הדפסה
גרסת PDFאיפה, באמת? האם לא הייתה זו חוויה מאלפת והרפתקנית עשרת מונים, אילו חזרו אותם צופים מפסגתם הבינלאומית במובלעת, המומים מחשיפתם לצליליה המצמררים של "שהין", מסגנון הלבוש השונה של עמיתיהם, וממנהגים וסיפורים מן המסורת הערבית-מוסלמית? האם לא הייתה זו תרומה משמעותית ומרחיבת אופקים הרבה יותר, אילו חזר אותו "נוער ירדני" עמוס בקלטות של — אני יודע — "החברים של נטשה" וחוה אלברשטיין, ומועשר באגדות המדרש ובמשחקים וריקודים ישראליים ("נו, בחייך!" אתם צווחים, "הדור הזה כבר לא רוקד אף ריקוד 'ישראלי' או 'יהודי'!" נכון. זאת בדיוק הבעיה. "כן, אבל... אין מה לעשות!" אתם משיבים במקוריות מפליגה — "ככה זה"). אבל לא כן היה במובלעת, וגם לא ב(כמעט) שום מקום אחר. במקום ההעשרה ההדדית הזו, החליטה רוב החברה הישראלית להצטרף כעדר למירוץ העולמי אל עבר השוויון-הדמיון הכולל, אל עבר המחיקה העצמית. דור שלם דורש את הזכות להיות שבלונה, להיות העתק, להיות בדיוק כמו כולם. דור שלם דורש את המכנה המשותף הבינלאומי הנמוך ביותר. דור שלם שואף לאפס.
אני מתאר לעצמי שבדומה לרוב בני-האדם, הרעיונות הכלליים שלי לגבי "מה שצריך להיות" הם במידה ניכרת תוצאה של ימי ילדותי. שכונתנו הקטנה בפרברי פילדלפיה הורכבה מעשרה בתים נפרדים, עם מרווח גדול יחסית בין בית לבית, ששובצו במעין מעגל שהקיף כר דשא משותף נרחב וירוק. השוני בין המשפחות שאכלסו את הבתים הללו — סיארטי, פיצג'רלד, פופווויץ', הינג-ייפּ, רוזנברג, סנצ'ז — היה גדול ובלתי ניתן לגישור באותה מידה שמגוונים היו מבני הבתים עצמם. לבקר זה את זה — מעשה יום-יום — היה מפגן מאיר עיניים ומגרה חושים: הריחות הבלתי-צפויים, המנהגים המוזרים, התפישות השונות בעיצוב פנים (שנים רבות הפצרתי בהוריי לצבוע את קירותינו ורוד וירוק כפי שעשו הסיארטים).
החצר הרחבה המוארכת במרכז הייתה במה לזמנים הטובים ביותר שהיו לנו אי פעם. שם היינו משחקים — נוסף על הכדורגל, כדור הבסיס והפוטבול האמריקני השגרתיים — במגוון אינסופי של משחקים פרועים ומשונים שיובאו על ידי הוריו של כל אחד, מהשד יודע איפה. לפחות שלוש פעמים בשבוע בקיץ נהגו רוב המשפחות להתאסף יחד באחו האחורי לגרסאות אתניות שונות של המנגל המסורתי — או לפחות היו מתכנסות שם לאחר ארוחת הערב לטובת "סתלבט" המוני, כשהיו משתרעות על מגוון שטיחים, פופים וכורסאות — והמבוגרים היו משוחחים על כל נושא תחת השמש השוקעת, ולעתים מתווכחים ברעש כה מחריש אוזניים, עד שאנו הילדים (בהיפוך ברור של תפקידי הדורות) נאלצנו לבקש מהם להוריד את קולם — לא יכולנו להתרכז במשחק.
מה היה קורה אילו היו לוקחים את כל המשפחות האלה, ואיכשהו משכנעים אותן שזה בזבוז מקום, כל הבתים הנפרדים הללו; בזבוז כלים, כל התבשילים המגוונים הללו; בזבוז מאמץ אמנותי, כל הקישוטים הפנימיים והחיצוניים הללו. עדיף שכולם יעברו לגור בבית אחד אדיר ממדים, ויבצעו את כל הפעולות האלה ביחד ובצורה אחידה. אז הכל יהיה ממש אחלה — והרבה יותר חסכוני ומשתלם — ותראה עד כמה יהיו כולם קרובים ומאוחדים יותר!
איך היה לגור בבית ההוא?
