הדפסה
גרסת PDFבייאושי כי רב, יכולתי לחזור ולהישען על הטענה כי התיאולוגיה היהודית אמת היא, ואילו זו של כל היתר שקרית היא בתכלית השקר; ושהמערכת המוסרית וההתנהגותית של היהדות עולה בערכיה על מערכותיהן של כל דת, תרבות או אידיאולוגיה אחרת. טיעון זה הוא נצר לאותה מגמה מתפשטת ומצערת של אפולוגטיקה ופולמוס האפנתיים לאחרונה (שוב) בקרב יהודים, נוצרים, מוסלמים, סיקים, קונפוציאנים וכמעט כל בני דת, כת או "דרך" הקיימת עתה בעולם.
אני אישית סבור — לאחר סריקה משביעת רצון של האופציות השונות הקיימות בשטח — כי ליהדות, כסגנון חיים והשקפת עולם, יש הרבה יותר מה להציע מאסכולות ומערכות אחרות רבות הזמינות לאימוץ וליישום — אבל זה רק אני. וקיים גם מספר לא-מבוטל של מצוות עשה ולא תעשה ביהדות שהן בעייתיות — לעתים אפילו מרתיעות — לטעמי. מלבד זאת: מי אמר שעלינו לנהל כל תחום ותחום בחיינו על פי תכנית טרומית מוכנה כלשהי, שהועברה לנו על ידי קודמינו הנכבדים והיקרים, עם כל הכבוד הראוי למאמץ שהם השקיעו, להקרבות שהם הקריבו ולסבל שהם סבלו כדי להעבירה אלינו? אנו חוננו בשכל (וברגש), הייתי אומר, כדי שנזכה להשתמש בו לשפוט ולהעריך כל מקרה, מצב ועניין לגופו, באופן עצמאי, ולא כדי שנדע אך ורק כיצד לחפש את התגובה המתאימה לכל גירוי בחיים בארון הספרים. אז הטיעון הזה מושלך לסל גם הוא. ועדיין לא נחלצנו מן הסבך, עדיין לא סיפקנו תשובה משביעת רצון לשאלתכם: מדוע דווקא היהודים?
בצר לנו, הבה נפנה שוב לחברנו ד"ר וינסטון-או-בוגי (כינויו האהוב של ג'ון לנון) וניעזר במילותיו. כך הוא שר: "דמיין את כל האנשים, חיים בשביל היום..." חיים בשביל היום. ג'ון, אחי — האם חשבת על משאלה זו לפני שהבעת אותה, לפני שהלחנת אותה בצלילים כה יפים ומשכנעים?! נכון, השורה הזאת יכולה לשאת פירושים מספר, אבל כולם מתקשרים פחות או יותר לבעיה שברצוני להעלות כאן.
כבר דנו בכיעור ובריקנות הנוצרים על ידי המחלה המערבית של אינדיבידואליזם מוגזם וחוסר השתייכות מוחלט. תסמיניו של חולי זה הם התנתקות והתבדלות ממערכת שלמה — הבנויה מעגלים בתוך מעגלים — של יחסים מעשירים ומעצימים בממד המרחבי. במילה אחת, זה העוני של "לחיות בשביל עצמך".
ובכן, דבר אחד בטוח: להיות יהודי, ולהזדהות באופן חיובי ופעיל ככזה, הרי זו התרופה היעילה ביותר שבה נתקלתי לטיפול בבעיה המודרנית או הפוסט-מודרנית הזאת. כיהודי, יש סביבך, ברגע זה, מיליוני אנשים שאיתם אתה חולק סוד, שאיתם אתה יכול להחליף מבט של יודעי דבר, שלהם אתה יכול לקרוץ (השתמש בשיקול דעת). האנשים האלה הם האנשים שלך, הם חשים זיקה אליך, הם מפרגנים לך, הם מצדדים בך (נכון שלא תמיד נראה כך בתור בבנק, למשל, אבל בכל זאת...).
