הדפסה
גרסת PDFואז עצרתי. כעסתי על עצמי באמת ובתמים על שלא יכולתי להיעצב במידה מספקת ובצורה אמיתית על אותם מאתיים ושלושים אינדונזים ומשפחותיהם השכולות ההרוסות, עד שזה יפגע בתיאבוני ולו לחמש שניות. אז ערכתי ניסוי. לקחתי את הכותרת ששמעתי רק עכשיו ברדיו, ושיניתי בה מילה אחת או שתיים:
מאתיים ושלושים חיילי צה"ל נספו בהתרסקות מטוס בנגב.
אלוהים אדירים! איזה כאב. מה — אז זו ההרגשה? מה שבטוח, אני כבר לא חושב על הביס הבא — כמעט שיש לי בחילה! נו, אז עכשיו אני יודע. עכשיו יש לי לפחות שמץ של מושג מה עובר ברגע זה על המשפחות האינדונזיות המסכנות המעוכות הללו, כשהבשורה האיומה מכל מגיעה לאוזניהן — שכל מה שחיו עבורו נעלם, שכל אושרם התאייד במחי יד ולעד. אלוהים אדירים...
אולי לא תאמינו, אבל באמת קמתי ועזבתי מבלי שסיימתי את המלווח שלי. אני יודע, אני יודע: ההתנזרות הרגעית שלי ממש עזרה למשפחות האינדונזיות. לא זו הכוונה. הרשו לי להביא לכם דוגמה נוספת.
לפני מספר שנים הייתי מתחת למנהטן, נוסע ברכבת מספר 1 לכיוון סאות פֶרי. בסביבות רחוב שישים ושש נפתחה הדלת בסוף הקרון שלנו ונכנס איש ללא רגליים, הולך על ידיו, ומחזיק דלי בין שיניו. הוא לא נשא נאום, לא ענד שלט הסברה כלשהו, אך אני נשבע לכם: עד שהוא הגיע לצד השני של הקרון, היו לפחות חמישים דולר נוספים בדלי הזה. ובכן, אנשים נותנים צדקה מכל מיני סיבות. אבל אני יודע מה גרם לכך שאני הוצאתי את הנייר ולא את המטבעות. זה לא היה "אלטרואיזם", לפחות לפי הבנתי את המושג המעורפל מאוד הזה. העניין היה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר מוחץ. בדומה למה שאני חושב שהרגישו רוב יתר הנוסעים ברכבת ההיא, הסתכלתי על האיש הזה, העלוב כל כך, ואמרתי לעצמי באופן אינסטינקטיבי: "חי אלוהים — מה אם הייתי אני במקומו? מה אם היה זה אבי, או אחי, או בני?!"
האהבה המעדיפה היא האהבה החזקה ביותר שקיימת, האהבה היחידה שבאמת מסוגלת להניע. רק באמצעות האהבה הזאת — האהבה המיוחדת שאנו מטפחים עבור הקרובים אלינו ביותר — אנו לומדים כיצד להתחיל לאהוב אחרים, רחוקים יותר מאיתנו. אמפתיה או הזדהות אמיתית ומעוררת לפעולה נרכשת מתוך תהליך הכרוך — קודם כל — בהשתקעות באהבה עצמית, ואז באהבת המשפחה, ולאחר מכן באהבת החברים, הקהילה, העם... וכן הלאה. באמצעות היקש רגשי מקשרי החיבה החזקים האלה, אנו מסוגלים לבצע מין "קפיצת אהבה", מין העברה היפר-מרחבית של הכוח והמיידיות של הרגשות שאותם אנו נוצרים עבור אלה האהובים עלינו ביותר — היישר אל אותם אנשים רחוקים או זרים אשר במצב אחר לא היה להם בסיס לדרוש יחס חם שכזה מאיתנו.
אם אינך אוהב את "שלך" יותר מכל היתר, אמרנו, אזי אין לך מושג מהי אהבה אמיתית. אם אין לך מושג מהי אהבה אמיתית, אזי הסיכויים שתלמד לאהוב את האינדונזי, או הצרפתי, או הפקיסטני, או הפלשתינאי; הסיכויים שתלמד להזדהות עם אנשים במקומות רחוקים או ממסגרות רחוקות (או בצדו השני של גבול מתוח, או במחנה הנגדי במלחמת תרבות) — קלושים למדי.