אנו זקוקים לבתים הנפרדים שלנו. רק כך נוכל להיות שכנים טובים. רק כך נוכל להימנע מלטבוח איש ברעהו בגרזנים ובמסורים חשמליים תוך שניים-שלושה ימים לכל היותר. ורק כך יחסי הגומלין בינינו — ערב-ערב על הדשא או בבוקר בעבודה — יניבו פירות ויהיו מעניינים ומהנים. בדיוק כשם שאתה, קורא יקר, חי ללא ספק את חייך האישיים במסגרת קהילה כלשהי כאינדיבידואל, ומתפאר בביטחון עצמי בסגולות הייחודיות והמיוחדות שעושות אותך "אתה" — כך גם ראוי שעמים וקבוצות אתניות ישתתפו באופן פעיל בהתרחשויות העולמיות ויישאו את תרומתם לציביליזציה האנושית כישויות חברתיות-תרבותיות גאות, נבדלות, שונות וייחודיות. כך גם ראוי שכל אחת מקבוצות אלה תפגין גישה נועזת ומתריסה של "אינדיבידואליות לאומית", שכל אחת — כביכול — תבנה, תקשט ותשכון בביתה התרבותי המיוחד בתוך השכונה הכללית של האומות. הנה הברקתו הפשוטה אך החיונית של הנשיא האמריקני וודרו וילסון בעקבות מלחמת העולם הראשונה: הצורך ב"הגדרה עצמית". הנה "ההגדרה הכללית ביותר של יופי" על פי סמואל קולרידג': "רבגוניות בתוך אחדות".
"אה-הה!" אתה אומר, חיוך מדושן עונג נסוך על פניך. "תפסתי אותך על חם! כל מה שאתה חותר אליו כבר עמודים רבים, הוא היחס הישר בין ההסתעפות ובין הקדמה האנושית, בין השונות ובין חיים הראויים לשמם — ועכשיו, זרקת גם את המונח הטעון "אינדיבידואליזם" לתוך היורה הרותחת. בסדר גמור. אם כן, לפי ההיגיון שלך, כדאי לכל אחד מאיתנו שלא להתחבר לאף אגודה או קהילה או אומה או אפילו משפחה. אלא, חובה עלינו להתמקד אך ורק בעצמנו, ב"אני, אותי, שלי" (כפי שלנון ניסח את זה בשיר אחר) — כשאנו מוותרים לגמרי על נאמנות או חיבה מפלה לקבוצה מסוימת כלשהי — ועל ידי כך נספק לעולם את הקשת הגדולה והרחבה ביותר של גיוון ואינדיבידואליזם שרק אפשר! דמיין! חמישה מיליארד צבעים שונים וייחודיים!"
טיעון זה בהחלט משקף את המסקנה שאליה הגיעו — במודע או שלא במודע — רוב חברי "החברה המערבית המנוכרת" (הכינוי מוצדק: לא סתם מדברים מזה שנים על "פירוק המשפחה" במערב). אבל אני טוען נחרצות: גישה זו אינה שונה ולו בחלקיק אחד משיגעון "אחדות היקום" שהתאמצנו להפריך ולדחות עד כה. אם אתה אוהב את כולם, אתה לא אוהב אף אחד — ואם אתה לא אוהב אף אחד, אתה לא אוהב אף אחד. זהו מעגל אחד גדול, ואתה הסתובבת כל הדרך סביבו וחזרת לנקודת המוצא. אתה מדבר שוב על שירוש האהבה המעדיפה — או לפחות על צמצום היקפה ומטרותיה לעצמך ואולי לקרובים ולמכרים אחדים (האם זו כל האהבה שיש לך?). אתה מדבר על הכחדת הקהילה המיוחדת — ה"חבר'ה" — שבלעדיה לא שווה לחיות.
והואל נא לזכור את השטיח הפרסי מסיפורו של סבי: נניח שזקני כאשאן היו פורשים לפני המושל לא שני מרבדים, אלא שלושה. הראשון צבעוני וציורי כמתואר לעיל; השני פשוט אדום; והשלישי עשוי עשרות אלפי קשרים קטנטנים, כל אחד צבוע בגוון ייחודי משלו. אתה יודע כיצד היה נראה שטיח כזה? כמו דרעק. כי לא האוניברסליזם המוחלט, ולא האינדיבידואליזם המוחלט, מסוגלים ליצור לנו עולם יפה. רק מערכת עולמית המושתתת על מבנה ועקרונות הניצבים איתן בין שני הקטבים האלה יכולה להיקרא יפה באמת.