אינני יודע אם היחס הבין-יהודי המיוחד הזה הנו תוצאה של הייחודיות ההיסטורית והבינלאומית של התופעה היהודית — אנחנו לא בדיוק "אומה" בסגנון הצרפתים, ולא בדיוק "דת" בסגנון הנצרות — או שמא הוא נובע מהיותנו קבוצה לא גדולה מדי (להבדיל, למשל, מן האוכלוסייה של אמריקה או רוסיה) ולא קטנה מדי (להבדיל מתושבי הבניין או השכונה שלך), אלא בדיוק בגודל הנכון לעורר אותה תחושה של "סופר-משפחה", של רוממות וגם ביתיות, של גדוּלה וגם קרבה. או אולי זה רק משום שהעולם תמיד היה כה נחמד אלינו. אינני יודע מדוע חשמל כה עז זורם ופועם בין יהודים בעולם כולו — אני רק יודע שהוא קיים.
לפני כשנה הייתי בניו יורק, מחליק בגלגיליות עם אחי בטיילת על שפת נהר ההדסון, ועצרנו ליד מגדלי התאומים לנוח. בחור שעמד מטרים ספורים מאיתנו התחיל נמרצות עם עלמה צעירה, באמצעות עיסוי תוקפני ואינטימי גם יחד של כלבהּ, ואלכס ואני עברנו לעברית כדי לשוחח על שיטתו המקורית. בזמן שדיברנו, ישב על ספסל סמוך איש חנוט בחליפה - שרוי, בלי ספק, בעיצומה של הפסקת צהריים בת חמש דקות מבוקר סוער של השתלטויות והנפקות — ולא גרע מאיתנו עין. לבסוף הוא קם, ניגש אלינו, וניצב במבוכת-מה היישר מול ספסלנו. הסתכלתי בו, והוא גישש, היסס, גמגם, הסתבך, ואז פשוט מלמל בקול מרוסק: "אמ... אה... שלום!". הושטתי את ידי, והוא לחץ אותה בחום רב וחייך. עדיין מבולבל, הוא נופף לנו בצורה מגושמת וחזר למַזג ולרכוש.
מה שהוא באמת רצה להגיד היה: "היי — גם אני יהודי". מה שהוא באמת התכוון לומר ב"אמ... אה... שלום!" היה: "אני מאמץ אותך אל לבי, אחי, בן-שבטי מארץ מרחקים. אנו שנינו שותפים למשהו נפלא ולא יתואר, משהו עתיק ונשגב, משהו נסי ומסתורי. נצרפנו יחדיו, אני ואתה, בלהבות התופת של העולם הזה, ומאז, הדבק בינינו הוא בלתי-נתיק. אני שמח שאתה בעולם, ואני שואב כוח ותענוג מנוכחותך. הא לך קצת חיבה אמיתית ממני". הוא התכוון לכל זה, וליותר מזה. הוא רצה "לסגור את המעגל החשמלי" הזה ולהתחבר לזרם האנרגיה.
אולם המחלה המערבית המודרנית של לחיות רק בשביל עצמך — שהזהות היהודית היא תרופה כה יעילה לה — מלווה בדרך כלל בנגיף נוסף, שבו לנון (ורבים אחרים) שואף להדביק אותנו: לחיות רק בשביל היום. המגפה השנייה הזאת — הבה נקרא לה "פרישות" או "נזירות מן הזמן", מחוסר מונח טוב יותר — מרעיבה את נפשנו בנתקה אותה ממכלול כביר, מסועף ומרתק של גורמים המרחיבים את המוח ואת הלב ונמצאים במישור המאונך או הכרונולוגי. אתה יכול להיות לבד במרחב, ואתה יכול להיות לבד בזמן. אני אסביר.
