הדפסה
גרסת PDFו
סבי מצד אבי היה יהודי איראני מעיירה כמאתיים קילומטר דרומית לטהראן, בשם כאשאן. הוא סיפר לי את הסיפור הבא. פעם, עוד בזמן סב סבו, סוחר יהודי מכאשאן גבה סכום גבוה מדי מחכם דת מוסלמי מקומי. השיעי השלו הפך בן לילה למולא המשוגע, ובעוד דמו רותח בעורקיו בתאוות נקם, נשבע על הקוראן הקדוש כי ישלם לשונאיו כגמולם ואף יותר. ויקהל את כל האיאתוללות המתורבשים מארבע כנפות הפלך ויסיתם ויתסיסם, וילכו יחדיו אל הקאאם-מקאם, המושל האזורי. שם הם הצליחו, איכשהו, לשכנע אותו לפרסם צו המורה על אסלומם של כל היהודים — גברים, נשים וטף — בכוח הזרוע ובחורפת החרב, עד תאריך מסוים.
שעת השמד משמשה ובאה, והקהילה היהודית הייתה אובדת עצות, והעיר כאשאן נבוכה. מה לעשות? כאשר נותרו שבועיים עד למועד הפורענות, קברו הזקנים סוף-סוף טינות ישנות וחשבונות עתיקים, ונועדו בביתו של הרב של כאשאן, לטכס עצה. קינות קוננו, תפילות מולמלו, זעקות נזעקו, תחנונים נצעקו — אך לאף אחד מן המשתתפים לא הייתה הצעה ראויה. כל הנוכחים הסכימו כי חייבים לשגר משלחת למושל, אך איש לא ידע מה בדיוק כדאי להם לומר לו. עמדה האסיפה להתפזר, ולפתע אשת הרב — שבמשך הערב כולו חגה עם הפינג'אן בין האורחים המכובדים ומזגה להם תה עם נענע — העזה להפר את שתיקתה המסורתית ולפנות לקהל שאותו רק שירתה עד אז. "השאירו את הדבר לי ולאחיותיי", הודיעה בבטחה. "רק חזרו כשיגיע הזמן לצאת לארמון המושל".
משפחות איראניות הן גדולות, וכעבור זמן לא רב עלה תקתוקם הנעים והמרגיע של נולי יד טווים בפרך לא רק מביתו של הרב, אלא ממרבית הבתים הסמוכים לו. שבע האחיות דגרו על מלאכתן יומם וליל ללא הפוגה וללא לאות. כשחזרו הזקנים כעבור שבוע — בדרכם להפציר במושל שיבטל את הגזירה — הניחה הרבנית לרגליהם שני שטיחים פרסיים אדירי ממדים ומגולגלים, עשויים מן המשי הכאשאני המשובח והמובחר ביותר. "ובכן", היא הסבירה, "כאשר תעמדו לפני המושל, כזאת תעשו...".
כעבור ימים מספר ניצבה משלחת הישישים המכובדים חרושי הקמטים — לאים ממסעם הארוך על גבי גמלים ופרדות — מול נוכחותו הנשגבת של הוד מעלתו, רועדים כעלה נידף. "בזבזתם את זמנכם בכך שנסעתם כל הדרך לכאן", נזף בהם המושל מיניה וביה. "דבר לא ישנה את דעתי. כולכם תהיו מוסלמים טובים עד לתפילות בציבור ביום שישי במסגד. אולם, מאחר שבאתם מרחוק לחלות את פניי, אשחק את המשחק ואקשיב לבקשתכם. נו — מה בפיכם?"
הזקנים ניגשו אל הדיוואן של המושל והשתחוו אפיים ארצה. "הוד כבוד רוממותך, צלנו וצורנו, טרם נשטח את שוועתנו לאבק שבין אצבעות רגלי שרפרפך, הנה נא הואלנו — ואנחנו עפר ואפר — להניח לפני הדום רגליך דורון צנוע, כאות הוקרתנו על השנים הרבות והארוכות שבהן זכינו לחסות בצייתנות תחת צל קורתך".
המושל אהב מתנות — במיוחד את המתנות שמקבלים ממשלחות גדולות של סוחרים יהודים עשירים ומפוחדים. "די להתרפסות הבזויה שלכם!", אמר. "מה הבאתם לי?" חיש קל הוכנסו שני השטיחים אל החצר, ונפרשו על רצפת הצפחה בפני השליט. "בשם הקהילה היהודית של מחוז כאשאן, אנו מבקשים להניח לפני אדוננו רב-החסד את שתי המנחות הדלות הללו, ומבקשים מרום מעלתו לבחור באחת מהן".
