הדפסהחברי הכנסת הערבים, שלרובם היכרות אינטימית עם השיח הפנימי בקרב הרוב היהודי, מודעים להשלכות של פעילותם הרדיקלית. אולם הם בוחרים להתמיד בה ואף להחמיר את האתגר שהם מציבים למדינת ישראל, למרות שהדבר מחריף את הקרע עם הרוב היהודי. הציבור הערבי, במיוחד הדור הצעיר והמשכיל התופס בהדרגה את מקומו באליטות ובהנהגה הפוליטית, תומך במגמה הזאת ואף דוחק להעמיקה. בתנאים כאלה קשה להציע פרספקטיבה אופטימית ליחסי יהודים-ערבים בישראל, גם אם תתגייס המדינה לטפל באופן הולם בשאלת השוויון האזרחי. הסוגיה הלאומית תופסת את קדמת הבמה, המנהיגות הלאומית הערבית והציבור שבחר בה אימצו תביעות לאומיות רדיקליות שהרוב היהודי אינו יכול להיענות להן, ונתוני הזירה בישראל פנימה וביחסיה עם העולם הערבי סביבה אינם מעודדים ציפיות לפשרה קרובה.
דן שיפטן הוא עמית בכיר במרכז שלם בירושלים ובמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. ספרו האחרון, כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלסטינית, ראה אור בשנת 1999 בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן.
הערות
המאמר הוא עיבוד של הפרק על עמדותיה של המנהיגות הפוליטית הערבית, בספר העוסק בשאלת מעמדם של הערבים בישראל שהמחבר כותב בימים אלו. מחמת קוצר היריעה רוכזו עמדותיהם של חברי הכנסת הערבים במאמר על פי הנושא; בפרק המורחבבספר מתואר גם מכלול העמדות של כל אחד מהם, באופן המציג את תפישתו השלמה.
1. מעריב, 6 ביוני, 2000; הארץ, 13 בנובמבר, 2001.
2. אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 18-24. בשובו ארצה היתמם בשארה וטען כי קרא בנאומו "להכשיל את אופציית המלחמה ולא לעודד אותה". הוא אמר ש"התנגדות" אינה מלחמה, אך הוסיף מיד "לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה". כשנשאל על יחסו לאישים הערבים שהתכנסו בקרדחה אמר "ביקרתי אותם שהם לא תומכים מספיק באינתיפאדה". בשארה אמר זאת בקיץ 2001, כאשר במה שקרוי "אינתיפאדת אל-אקצה" לא היו עוד סממנים של התקוממות עממית, אלא בעיקר טרור רחב היקף נגד אזרחים (ומעט לוחמת גרילה) בעידוד הרשות הפלסטינית או ביזמתה, באמצעות המנגנונים הפנימיים של ערפאת עצמו. את הלגיטימיות של המאבק נגד ישראל בהקשר זה (לרבות שיטותיו) ביקש בשארה לקבע בהצגת האינתיפאדה כמקרה פרטי של "מאבק העמים בקולוניות בעולם השלישי שהשתחררו מכיבוש על ידי התנגדות". מיכל קפרא, "מה ההפתעה? מעולם לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה", מעריב, מוסף שבת, 22 ביוני, 2001, עמ' 12-14.
3. הארץ, 13 בנובמבר, 2001.
4. תום שגב, "אבא לא לימד אותי להיות קומוניסט", כותרת ראשית, 4 בדצמבר, 1985, עמ' 23-26, 34.
5. השותפות במאבק נגד המדינה היהודית מסבירה גם את הקלות שבה יכול אדם כעבד אל-מאלכ דהמשה, שהשקפתו הלאומית התגבשה בתנועה הקומוניסטית, להיות בתוך זמן קצר יחסית למנהיגה של תנועה איסלאמית רדיקלית. אותו מכנה משותף מאפשר שותפות פוליטית בכנסת בין התנועה האיסלאמית ובין גורמים קומוניסטיים, עד כדי התמזגות למפלגה אחת.