לפני יותר ממאה שנה כתב מחבר בריטי בשם אדווין אבוט ספר קטן ופשוט נפלא בשם שטוחלנדיה, ובו הוא פורש לפנינו עולם שלם שכולו דו-ממדי, במובן המילולי, עולם שיש בו אורך ורוחב, אך אין בו עומק או נפח. גיבור הסיפור הוא אחד מתושבי היקום המוזר הזה, המתאר לנו, הקוראים, כיצד במולדתו בני-האדם הם כולם צורות גיאומטריות, ומעמדו של כל אחד נמדד על פי מספר הצלעות שהתברך בהן מלידתו. השכבה הנמוכה ביותר היא החיילים המשולשים, בעלי הזוויות החדות והמסוכנות, ואילו העילית מורכבת ממחומשים (הרופאים) וממשובעים (האצילים), ועימם הכמורה, המתהדרת בכל כך הרבה צלעות, עד שהיא טוענת ל"עיגוליות". והגיבור — מרובע ממושמע ומקצועי מן המעמד הבינוני — מפרט גם את השיטות המגוונות והמסובכות שבהן בני המעמדות השונים מבחינים בין איש לרעהו. שהרי מבלי להסתכל מלמעלה — וחסרים להם אפילו המושגים "למעלה" ו"למטה" — איך אפשר לדעת כמה צלעות יש ליצור הגיאומטרי הנע לעברך ברגע נתון (כל שאתה רואה הוא קו!), ואיך תדע כיצד עליך להתנהג כלפיו: ביהירות ובהתנשאות, או שמא בחנופה ובענווה?
באיזשהו שלב במהלך סיפור מעלליו והרפתקאותיו של הגיבור קורה לפתע דבר שאינו רק בלתי-צפוי, אלא גם בלתי-אפשרי: הוא נתקל ביצור תלת-ממדי! הוא כמובן אינו מבין מיד שיש לו עסק עם יצור שכזה, שהרי הוא אינו מסוגל אפילו לדמיין לעצמו את התלת-ממדיות, וכשהוא נתקל לראשונה בזר המבקר בעולמו, הוא אינו רואה יותר מקו, כפי שהוא רואה תמיד. אך כמה סימנים מצביעים על הזרות והמוזרות של המכר החדש שלו. לדוגמה, הזר מספר לו מיד, ללא שימוש בשיטות המורכבות של חברת הארץ השטוחה, כמה צלעות בדיוק יש לכל מי שניגש אליהם, שהרי הוא מסתכל "מלמעלה" או "מלמטה". אך כיוון שתושבי שטוחלנדיה מכירים רק ימין, שמאל, קדימה ואחורה, ואין להם מושג לגבי "למעלה" ו"למטה", הבחור החדש נתפש בעיניהם כקוסם או כנביא בקרבם... וכך הסיפור נמשך.
הבה נציע למשל של אבוט נמשל קצת שונה מזה שאליו הוא התכוון (הספר הוא בעצם סאטירה על החברה הבריטית בת-זמנו). בואו נאמר, שהמישור המאוזן של תושבי שטוחלנדיה — ימינה ושמאלה ואחורה וקדימה — מסמל את יחסי הגומלין המרחביים בינינו ובין כל אלה הסובבים אותנו בהווה; ואילו הממד הנוסף, השלישי, של "למעלה ולמטה", שמביא לעולמם השטוח היצור הזר הפולש, מייצג את יחסי הגומלין המאונכים בינינו ובין כל אלה שקדמו לנו ושיבואו אחרינו, את הקשר שלנו עם דורות העבר והעתיד, עם מה שהיה ומה שיהיה.
בהתחשב בנמשל הזה, האין זה שקוף כבדולח, כי ג'ון לנון הוא סוכן הנסיעות הרשמי והחרוץ של "הארץ השטוחה" — הוא ישמח להנפיק לך כרטיס חד-כיווני! הרי ג'ון שואף לעולם אשר בו "כל האנשים חיים בשביל היום". דהיינו: חלומו — המתגשם והולך בדור הנוכחי בקצב מסחרר — הוא חלום, כביכול, של "חירות". ג'ון בא לשחרר אותך, הוא בא לנתק אותך מן הקו המאונך המקשר בינך לבין מה שהיה לפניך ומה שיבוא אחריך, לפטור אותך מעונשו ומעומסו הכבד מנשוא של גורם הזמן ומתלת-ממדיות ההיסטוריה, להקל עליך בהורידו ממך את מטען העבר ואת האחריות לעתיד, ולהתיר עבורך את הכבלים המשעבדים אותך לידע, לרגשות, לסיפורים, לחלומות, לעוצמה ולרוח של הדורות כולם. ג'ון מעודד אותך להיות דו-ממדי, להיות שטוח, להיות... שטחי.