שני המרבדים היו גדולים, עבים, ארוגים בצפיפות, ועשויים מן המשי האיכותי ביותר. הראשון היה מכוסה ברקמת עלי גביע צבעוניים, ובציורי זהב, איזמרגד וטורקיז, כפתור ופרח, שזורים וסבוכים באשדות גועשים של סיגליות, אשר נעו באורח לולייני אל עבר מרכז המרבד. צלליות מזהירות במבחר אינסופי של מידות, צורות וגוונים צללו פנימה מכל פינה, בכעין קישוט אמנותי המקיף ומבליט מנה עיקרית מפוארת. במרכז נרקם ים כחול עמוק ועוצר נשימה, קצתו שקט וקצתו סוער, קטוע אי מפה ואי משם בשפעת איים זערוריים, עקודים, נקודים וטלואים, כל אי ואי עולם ומלואו בשלל צורות וצבעים, מתנחשלים בדממה באוקיינוס התכלת התהומי.
המרבד השני היה... אדום.
ולא יותר מזה. השטיח כולו היה מפה רחבת ידיים אחת, אדומה תמימה, משתי ועד ערב. "מה?" שאג המושל. "כיצד העזתם! עלי לערוף את הראש לכולכם בלא שהות כגמול על חוצפתכם! האם אני נראה לכם שוטה? איזו מן בחירה היא זו? איזה בן-אדם שפוי לא יבחר בשטיח הראשון — ומי, מבין אלו שלא נסתתרה בינתם, יעדיף את השני?!"
זקן הנציגים היהודיים ניתק מעמיתיו, פסע קדימה, ופנה בדברים אל המושל. "שטיחי המשי, כבוד מעלתך, הם השטחים הנהנים משלטונך הנדיב — מחוז כאשאן. היום מתהדר מחוז זה בקבוצות ועמים מכל צבעי הקשת התרבותית, הלאומית והדתית — מוסלמים, נוצרים, זרתוסטרים, מניכאים, אזארים, מנדיאנים, תורכמנים, יהודים — ובכך הוא דומה לשטיח הראשון. האם יסכים הוד רוממותך להחליף את השטיח הראשון בשני?"
("התחבולה הזאת", הפטיר סבי כשחיוך מרצד בעיניו, "נוסף על כמאה שבעים וחמישה אלף טומני זהב, שהופקדו בחשאי באוצר המושל, הצליחה להעביר את רוע הגזירה").
ברור לכם שאני חייב לשאול: איזה שטיח אתם מעדיפים? איזה עולם אתם מעדיפים? העולם של "דמיין", שבו אף מאפיין משמעותי אינו מבדיל בינינו, שבו "אין מדינות ואין דתות", ובו, כתוצאה מכך, כולם אוחזים באותם הטעמים, אותן האהבות, אותן ההשקפות? גן העדן הכיליאסטי החד-מוחי של שירה, עופר ודורון, שבו כל בני-אנוש מתמזגים זה עם זה וכולם עם כולם, כמו מילק שייק ענקי תפל אפרפר?
או שמא תעדיפו לחיות בתמונת הראי של העולמות הללו? שמא תעדיפו לחיות בעולם של שונות מרתקת ורב-גוניות מסנוורת, של חברות וקהילות עצמאיות ובעלות כבוד עצמי, אשר מעריכות ומשמרות את ייחודיותן ומתענגות עליה? עולם אשר בו בני-אדם אמיתיים מביעים — ללא שמץ של התנצלות או הצטדקות — העדפות אמיתיות לגבי חברתם של אנשים מסוימים שאליהם הם מחוברים בקשרים תרבותיים, היסטוריים ורגשיים מיוחדים?
אנא: חדלו מן המאמץ הזה, מן המסע הזה אל עבר ה"אחד". לעולם לא תגיעו לשם, כמובן, אבל תהרסו בדרך כל כך הרבה ממה שהוא מעניין ומסתורי ומקסים ויפה בחיים, ממה שעושה את החיים למלאי חיים! בדקו בספרי הביולוגיה: התפלגות התאים מהווה את מנוע הבריאה. שגשוג ההטרוגניות הפנימית הוא לב התהליך של החיים האנושיים — של כל החיים (הגיוון אינו, אם כן, רק "תבלין החיים" — במובן המדעי האמפירי, הוא-הוא יסוד היסודות ועמוד התווך ההכרחי והחיוני של החיים). הִתְרָבּוּת ההבדלה, החלוקה, ההסתעפות והדיסהרמוניה, היא סימן הזיהוי של הצמיחה, האבולוציה, הקדמה — לא ההתקרבות התמידית לעבר ה"אחד" הבלתי-מוגבל והחובק יקום, אלא... הבריחה ממנו כמו ממגפה.