6. הדבר מזכיר את ביקורתו של המזרחן הידוע ברנרד לואיס, שאפיין את התביעה של תנועות איסלאם רדיקלי לאימוץ כללים דמוקרטיים במדינות ערב באופן שיאפשר לתנועות אלה לתפוס את השלטון, באמרו שמדובר בתביעה ל"אדם אחד, קול אחד, פעםאחת". אחרי הפעם הזאת – לאחר שתתפוסנה את השלטון – הן תמנענה כמובן מכל גורם המערער על שלטונן האבסולוטי מלעשות שימוש בכללים הדמוקרטיים האלה, הסותרים את האידיאולוגיה שלהן ואת התנהלותן מעמדה של כוח.
7. פולי קובדלה, "אני מלח הארץ", על השרון, 9 באפריל, 1999, עמ' 57-59.
8. אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל, 1998, עמ' 12-14.
9. חדרה, 29 בספטמבר, 2000.
10. שייקה בן-פורת, שיחות עם אחמד טיבי (תל אביב: ספריית פועלים, 1999), עמ' 136. טיבי טען כי התביעה לביטול מיידי של ההמנון והדגל היא שגיאה טקטית. ראה גם על השרון, 9 באפריל, 1999.
11. אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל 1998, עמ' 12-14.
12. מיכל קפרא, "מה ההפתעה? מעולם לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה", מעריב, מוסף שבת, 22 ביוני, 2001, עמ' 12-14.
13. אל-ספיר, 21 בנובמבר, 2000.
14. אתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, 4 בנובמבר, 2000.
15. מעריב, 1 ביוני, 1999; 17 בדצמבר, 2000.
16. בריאיון לביטאון הרשות הפלסטינית אל-חיאת אל-ג'דידה, 16 ביולי, 1998. מצוטט אצל אברהם רותם, "עניי עירך קודמים", הצופה, 22 ביולי, 1998, עמ' 7.
17. בנאום בפני סטודנטים באוניברסיטת אל-אסרא שברבת עמון. ידיעות אחרונות, 3 באפריל, 1998.
18. עוזי בנזימן, "הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים", הארץ, 12 ביוני, 1998, עמ' ב3.
19. בן-פורת, שיחות, עמ' 137.
20. רן אדליסט, "אחמד טי-וי.", מעריב, סופשבוע, 30 באפריל, 1999, עמ' 52-58, 80; וראה גם בן-פורת, שיחות, עמ' 137.
21. גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 17-21.
22. בן-פורת, שיחות, עמ' 129, 131-133. ראה גם עמ' 140.
23. ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מוסף הארץ, 29 במאי, 1998, עמ' 18-24.
24. בריאיון לעיתון הארץ בשארה אף הצהיר שבסיס הציונות – זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי – אינו תקף, משום ש"אני לא מכיר בקיומו של עם יהודי אחד בכל העולם. אני חושב שיהדות היא דת ולא לאום ושלציבור היהודי בעולם אין סטטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית". עם זאת הדגיש בשארה שמשעה שהופיע הלאום הישראלי, עומדת לו זכות ההגדרה העצמית כמו לשאר העמים: "אני חייב להכיר בעובדה שהציונות הצליחה לגבש כאן ציבור יהודי ישראלי, שהיום יש לו זכות הגדרה עצמית. כך שאם לפני 50 שנה לא הייתה לישראל זכות קיום – ולדעתי לא הייתה לה – היום יש לה לגיטימיות מסוימת, אשר נובעת מכך שהתגבשה כאן לאומיות יהודית-ישראלית שבבסיסה השפה העברית". ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מוסף הארץ, 29 במאי, 1998, עמ' 18-24.
25. בן כספית, "טיבי זה ביבי", מעריב, מוסף שבת, 29 בנובמבר, 1996, עמ' 2-3.
26. אל-מג'אלה, 12 בספטמבר, 1989; מצוטט בעולם הזה, 4 באוקטובר, 1989; הארץ, 24 בספטמבר, 1989.
27. גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
28. בן-פורת, שיחות, עמ' 21.
29. קלמן ליבסקינד, "יש לו ביטחון", מקור ראשון, יומן שבועי, 23 ביולי, 1999, עמ' 8-11; Yossi Klein Halevi, “Mr. Security,” The Jerusalem Report,August 16, 1999, pp. 18-20.
30. מעריב, 21 בפברואר, 1999.
31. שלום ירושלמי, "דראושה שוב עושה כותרות", מעריב, מוסף שבת, 15 באוגוסט, 1997, עמ' 8-9.
32. אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל, 1998, עמ' 14.
