הגאווה שטיבי מספר עליה הלכה והתחזקה כאשר ישראל נדחקה למגננה, בתהליך שראשיתו במלחמת יום הכיפורים, במשבר האנרגיה ובבידוד הבינלאומי של ישראל בשנות השבעים, המשכו במשבר הפנימי שהתחולל בעקבות מלחמת לבנון והמבוכה שהתעוררה בימי האינתיפאדה, ושיאו במצב שהשתרר במדינה בעקבות המהפכה במדיניות הישראלית בתקופת הסכמי אוסלו, כינון הרשות הפלסטינית ותלותה של ממשלת רבין בתמיכתם של חברי הכנסת הערבים. לגורמים האלה היה משקל נכבד בעיצוב עמדותיו של הדור החדש של מנהיגי הערבים בישראל וביצירת הדגם הפרלמנטרי המייצג אותו נאמנה – חבר כנסת שביטחונו העצמי והחסינות שהוא נהנה ממנה במסגרת הדמוקרטיה הישראלית מאפשרים לו לקרוא תיגר בהפגנתיות ובהתרסה על אשיותיה של המדינה היהודית.
באופן פרדוקסלי הופיעו גילוייה המובהקים ביותר של הרדיקליזציה בעמדותיהם של חברי הכנסת הערבים בשנות התשעים, שעה שהסתמנו שינויים עמוקים לטובה בכל הנוגע למידת שילובה של האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית. תמורות אלו התחוללו בתחומים בעלי משמעות מעשית וסמלית גם יחד: קצבאות הילדים, שיוחדו תחילה ליוצאי צבא והורחבו במשך השנים בהסדרים שונים גם לאוכלוסייה החרדית שאינה משרתת בצה"ל, הוחלו גם על המגזר הערבי; האוכלוסייה הערבית זכתה ליהנות מפירותיו של חוק הבריאות הממלכתי, אף שעיקר הנטל – בהיקף של מיליארדי שקלים – נפל על כתפיהם של משלמי המסים היהודים; פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין היישוב קציר (פסק דין קעדאן) ערער לראשונה על הלגיטימיות של ההסדרים שאִפשרו הקמת יישובים שנועדו לאוכלוסייה היהודית. ברי כי שינויים אלה לא נועדו להציע מזור לכל טרוניותיהם של הערבים, לחסל את הפערים הכלכליים או לבטל את ההעדפה הלאומית של הקולקטיב היהודי ואף לא התיימרו להיות כאלה; אולם חשיבותם העקרונית בנושאים הקריטיים והרגישים הנוגעים למאזן הדמוגרפי, לשימוש בקרקעות ולאיכות החיים אינה מבוטלת, והיה בה כדי להצביע על נכונות מצד המערכת הישראלית להכיר בצורכיהם של בני המיעוט הערבי ובזכויותיהם יותר מאי פעם בעבר – עד כדי סיכונם של כמה מן המאפיינים היהודיים המובהקים של המדינה.
דווקא כאשר החל המאבק לשוויון אזרחי להניב פירות של ממש, גברה עד מאוד בקרב המנהיגות הפוליטית הערבית המגמה שהבהירה לרוב היהודי שלא השוויון האזרחי אלא האתגר הלאומי הוא העיקר. ואמנם, מי שמבקש לעצמו מעמד של מנהיגות בקרב הערבים בישראל, לא יזכה בתמיכה ציבורית נרחבת אם יעמיד את הנושא האזרחי בראש סדר היום שלו.