אך הוא אינו מסתפק בכך: מסתבר שאוות נפשה האמיתית של החיפושית המנוחה איננה הדו-ממדיות — זהו רק "נאכטיסל", מקלט לילה בדרך אל הארץ המובטחת של החד-ממדיות. שהרי רק הקו המאונך, אך ורק ההיסטוריה המשותפת — הסיפורים, האגדות, הניסיון, החוויות, הידע, הסמלים וכלל הזיכרון המשותפים — הם אשר מאפשרים לנו לתקשר ברמה עמוקה ומשמעותית עם אחרים מסביבנו בהווה, במישור המאוזן, וליצור איתם מערכות יחסים מיוחדות, להתחבר לנשמותיהם ולבנות יחד עימם קבוצות, אגודות, תרבויות, עמים. מי ששואף לשלול ממך את הראשון — את הקשר הכרונולוגי — שואף לשלול ממך את האחרון — את הקשר המרחבי. אם כן, שני החלומות של לנון — "דמיין את כל האנשים חיים בשביל היום", ו"דמיין שאין מדינות ולא דתות" — חלום אחד המה. ג'ון מאחל לך, בעצם, שתזכה להתנתק הן מן הקו המאונך והן מן הקו המאוזן, ושתחיה חיים חד-ממדיים בדל"ת אמות סגורות ומסוגרות של "רק כאן, ורק עכשיו": אני, אותי, שלי.
למה הדבר דומה? לאותו פרק של "מסע בין כוכבים" (המקורי, כמובן) שבו קושרים את קפטן קירק ברצועות לכיסא גדול, שחור ומרופד, ומכוונים אל קדקודו "קרן מוחקת זיכרון", שביכולתה לרוקן תוך דקות ספורות את מוחו מכל אוצר זיכרונותיו. נו, קורא יקר: ואם היינו שמים אותך באותו כיסא, ומפעילים את המכשיר? אם היינו מוחקים את מכלול זיכרונותיך: כל מה שאי פעם עשית, כל מה שאי פעם הרגשת, כל מה שלמדת, אהבת, הוקרת, שנאת, כל מה שאתה מתייחס וחוזר אליו יום-יום? מה, לדעתך, היה נשאר?
היה נשאר צנון. "אתה" הנך הצטברות ניסיונותיך במשך חייך. הגדילה והחיים וההנאה והסיפוק, כולם מבוססים על השילוב ועל ההתנגשות בין החוויות והלקחים מעברך — המהווים את החלק הארי של תודעתך, אם לא את כולה — ובין מה שאתה חושב, מרגיש, עושה ונתקל בו ברגע זה של ההווה, והשלכת אלה על אלה. אם כל מה שאתה יודע או מרגיש הוא מה שאתה יודע ומרגיש היום — או השבוע, או השנה — לא תהיה מסמר המסיבה, אני יכול להבטיח לך.
עברך האישי, אם כן, חשוב לך, יקר בעיניך, הוא משחק תפקיד מרכזי בעיצוב אישיותך ובעצם קיומך, הוא מאריך ומרחיב ומעשיר אותך — לא היית מוותר עליו.
אך למה לעצור שם? למה להתפשר? "אתה" הרי מסוגל להיות הרבה יותר ארוך, רחב ועשיר אפילו מזה. ניתנת לך הזדמנות להרחיב את אופקיך רחוק יותר ממה שהעין הבלתי-מזוינת יכולה לראות, רחוק יותר ממה שהשכל הלא-משוחד יכול להבין, רחוק יותר ממה שהלב העקר יכול להרגיש. ביכולתך להושיט את ידך ולפרוץ את המחיצות האינדיבידואליות שלך, המוגבלות בלידה ובמוות, ולגעת בנצח. בידך לשאוב, לגמוע ולרוות מן המעיין המתגבר של ניסיון וידע, מאש התמיד של אלפי השנים שקדמו לך. אתה מסוגל לעמוד גבוה יותר מן האוורסט על כתפיהם של חמש מאות דור, וכך לראות שנות אור רחוק יותר לתוך העתיד מאלה אשר קרקעו את עצמם לרמת פני הים, ואינם מצליחים לראות מעבר לקצה אפם בשום כיוון. במילה אחת: אתה יכול להיות עצום.