33. אביב לביא, "ששת הימים של עזמי בשארה", העיר, 26 בדצמבר, 1997, עמ' 43-46.
34. אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 22.
35. אביב לביא, "ששת הימים של עזמי בשארה", העיר, 26 בדצמבר, 1997, עמ' 44-45.
36. אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 22.
37. התכנית שבה השתתף בשארה היא "חואר אל-עמר", ששודרה בערוץ אל-בי-סי ביום 22 ביולי, 2001. התגובות הופיעו באל-נהאר (לבנון), 26 ביולי, 2001.
38. ירח טל, "מכוונים לאוזניים מערביות", הארץ, 30 בדצמבר, 1992, עמ' ב2; דני היימן, "האשם המתמיד", כל העמק והגליל, 15 בינואר, 1993, עמ' 10-12.
39. שלום ירושלמי, "פנים לכאן ולכאן", כל העיר, 23 בנובמבר, 1990, עמ' 34-35.
40. אריה בנדר, "באלה המילים", מעריב, היום, 17 באפריל, 2001, עמ' 1.
41. מעריב, 25 בדצמבר, 1992.
42. אתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, 4 בנובמבר, 2000; ידיעות אחרונות, 6 בנובמבר, 2000; הארץ, 5 בנובמבר, 2000; אל-איתיחאד, 6 בנובמבר, 2000; 7 בנובמבר, 2000.
43. גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
44. אל-צינארה, 14 ביולי, 2000.
45. מעריב, 14 בספטמבר, 2000. ימים אחדים אחר כך אמר דהמשה, בזמן הריסת בתים שנבנו שלא כחוק ליד כרמיאל: "השוטר שבא להרוס את ביתי, לאיים על חיי ולעקור אותי מאדמתי, לפני שישבור את רגליי וידיי, אשבור אני את רגליו וידיו". הארץ, 27 בספטמבר, 2000.
46. גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
47. מעריב, 11 בספטמבר, 2001.
48. מעריב, 11 בינואר, 2001.
49. הארץ, 6 באוגוסט, 2001.
50. הצופה, 3 בנובמבר, 1998.
51. קלמן ליבסקינד, "אני לא חלק מעדר של כבשים", מקור ראשון, יומן שבועי, 24 בספטמבר, 1999, עמ' 10-15.
52. מקור ראשון, 22 בינואר, 1999.
53. Yossi Klein Halevi, “Mr. Security,” The Jerusalem Report,August 16, 1999, p. 20.
54. כל אל-ערב, כמצוטט במעריב, 13 במאי, 2001.
55. גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 21.
56. כל אל-ערב, 7 באוגוסט, 1998.
57. גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 19.
58. קלמן ליבסקינד, "אני לא חלק מעדר של כבשים", מקור ראשון, יומן שבועי, 24 בספטמבר, 1999, עמ' 15. בריאיונות בינואר 1993 אמר עוד כי "הוא מוכן להציל כל נפש מכל צד שלא תמות", וכי אינו מבדיל בין דם לדם: "גיניתי ואגנה כל רצח, כל הרג של אנשים חפים מפשע". יצחק לץ, "האשם הוא לא פראייר של אף אחד", קול חיפה, 1 בינואר, 1993, עמ' 28-29; על המשמר, 7 בינואר, 1993.
59. בן-פורת, שיחות, עמ' 44-45.
60. מצלחה אף החליט לפרוש ממפלגת העבודה מכיוון שזו לא התייצבה להגנת האוכלוסייה הערבית ותמכה בקיצוץ קצבאות הילדים של אזרחי המדינה שלא שירתו בצה"ל.
61. לילי גלילי, "נוואף מצלחה עובד מהבית", הארץ, 20 באוגוסט, 1999, עמ' ב4.
62. לילי גלילי, "מאז אוקטובר 2000 לא נכנס מצלחה אצל צימרמן", הארץ, 17 בספטמבר, 2001, עמ' ב9.
63. שרי מקובר, "אנחנו פצצות", מעריב, סופשבוע, 23 ביוני, 2000, עמ' 20-28.
64. במשאל שערכה מינה צמח זמן קצר לאחר מהומות אוקטובר 2000 הגדירו 74 אחוז של הנשאלים היהודים את התנהגות האזרחים הערבים "בגידה במדינה". סבר פלוצקר, "נאמנים לפלשתין, רוצים לחיות בישראל", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, עמ' 11-12.