חבר כנסת ערבי אחד המכהן כיום – נו ואף מצלחה ממפלגת העבודה – מציע לערבים בישראל אופציה אחרת של מנהיגות. מצלחה, שכיהן בעבר כסגן יושב ראש הכנסת, סגן שר הבריאות (בממשלת רבין) וסגן שר החוץ (בממשלת ברק), מעמיד במוקד הפרוגרמה הפוליטית שלו את המאבק למען הצרכים האזרחיים והקהילתיים של בני-עמו בישראל ולמען תפישותיו המדיניות בנושא הפלסטיני, מבלי להתעמת חזיתית עם מה שהרוב היהודי רואה כצרכיו הלאומיים החיוניים. לאורך דרכו הפרלמנטרית שקד מצלחה על הגנת זכויותיה של האוכלוסייה הערבית בישראל והחזיק בעמדות מדיניות נחרצות שאינן מקובלות על רוב הציבור היהודי.60 יחד עם זאת נמנע מלשלול את המדינה היהודית והציג תמונה מאוזנת ומורכבת בשאלת מעמד הערבים בישראל. על אף שהערבים בישראל סובלים, לדבריו, מקיפוח ומאפליה, ואינם נהנים משוויון זכויות מלא במסגרת מדינת ישראל, אין הוא מציע לכפות על הרוב היהודי שינוי רדיקלי של מאפייני המדינה, והוא מסתייג מהזדהות גורפת עם אויביה. "אני יודע בדיוק איך לעשות כותרת שתהפוך אותי לגיבור", אמר, "אבל זה לא מעניין אותי. אני באמת מאמין בדרך הפשרה".61 אף שהוא מעיד על עצמו שהוא חצוי ברגשותיו יצא מצלחה חוצץ נגד גילויי ההזדהות של חברי כנסת ערבים אחרים עם אויבי המדינה:
אני ממש נגד הניסיון להיראות כאילו עדיף לנו להזדהות עם החיזבאללה או אפילו עם אש"ף, יותר מאשר עם הישראליות שלנו... הם העמים שלי, ואני אוהב אותם, אבל לא רוצה שנקשור את גורלנו עם סוריה, ולא עם אף אחד אחר. אני לא אשנא את הסורים וכשאליקים רובינשטיין קורא לסוריה "מדינת אויב", אני מגחך. נסראללה הוא אויב של מדינת ישראל, אבל לא האויב שלי. מצד שני, אני יכול לתמוך בכל הדרישות הסוריות בגולן, אבל לא יכול להזדהות עם גורם שהוא אויב למדינה, אפילו שהוא לא האויב שלי.62
עמדתו של מצלחה היא אכן חריגה בנוף הפוליטי של המנהיגות הערבית בישראל. בעיני רבים – ובהם יהודים ומשקיפים שאינם מעורבים ישירות בעניין – היא עשויה להצטייר כעמדה המשרתת את "הצרכים האמיתיים" של המיעוט הערבי בישראל טוב לאין שיעור מן האיום שמציבים רוב חברי הכנסת הערבים לאשיות תפישתו של הרוב היהודי. עד כאן ניתן לקבל את ההערכה או לחלוק עליה. הקושי מתעורר כאשר מניחים כי "הצרכים האמיתיים" האלה גם מגדירים את "העמדות האמיתיות" של הציבור הערבי בישראל, וכי אלה אינן משתקפות בהתבטאויות הרדיקליות של הרוב המכריע של מנהיגיו הפוליטיים הנבחרים. מצדדי הטענה הזאת מצביעים על תלותו של ציבור הערבים בישראל ביחסים טובים (או לפחות נסבלים) עם הרוב היהודי, ומסיקים מכך כי בתנאים אלו אין זה סביר שהציבור הזה יזדהה באמת ובתמים עם סדר היום הרדיקלי של חברי הכנסת המתיימרים לשמש כדובריו. לפי טיעון זה, ההתבטאויות המתלהמות של המנהיגות הערבית הן רק תוצר מצער ומזיק של התחרות הגוברת על תשומת לבו של הציבור הערבי (והיהודי), ואמצעי פרובוקטיבי לזכות בחשיפה תקשורתית רחבה ככל האפשר.
טיעון זה נשען על שתי הנחות מפוקפקות. ראשית, הוא מניח כי גם במשטר דמוקרטי אין בהכרח קשר מהותי בין העמדות הבסיסיות של נבחרי ציבור ובין בוחריהם. שנית, הוא מניח שעמדותיו של כל ציבור משקפות תמיד את צרכיו ה"אמיתיים" בטווח הזמן הארוך. תפישה זו תתקשה להסביר אין-ספור מקרים בהיסטוריה, שבהם בחרו יחידים וקולקטיבים לאמץ להם מדיניות שהובילה אותם אל עברי פי פחת. אין צורך להרחיק בחיפוש אחר דוגמאות לתופעה זו; ההיסטוריה הפלסטינית ממחישה אותה היטב. מאז ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית אימצה הנהגתה אסטרטגיה מדינית שהוליכה לשרשרת מתמשכת של קטסטרופות, שהבולטת שבהן היא הטרגדיה הלאומית שפקדה את העם הפלסטיני בשלהי שנות הארבעים, טרגדיה המכונה בפיו "האסון" (אל-נכבה). במהלך התקופה ההיא היו אישים רבים בקרב האליטות הפלסטיניות שקראו היטב את המפה הפוליטית והבינו לאן עלולה אסטרטגיה כזאת – חתירה בלתי מתפשרת להגשמת יעדים רדיקליים תוך התעלמות שיטתית ממאזן הכוחות – לדרדר את עמם; אלא שמודעות זו, שחלחלה לעתים קרובות גם להנהגה הפוליטית הבכירה, לא העלתה אל הצמרת אישים שהיו מוכנים להסתכן בערעור על דרכי המאבק הפלסטיני ובהתייצבות מול הציבור עם הסבר משכנע בדבר גבולות המימוש של היעדים הלאומיים. קשה לתרץ החמצה הרת אסון זו רק בהעדרה של מורשת דמוקרטית ופלורליסטית; עצם הכישלון הפלסטיני ביישום כללי המשחק הדמוקרטיים מחייב הסבר משלו, בעיקר נוכח העובדה שמשטרים לא-דמוקרטיים אחרים בעולם הערבי השכילו לאמץ מלכתחילה אסטרטגיה ריאליסטית (דוגמת המשטר ההאשמי בירדן), או להסתלק מאסטרטגיה רדיקלית שהוליכה למבוי סתום (כפי שנהג סאדאת לאחר שירש את נאצר כנשיא מצרים).