היֵה אינדיבידואל, למען השם — ואינדיבידואליסט! אל תוותר לעולם על האישיות המיוחדת שלך, גם כאשר דורשים זאת ממך: בצבא, בכיתה, במשרד, בישיבה, במפלגה. אל תתפתה ואל תיכנע — סרב! התנגד! התקומם! וטוען אני לפניך: דווקא בגלל היותנו אינדיבידואליסטים בלתי-מתפשרים, אין אנו חשופים לסכנה של הליכה לאיבוד או היטמעות בקרב ההמון, ולכן יכולים אנו להרשות לעצמנו בלב שלם לקחת חלק פעיל ועמוק בתופעה המדהימה והכמעט בלתי-אפשרית הזאת, שאין כערכה ואין דומה לה בכל העולם כולו: העם היהודי.
דומני כי כאן ראוי להזכיר לקורא, כי ההכללות הגסות-יחסית שלנו בנוגע לעמדות שנוקטות הנצרות והיהדות ביחס לאהבת קבוצות לאומיות, תרבותיות, שבטיות ומשפחתיות — כשמן כן הן: הכללות. ואין לי ספק שככאלה, הן עלולות להיות מטרה למטחי ביקורת רבים (ואולי גם מוצדקים) מכל עבר. אולם שוב: אינני מאמין שאיש בעל ידע בנושאים אלה יעז להכחיש שלכל הפחות, אמונות ותורות בלתי-יהודיות מדת הבהאים ועד לבודהיזם, מן האסלאם ועד להומניזם, מן הנצרות ועד לקומוניזם, תומכות באהבה האוניברסלית במידה גדולה הרבה יותר מן היהדות כפי שהייתה, כפי שהיא בהווה או כפי שתהיה. הוכחה בלתי-מעורערת לכך ניתן להפיק, בין היתר, מהעובדה הפשוטה והמוצקה שאף דת או "איזם" מן המוזכרים למעלה אינה מבקשת או מתיימרת להיות חוקה תרבותית-אידיאולוגית של קבוצה אתנית או לאומית ספציפית כלשהי. יותר מזה: שאיפה או יומרה כזאת, תועבה היא בעיני כל אחד ואחד מהם, ומנוגדת היא לעקרונותיהם היסודיים ביותר.
היהדות, מאידך גיסא, מחזיקה בדיוק ביומרה זו, והיהודים ראו ורואים באופן מסורתי את התורה כקניינם וכמדריכם הפרטי (אמנם קיים מספר מבוטל של ציפיות "קוסמופוליטיות" לכאורה הנובעות מפיהם של נביאינו בתנ"ך ונוגעות לתקופת "אחרית הימים", שאולי יצטיירו כסותרות תפישה זו, אך אפילו במקרים אלה, הכרת התודה היהודית היום-יומית ל"מבדיל" ול"אשר בחר בנו" נשארת המוטיב המרכזי העקבי). אנו היהודים תמיד היינו לא רק נאמני סדרה של עיקרים רוחניים, אלא חברי משפחה אחת גדולה, חברי עם, חברי "שבט" (כפי שמדגיש בצורה כה חזקה השם "יהודי" עצמו). מעולם לא התייחסנו לעצמנו במקורותינו כאל "אמונת ישראל" או "דת ישראל" (בפעם הראשונה שהמילה "דת" — הגזורה דווקא מן הפרסית הקדומה — הופיעה בהקשר שלנו, היא יצאה מפיו של המן). לעומת זאת, אנו כן מכנים את עצמנו "עם ישראל", "כלל ישראל", "כנסת ישראל", "בית ישראל", ו"בני ישראל" מימים ימימה. ברור, אם כן, היכן מושם הדגש.
אולם הנקודה היא, שהבטחתי להשתמש בעמדות של הדתות והתורות הללו — כפי שעמדות אלה נראות בעיניי — אך ורק כדוגמאות או משלים. אילו התכנסו כל הרבנים המלומדים ביותר במדינת ישראל בדירתי, והוכיחו לי דבר דבור על אופניו כי הגישה לאהבה ולאחדות אוניברסלית שייחסתי עד כה ליהדות, הנה למעשה זרה ומנוגדת לחלוטין ליהדות, ולהקת כמרים הייתה מופיעה אף היא ומראה לי בוודאות שדווקא הנצרות דוגלת בגישה זו (וראו, בהקשר זה, לדוגמה, את יוחנן יט: כה והאפסיים ה: כח) — לא הייתי משנה את התזה שלי במאום. אני מאמין בהשקפת "האהבה המפלה" והגיוון החברתי-תרבותי בעולם ומפרגן לה, בלי שום קשר לשאלה איזו דת זוכה לשמש כפרדיגמה לכך.