נקפוץ לתחום הפסיכולוגיה, ונעיין בפיאז'ה. חוקר שווייצרי דגול זה של ההתפתחות הנפשית של הילד מסביר שוב ושוב כיצד היכולת ההולכת ומעמיקה להבחין בין עצמו לבין אחרים — ובין אחרים לבין אחרים — מהווה את העדות העיקרית והמכרעת להתבגרות הפעוט. בדרך זו, מבהיר פיאז'ה, התינוק מתקדם עקב בצד אגודל, כשהוא מתרחק בכל יום שעובר מנקודת המבט המקורית העובּרית שאינה מבחינה, שאותה כינה פרויד "תודעת האוקיינוס". אז מה קרה? האם אתם דוגלים בנסיגה דווקא? האם החיים כה גרועים וההתבגרות כה מבעיתה עד שברצונכם להכריז "אחורה פנה!" ולחזור למקום שממנו היגחתם לאוויר העולם?
בפירוד נעמוד, גבירותיי ורבותיי — ובאיחוד ניפול!
ז
"נו, נו — בסדר", אתה אומר, מתעצבן מעט. "קלטתי את הפואנטה. אבל זה לא בדיוק חידוש, נכון? אתה בסך הכל מטיף ל'רב-תרבותיות'. לא עובר יום שבו אינני נתקל במושג אפנתי זה. ולמען האמת, אני מאמין בו, פחות או יותר". טוב מאוד. גם אני מאמין בו — בכל לבי. וכמדומני שתסכימו איתי, שכדי לפתח ולהשריש רב-תרבותיות אמיתית וססגונית המעשירה את האנושות, ברי כי אין מנוס משמירה וטיפוח של תרבויות מגוונות רבות ונפרדות. קיימת רק נקודה אחת קטנטנה שהרוב המכריע של הסנגורים הלהוטים והלעתים-קרובות-יהודים של הגישה הרב-תרבותית מתעלמים ממנה כמעט תמיד: שאחת מאותן תרבויות נפרדות ומגוונות — ובין המובהקות שבהן — היא תרבותם הם.
אלוהים אדירים! איזה היגיון עומד מאחורי תמיכתם של אינטלקטואלים ישראלים-יהודים ב"פסיפס התרבותי הבינלאומי", כאשר בה בעת הם מתעלמים מן הצורך לקיים את חלקם, כלומר, לשבץ ולצבוע את האבנים המיוחדות והייחודיות שלהם במסגרת הפסיפס? במקום לעשות כן, רובם דוחים או מזניחים כמעט כל מה שנוגע למורשתם היהודית, ומקפידים לשמור על בערות עקבית ועיקשת בקשר לתוכנה ולהשלכותיה. האין זה מדהים — באותו הקשר — שאותם פרופסורים והוגי דעות "פוסט-מודרניסטים" יהודים, בארץ ובחוץ לארץ, שבמשך שלושה עשורים כבר מוקיעים את "האימפריאליזם התרבותי המערבי", הם עצמם מייצגים ומובילים באחוז ניכר מן המקרים את תהליך כניעתה והימחקותה של אחת התרבויות הלא-מערביות העתיקות והמתמשכות בעולם — היהדות — בפני אותו "אימפריאליזם תרבותי מערבי"? ומה בדיוק מתרחש בראשם ובלבבם של אותם טיפוסים "ליברליים" ו"קוסמופוליטיים" התומכים לכאורה ברב-שיח בונה וביחסי גומלין מאירי עיניים בין קבוצות אתניות, לאומיות ותרבותיות שונות — אך בקושי מזדהים עם קבוצתם? איך אפשר, לכל הרוחות, לצפות מאנשים שיתייחסו בסובלנות ובכבוד להבדלים החברתיים-תרבותיים ביניהם — ולבסוף גם שיעשירו בהם איש את רעהו — אם אין ביניהם הבדלים כאלה?
הכפר הגלובלי מדכא אותי. אני רוכש כרטיס טיסה יקר בעליל, עולה על המטוס בניו יורק ומתפתל באי-נוחות אחת-עשרה שעות, המטוס נוחת (לא משנה כמעט באיזו ארץ), הדלתות נפתחות, והנה — פלאי פלאים: כאילו בכלל לא המראתי. אותן חנויות ומסעדות עם שלטיהן המעוטרים באותה השפה האנגלית, אותם מכנסי קלווין קליין מהודקים על הישבנים, אותה "מוסיקת" ראפּ בוקעת בקצב מטמטם מן הרדיו של נהג המונית — למרות שגם הוא וגם נוסעיו לא יצליחו בחיים לפענח ולו מילה אחת ממנה (למזלם, אם תשאלו אותי).
בארץ — בדומה לרוב יתר המדינות בעולם (אך כהרגלנו, אנו מובילים בעניין ומקצינים אותו) — "הכפר הגלובלי" הנו בעצם הכפר המערבי. ודבר תמוה הוא: אנו הרי באנו ארצה, וייסדנו ובנינו כאן בדם, ביזע, בדמעות וביצירתיות חסרת תקדים מדינה, למטרה אחת עיקרית, שנוסחה בידי א"ד גורדון כך:
והיה כי תעזוב כלה את החיים ההם שיצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם, ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך — ושבה הגחלת וחיתה, ושבה והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עמך וארצך וחיו...