אין לפטור את ההסלמה שחלה בעמדותיהם של חברי הכנסת הערבים כתרגיל ביחסי ציבור. סביר יותר להניח כי מנהיגות זו קשובה לרחשילבו של הציבור שהיא מבקשת לייצג ולהוביל. הרדיקליזציה הפוליטית של נציגי המיעוט הערבי בכנסת משקפת, ככל הנראה, תהליכי עומק המתחוללים בקרב ציבור זה בזמן האחרון, ובעיקר בקרב שכבת הצעירים המשכילים והמשכילים למחצה. דור זה של צעירים מטפח זהות פלסטינית לאומית מיליטנטית ואינו נרתע מעימות חזיתי עם הציבור היהודי, שאותו הוא מכיר היטב. ביטוי לתופעה זו ניתן למצוא בהפגנות הסוערות שקיימו הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות באביב 2000. שלוש מנהיגות בולטות של הסטודנטים הערבים – חולוד בידאווי, עדיין חמוד ושרון יונס, כולן בראשית שנות העשרים לחייהן – הדגימו את הסגנון החדש בריאיון שפורסם ביוני 2000. דברי הסטודנטיות כללו את המתכון הרגיל של ביטויי איבה לישראל, הזדהות עם אויביה וגילויי הבנה לטרור. הן הביעו אי-אמון גורף במוסדותיה של החברה הישראלית, לרבות האוניברסיטאות, המערכת הרפואית והתקשורת, ודחו כל אפשרות למסגרת חליפית לשירות הצבאי. הנקודה המשמעותית ביותר בדבריהן הייתה יחסן ליהודים ולמעמדם במדינה. יושבת ראש ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה ופעילת תא חד"ש, חולוד בידאווי, "הודיעה" להרצל: "אין לך ומעולם לא היה לך מקום כאן. זאת המדינה שלי. הייתה ועודנה. ולעולם לא תהיה למישהו אחר". סגניתה בראשות הוועד, עדיין חמוד, קבעה כי "בשבילי ישראל היא מדינת פלסטין הכבושה". בידאווי הציעה הגדרה תמציתית לערבים אזרחי ישראל הנכונים להתמרד נגד המצב הקיים: "אנחנו פצצת זמן".63 הדברים האלה משקפים מציאות חדשה בשיח הציבורי הערבי בישראל, מציאות שבה הפכה השלילה הבוטה של מדינת העם היהודי, שנחשבה עד לפני כשני עשורים לנחלתם של קומץ "קיצונים" ו"מסיתים", לעיקר אמונה לפעילי סטודנטים רבים, ולעניין שלאדם בעל מעמד ציבורי קשה מאוד לחלוק עליו.
אין להקל ראש בהשלכות של תופעה זו על תודעתו של הציבור היהודי, המגיב בדאגה הולכת וגוברת על הרדיקליזציה של המנהיגות הערבית. לרוב היהודי אין דרך לברר מהן עמדותיו ה"אמיתיות" של כל פרט בציבור הערבי. הוא חשוף להתבטאויותיהם המחמירות והולכות של חברי הכנסת הערבים, ולהצהרות הפוסלות באופן גורף כמעט כל מה שחיוני ויקר בעיני הקולקטיב היהודי ותומכות באויביהם ויריביהם של היהודים ושל ישראל. בעיני הציבור היהודי מתקשרות אמירות אלו לגילויים אחרים של רדיקליזציה בקרב הערבים בישראל, דוגמת התבטאויותיהם הקשות של פעילי סטודנטים ערבים באוניברסיטאות, ההתפרעויות האלימות של אוקטובר 2000, ומעורבותם הגוברת של ערבים אזרחי ישראל – גם אם עדיין במספרים קטנים אבסולוטית – בפיגועי הטרור הפלסטיני. על ההשפעה המצטברת של התופעות האלה מעידים משאלי דעת הקהל, המראים כי בראשית שנות האלפיים הגיע חוסר האמון כלפי המיעוט הערבי בקרב היהודים בישראל לשיא של 70 אחוז ויותר.64