הכיצד? התשובה היא פשוטה (ואינה כרוכה בסמינרים של "מודעות עצמית" וכדומה). אתה עצמך נולדת לא מזמן. אתה לא התקיימת, בנית, טיפסת, נפלת, הפסדת, ניצחת, התייפחת, שמחת, יצרת, למדת, התווכחת, אהבת ונאבקת לתקופה של אלפי שנים. ואף על פי כן: במקרה התמזל מזלך. אתה חבר, במקום טוב באמצע, בעם אשר כן עשה את כל אותם דברים, ויותר מהם, לאורך כל השנים הללו. ככזה ניחנת בעיניים מיוחדות, עיניים המסוגלות לראות קילומטרים אין-ספור. אם רק תרצה, תוכל לנצל את מינוי הקבע שלך כדי לשלוח את זרועותיך ולגעת במקומות ובמאורעות, בעידנים ובזמנים. אין זו יכולת הנקנית בלימוד או בקריאה בלבד (למרות שזהו מרכיב חיוני, אני ממהר להדגיש), אלא בראש ובראשונה היא תוצאה של קשר, של השתייכות, של אהבה עזה. אם תקשור גורלך בגורל עמך — אזי אתה היית שם. רבת את ריביו, דנת את דיניו, כאבת את כאביו, שמחת את שמחותיו, בכל דורותיו ובכל מושבותיו.
רעית צאן עם רחל, והושלכת לבור עם יוסף; יגעת בפרך תחת שלטון פרעה, ויצאת לאור גדול עם משה; שרת במדבר עם מרים, והפלת חומות עם יהושע; הבאת ביכורים והנפת תנופה בהר המוריה, ושתית את דברי אליהו בהר הכרמל; מוטטת את הבית על הפלשתים עם שמשון, וביכית את בתולייך עם בת יפתח; לחמת נגד פרשי חצור בהנהגתה של דבורה, ורקדת לפני הארון העולה ירושלימה עם דוד; הוגלית לנכר עם ירמיהו, ותלית את כינורך ובכית על נהרות בבל; התרסת נגד נבוכדנצר עם דניאל, והבסת את האימפריה הפרסית עם אסתר; ביקשת לגעת באינסוף עם שמעון בר יוחאי, והתעמקת בהלכה בכרמי יבנה עם אלעזר בן ערך; היית עם יהודה המכבי במודיעין, עם הקנאים במצדה, עם עקיבא במרתף העינויים, ועם בר כוכבא בביתר; התמסרת לתורה בסורא ובפומבדיתא, והתפלספת ליד שפת הנילוס עם חוגו של בן מימון; נצלבת במסעות הצלב על הצלב שלא נישקת, ונשרפת על עקשנותך באוטו-דה-פה בספרד; יצאת לשדות צפת לקראת כלה עם האר"י, ונכנסת לצריפי גליציה לחפש את שלהבת הבעל-שם-טוב; רדפת רזים בפאס עם "אור החיים", ונרדפת בידי ההמון בפרהוד בעירק; נסת מפני "המאות השחורות" בערבות אוקראינה, והתקוממת עם אנילביץ' בגטו ורשה; נורית עם משפחתך ביערות פולין, וחפרת את קברך ונרצחת בבאבי יאר; החיית את שפתך שמתה, אזרת עוז ודלית כוחות מחודשים, חזרת לעצמך וחידשת את הברית, קמת כלביא וחצבת את חירותך על ההרים והגבעות של ארצך הישנה-חדשה.
במשך כל הזמן הזה והרבה יותר, אתה היית שם איתם — והם נמצאים כאן איתך. זוהי כוונת ההגדה של פסח כשהיא מצווה: "בכל דוד ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זהו המניע של התלמוד כשהוא לוחש — בהתבססו על פסוק האומר דרשני — שהיינו כולנו נוכחים בתחתית הר סיני, לפני יותר משלושת אלפים שנה. וזוהי, בעיניי, המשמעות העמוקה והמניע הרגשי היסודי העומדים מאחורי המושג — שהונהג בעולם על ידינו — של תחיית המתים באחרית הימים. נראה לי, שמבחינות מסוימות אהבנו זה את זה כל כך, עד שלא יכולנו להשלים עם הרעיון שלא תהיה לנו — לכולנו, בכל הדורות ובכל המקומות לאורך כל תולדות ישראל — ההזדמנות והתענוג להיפגש כולנו מתישהו ופשוט לבלות קצת "זמן איכות". אל דאגה, פיזמו חז"ל (עם דיאנה רוס): יבוא היום, ונהיה ביחד...