אצלנו, ביובל המדינה שהקמנו בראש ובראשונה על בסיס העיקרון הפשוט, החיוני והיפהפה הזה, המגמה הנוכחית היא ברורה ושקופה לכל מי שעיניו בראשו: נהירה אחר כל דבר לא-יהודי ולא-ישראלי דווקא, מציאות יום-יומית המושרשת כה עמוק עד שכבר רואים אותה כמובנת מאליה, של התרפסות בזויה ומגוחכת מול תרבויות זרות, המשתקפת בכל תחום ותחום מחיינו כאן וצוברת תאוצה ועוצמה כל שנה שעוברת. איך כינה את זה אחד העם?חיקוי של התבטלות.
האם אין משהו מעוות בעובדה שבחנוכה שעבר, חלק ניכר מן ההורים בישראל קנו לילדיהם במתנה סרטי וידיאו, בובות ומשחקי "הרקולס" — דווקא הרקולס היווני? מה, האם לא יכולנו לגלות טיפת דמיון ולהשקיע טיפת מאמץ, וליצור סרטים, בובות ומשחקים של יהודה המכבי? או שמא שמשון? או לפחות צעצוע גמיש של הגולם? היה זה כל כך קשה לעשות? האם אין משהו מוזר, מלאכותי, מביך, משפיל, אפילו מגעיל בחיקוי העיוור הזה, באיסוף הפירורים האלה — רובם נמוכי רמה וסרי טעם — משולחנות זרים, שהחברה הישראלית זוללת אותם כאילו נפלו משולחן המלך?
תולדות האנושות מציגות לנו אין-ספור המחשות והוכחות לעיקרון הפשוט והבהיר כשמש, הכמעט-מדעי אפילו, שלפיו אומה אשר מאבדת את הדפוסים והביטויים הייחודיים של תרבותה, הקטנים עם הגדולים — רוצה לומר: אומה שמאבדת את סיבת קיומה כיחידה לאומית נפרדת ומלוכדת — אומה כזאת תאבד את קיומה. ומאידך גיסא (ומי הדגים זאת טוב יותר מן היהודים), עם שחי, נושם, לומד, אוהב ומתאבק בעפר תרבותו — יחיה לעד, יהי אשר יהי.
האם אני קורא לעמים ולתרבויות לבודד את עצמם, להתחפר ולהסתגר מאחורי סורג ובריח של "אתה בחרתנו" ו"שלא עשני גוי", ולהקים כל מיני מכסי מגן שכליים ורעיוניים במטרה לשמור על הזהות הקבוצתית הנפרדת, על "הטוהר התרבותי" שלהם? בשום פנים ואופן לא. אדרבה! אני דווקא קורא בחום וברגש ליחידות החברתיות-תרבותיות בעולם לבוא ביחסים וליצור קשר חי האחת עם רעותה, לשאת ולתת, למכור ולקנות, לגרות, לחנך, להפתיע, להשפיע, להאיר ולהתחלק זו עם זו.
אבל הלא זה ברור שכדי להתחלק, צריך שיהיה לך במה להתחלק, צריך לטפח, ללמוד, לחיות ולחגוג את מורשתך הייחודית המצטברת, לבנות עליה תלי תלים, ולהשתמש בה כנקודת זינוק להמראה! צריך להוקיר ולהזין דווקא את התכונות והמאפיינים המבחינים, אשר עושים אותך שונה ומעניין, ומציידים אותך במתנות מושכות ומרתקות שתוכל להעניק לאחרים — מתנות שעדיין אין להם! כל עוד אתה מגדל עדשים, ואני זיתים — המניע לקנות ולמכור איש מרעהו ניצב איתן במקומו. ברגע ששנינו זורעים כרוב — מה הטעם?
לפני כשישה חודשים נערך לא רחוק מן הגבול אחד מאותם כנסים שלעתים מדווחים עליהם, בין צופי ישראל ל"נוער ירדני" (יותר קרוב ל"נער ירדני": היחס בין יוצאי הממלכה ההאשמית ובין צעירי ציון — כרגיל בפגישות מסוג זה — היה בסביבות אחד למאה, בלי הגזמה). חזרו הצופים הצברים מן הערבה וכמובן התראיינו: "חשבתי שהם יהיו זרים ומוזרים", העידו צופה אחר צופה, כמו תקליט שבור. "אבל הם בדיוק כמונו! הלהקה האהובה עליהם היא U-2, ועלינו גם, והגיבור מספר אחד של כולנו הוא מייקל ג'ורדן. אז איפה הפערים, איפה ההבדלים?"