ח
אך מספר סוגיות עדיין מעיקות עליכם. למשל: האם העולם שאני מבקש לראות אינו מועד על כורחו לפורענות? האם שיטתי אינה מהווה מתכון למלחמה מתמדת והרסנית שתתנהל לצמיתות בין האומות, כשכל אחת מהן אוהבת "את שלה" אהבה עזה ונואשת, ושונאת את כל היתר באותה תקיפות? רחוק מזה, גבירותיי ורבותיי.
הביטו: אפילו יכלו שוחרי "העולם המאוחד" להביא לנו שלום — ואין להם בדל סיכוי לעשות כן — היה שלום כזה מלווה בחלום בלהות סטאליניסטי-טוטליטרי של "הנדסה חברתית" שהיה גורם לג'ורג' אורוול ולאלדוס הקסלי לשקשק. הרי זוהי הדרך האפשרית היחידה עלי אדמות לממש את המילים: "דמיין איך כל האנשים חיים חיי שלום..." (תפסיקו להמהם). אם לא נשאר לכם רצון, אם קהו רגשותיכם, אם נאסרה עליכם כל העדפה ונגזל מכם כל קשר מיוחד ומפלה הראוי לשמו — אזי תיעלם מכם רוח הלחימה בלא צל של ספק.
בניגוד לאמרה האחרונה של יוסף טרומפלדור, המפורסמת והמצוטטת לעתים קרובות מדי — "טוב למות בעד ארצנו" — אני מניח שתסכימו איתי שאין שום דבר טוב בלמות בעד ארצך, עמך, האמונות הדתיות שלך, או מה שלא יהיה. זה נורא. אני לא מאחל זאת לאף אחד. מה שאני כן מאחל, לעומת זאת, לכל מי שעדיין טורח וקורא עמודים אלו, הוא שאכן יש לכם בחייכם דברים שהם כה יקרים לכם עד שהייתם מוכנים למות למענם, אם היה זה — רחמנא ליצלן — הכרחי. ג'ון גורס: "שום דבר להרוג או למות למענו". ואני גורס: אם כן, גם מאומה לחיות למענו.
אך מעבר לכך, יש נושא שעלינו לדון בו בהקשר זה, קושיה שהשארנו תלויה ועומדת לפני פרקים מספר. אתם תזכרו בוודאי, שניסינו לפתור את תעלומת מניעיו של רבי עקיבא, אשר סתר לכאורה את עצמו בשבחו את עקרון "ואהבת לרעך כמוך", בזמן שהוא עצמו פסק בהזדמנות אחרת (במקרה של המימייה שנשכחה), שכאשר יש לבחור בין חייך לחיי רעך — חייך קודמים. השתדלנו להראות שכמלומד יהודי, עקיבא חונך על ברכי תפישת האהבה המעדיפה, ולכן נאלץ לפסוק כפי שפסק. אך עדיין לא טיפלנו בפער התהומי בין פסיקתו ובין הצו המקראי המפורש שאותו הוא מהלל ומקלס עד בלי די. הבה ננסה לעשות זאת עכשיו.
לפני כשנה וחצי ישבתי במסעדה תימנית בירושלים, קורא ספר ולועס מלווח. בשעה שבע הופרה השלווה על ידי ששת הצפצופים המסורתיים, ולאחר ידיעה שגרתית — המסוק של איזו אישיות זרה בכירה ריחף לו כשעתיים על סף המרחב האווירי הישראלי ועמד לצלול לתוך הים התיכון בכל רגע, משום שפקידים במשרד החוץ ובמשרד הביטחון רבו למי הזכות להעניק רשיון כניסה — הודיע הקריין שמאתיים ושלושים איש נספו לפני שעה קלה בהתרסקות מטוס באינדונזיה.
"זה ממש נורא", חשבתי לעצמי, ובצעתי עוד חתיכה גדולה ועסיסית של מלווח, הטבלתי אותה בצלוחית החומוס הסמוכה, ורוממתי אותה בעצלתיים היישר לתוך פי הפעור. "פשוט איום ונורא..." ודחסתי לתוך לועי עוד נתח עוף רווי ברוטב חריף. "מממממממ... טעים..."