הנה, אם כן (הניחוש שלי לגבי) פרשנות רבי עקיבא לפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". בעיניו, מילים אלה אינן נושאות את המשמעות: "אהוב את רעך באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך" — רבי עקיבא אינו מאמין באהבה מלאכותית שכזאת, את זה אנו יודעים מסיפור המימייה. הוא קורא זאת אחרת: "אהוב את רעך באותה דרך שבה אתה אוהב את עצמך". דהיינו: השתמש ברגשותיך כלפי עצמך כמדריך כיצד להרגיש כלפי רעך. לעולם לא תאהב אותו באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך — אתה לא אמור לאהוב אותו באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך — אבל אתה תלמד לאהוב אותו בכלל, אך ורק באמצעות האהבה העצומה והעמוקה שאתה שומר לעצמך ול"שלך". לתהליך הזה, ולא לאחר, מתייחסת התורה כשהיא מפצירה בנו שוב ושוב — ביותר מעשרים גרסאות של אותו ציווי — "ואהבת את הגר: כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י:יט).
העולם של אהבה מעדיפה ושל ישויות תרבותיות-חברתיות ופוליטיות נפרדות אינו חייב, בשום פנים ואופן, להיות עולם של שנאה ומלחמה אינסופיות (מה הוא חזונו של ישעיהו? "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה"). למען האמת, יכול להיות שזוהי השיטה היחידה הנמצאת בהישג ידו של הגזע האנושי, שיש לה סיכוי כלשהו להוליד אמפתיה וסובלנות עולמית אמיתית.
ט
אתה עדיין אינך מרוצה. "טוב", אתה אומר. "אני מוכן לצדד — לרגע אחד — בנקודות הבאות: אני מקבל את הטיעון שצורת האהבה המשמעותית ביותר בעיניי ובלבי היא אהבה מעדיפה ומדירה — אני רוצה אותה, אני זקוק לה, איני יכול לחיות בלעדיה; אסכים איתך כי עדיף שהעולם ידמה לפסיפס מגוון של משפחות, או קבוצות, או עדות, או עמים; אפילו אודה שכדאי לי אישית — לטובת אושרי הפרטי ולטובת האנושות בכלל — לקשר את עצמי באופן מיוחד, אוהב ומתלהב לאחת מן הקבוצות הללו. בסדר. מה שלא בדיוק הסברת לי עד כה הוא...
מדוע שקבוצה זו תהיה היהודים?
יפה שאלת. הרי זכותך לבוא ולהעלות, בין היתר, את הקושיה הבאה: "מדוע שלא אאמץ, כ'חברה המיוחדת' שלי, את כל אלה בעולם שהם — יחד איתי — אוהדי כדורגל או משחקי סנוקר? או כל מי שגולש כמוני בים, באוויר או באינטרנט? או כל האנשים הטובים המתגוררים בשכונתי, או בעירי? או כל ה"ירוקים", או הפמיניסטים, או הפועלים, או ההומוסקסואלים, או כל עורכי הדין בעולם (שהרי עם חברי לפחות אחת מן הקבוצות שלעיל יש לי פי עשרה יותר מכנים משותפים מאשר, לדוגמה, עם תושבי מאה שערים)? ומדוע, לצורך העניין, שלא אזדהה דווקא כישראלי, בראש ובראשונה? מדוע שלא אאמץ, כקהילתי הייחודית והמועדפת, את כל אזרחי מדינת ישראל באופן שווה, יהודים, מוסלמים, נוצרים ופועלים זרים שהתאזרחו בינתיים? על סמך מה אתה מתעקש שאבחר דווקא בעם היהודי?"
אז אני אגיד לך (במילים הנצחיות של טוביה החולב)... אנ'לא יודע.
מכיוון שכאן עומדות רגלינו בשערם של עניינים שאינם באמת רציונליים — הם רגשיים. זה קשה — למעשה, זה בלתי אפשרי — לנמק באופן הגיוני טיעונים שאינם שייכים לתחום ההיגיון, אלא למלכות הלב. אך היות שהרגש — כפי שניסינו להוכיח מתחילת המאמר הזה ועד הלום — הוא המניע היסודי והחזק ביותר עבורנו בני האדם; היות שהלב הוא-הוא תחנת הדלק האחת והיחידה של המוח (ובניגוד לדעה הרווחת כיום, טוב מאוד שכך); היות שכל זה נכון, חובה עלינו לתקוף את שאלתך המרשימה כשאנו — מצד אחד — נשארים בתוך גבולות הגזרה של הכנות האינטלקטואלית, אך בה בעת גולשים בלי בושה ובלב מורם אל השטח הרגשי, שם נשתדל להיות כנים לא פחות.