אני יהודי, ואני קשור לטליאולוגיה לא פחות מאשר להיסטוריה. אני חי לא רק "בשביל היום", ואפילו לא רק בשביל כל מה שהוביל להיום: אני חי גם בשביל כל ימי המחר שיבואו. אינני יודע מה יהיה בעוד אלף שנה, אך אני יודע שאני רוצה שיהודים יהיו. כי דרכם, גם אני אהיה, דרכם, אגע במה שיהיה, דרכם, אני אצור מה שיהיה. אתה ואני, קורא יקר, חברים אנו במשפחה ייחודית ונרחבת, נרחבת בזמן כמו במרחב, נמשכת לתוך העתיד כמו לתוך העבר. יסלחו לי אבותיי ואמותיי האצילים על ההשוואה הזאת, אך זה כאילו שהייתה לך גישה ל"אינטרנט עצום של הקיום" המשתרע על פני כל התקופות והמקומות, כאילו להיות מחובר ומקושר לעולמי עולמים. כדברי לב טולסטוי (לא שאנו זקוקים לאישורו או לחיזוקו, אלא שהוא במקרה הסופר המוכשר ביותר שהיה אי פעם והוא ניסח את זה — ואת כל יתר מה שכתב — בצורה די יפה):
היהודי הוא נס הנצח. הוא, אשר טֶבח ועינוי של אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא, אשר לא אש ולא חרב ולא אינקוויזיציה לאיכלו למחותו מעל פני האדמה, הוא, שהיה הראשון להציג לנו את דברי האל, הוא, אשר זמן כה רב היה שומר הנבואה, חלוץ החירות, ויוצר הציביליזציה האמיתית, ואשר העניק את כל אלה ליתר העולם — עם כזה לא יוכל להיכחד. היהודי הוא אלמותי כנצחיות עצמה. ("מהו יהודי", הג'ואיש וורלד, 1908)
אתה, אם כן, אינך צריך לחיות את החיים היבשים והקטנים של "הנזיר מן הזמן" ושל "הפורש מן המרחב". אתה התברכת בהזדמנות הנדירה והמדהימה להתחבר לרשת מאוזנת ומאונכת, מרחבית והיסטורית, רשת בלתי-מוגבלת ואינסופית, גדושה בסודות העידנים, והומייה באהבת דורות אין-ספור — אהבה שהייתה מאז ומתמיד מכוונת היישר ובלי עכבות אליך.
אם תתחבר באופן פעיל ועמוק לכל זה — כשאתה שומר בו בזמן בעקשנות תקיפה על האינדיבידואליות שלך — אתה אכן תצא נשכר. בדרך זו, תוסיף ממדים שכליים ורגשיים לאין שיעור לחייך, כשאתה סופג, מתיך ויוצק בצלמך את הפירות של אלפי שנות מחשבה יהודית מתפתחת ורוח יהודית גועשת; אתה תלמד את עצמך את התחביר ואת אוצר המילים של שפה קדומה וקיימת לעד, שבעזרתה תוכל לתקשר עם כל מה שיצר אותך ועם כל מה שאתה בסופו של דבר תיצור; ותשתתף במסע בן ארבעת אלפים שנה של מאבק פרוע והתעלות אדירה, של הקרבה שלא תתואר ויופי שלא יסולא, הרפתקה שלא מזמן לובתה וקמה מן העפר במפץ יפעה וזוהר שלא היה כמותו בתולדות האנושות כולה: תקומת ישראל בארצו.
השראתו של עם שמעולם לא נכנע תמלא את ריאותיך, ותדחף אותך לגדולות. באורו תראה אור, מכוחו תשאב אמונה, מענותו תלמד לכאוב באמת, מהצלחותיו ומכישלונותיו תשכיל, על כנפיו תמריא למרחבי עולם, בנצחיותו תחיה חיי נצח. ולבסוף תבער, תבער בלהט ובקדחת ובעוצמה ובתשוקה של עמנו ישראל החי וקיים, הסנה הבוער ואיננו אוכּל.
דמיין את זה.
ד"ר זאב מגן הוא מרצה ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית.