אז מדוע, באמת, ליטול חלק ונחלה בישראל? למה, אחרי הכל, להצטרף ולהירתם — בימינו אנו ה"מתקדמים", בפרוס "המילניום השלישי" — דווקא למאבקו ולעתידו של העם הוותיק, העיקש, הפתלתול והמרגיז הזה?
תראה: הייתי יכול להתחיל בלספר לך עד כמה אנו זקוקים לך, עד כמה מה שאתה מחליט באופן אישי לעשות בחיים שלך משפיע ישירות על גורלם של מיליוני בני משפחתך הנרחבת המפוזרת, ומהדהד ומפעפע לתוך חייהם בכל מקום שבו הם ישנים וחולמים, בכל מקום שבו הם קמים ופועלים, בכל מקום שבו הם לוחמים ונופלים. המדרש מספר את הסיפור הקצר הזה: שנים-עשר איש יושבים בסירה. פתאום, אחד מהם מתחיל לקדוח חור בקרקעית הסירה, מתחת למושבו. כשכולם מביטים בו בבהלה ובתימהון, הוא מרים את עיניו ושואל: "רגע — מה זה עניינכם? אני בסך הכל קודח מתחת למושב שלי!"
הרעיון הוא, כמובן, שאנו היהודים כולנו באותה סירה, כך שמעשיך (או מחדליך) מושכים באופן טבעי את תשומת לבנו ודאגתנו, אם תרצה ואם לא — מפני שהם קשורים בעבותות ברזל למצבנו ולסיכויינו הקבוצתיים. לומר כי עתידו של עם ישראל טמון בידיך אינו לפלוט סיסמה בעלמא — זאת עובדה ואמת צרופה. אך טיעון כזה מזכיר במידת מה את המניפולציה היהודית הקלאסית של רגשות אשם, וזה פשוט לא הקטע שלי. ז'בוטינסקי היה מבהיר לשומעיו תמיד, שאם יהודי מחליט לפרוש מן החוויה והמאבק המתמשכים של עמו, אין כל דרך יעילה או מוסרית לאלצו לחזור. אם הוא רוצה ללכת — גיי גזונטהייט! יותר עבודה עבור היתר. אז ברוח זו אומר אני לך: לא רוצה? לא צריך! ונגנוז את הטיעון הזה.
יכולתי להציע, אם כן, סיבה אחרת שתסביר מדוע עליך — מדוע כדאי לך — לשדך את חייך לחיינו, את גורלך לגורלנו, ולהתמסר להגשמת חלומותינו הקבוצתיים בחַיל ובעוז. הסיבה היא פשוטה להפליא: אתה יהודי. כן, אתה יהודי, ויהודי אחר — שלבו היה גדול מספיק (למרות פשר שמו: "לב קטן") בכדי לדמיין את מדינת ישראל, ולברוא אותה יש מאין — היהודי הזה הכריז פעם: "האושר הגדול ביותר הוא להיות את אשר הנך". אני מצדד בכך בלב שלם. ועוד יהודי — אבי, עליו השלום — תמיד היה אומר לי: "בני, אף פעם אל תעשה דברים בנפש חצויה". כך שנראה לי, כי אם אתה הולך להיות את אשר הנך — יהודי — אז עד הסוף, קורא יקר (אם כבר — אז כבר!). היֵה יהודי נועז, היֵה יהודי פרוע, היֵה יהודי צמא, רעב, עיקש, מסור, פעיל, מעורב, מלומד, מעמיק... היֵה יהודי פיצוץ.
טיעון לא רע, אני חייב לומר. אך לא חסרות בו פרצות שדרכן יוכל הקורא הנכבד לחמוק אם ירצה לעשות כן. אף שאינני מתכוון לכך כלל וכלל, ייתכן שריח מסוים של קיפאון נודף מתזה הגורסת: "היֵה מה שהנך — כי זה מה שהנך". זה יכול להצטייר כהתקפה על הניידות האנושית — מושג היקר לי באותה מידה שהוא יקר (לפחות לפי הבנתי האישית) לתורה עצמה. חוץ מזה, תוכל אולי להפריך טענה זו על נקלה בטיעון הנגדי, שלפיו, במקרה שלך, "להיות את אשר הנך" פירושו להיות אוהד כדורגל, או שחקן סנוקר, או גולש, או תושב הקריות, או פמיניסט, או רופא, או חייל גולני, או ישראלי גרידא, הרבה יותר מאשר להיות "יהודי", שהוא "אשר הנך" רק כתוצאה מקרית של לידה. אז הטיעון הזה גם הוא מלא חורים.
