הדפסה
גרסת PDFד
מדוע אתם קמים בבוקר?
לא — באמת. עצרו רגע וחשבו באופן רציני על השאלה הגורלית אך הזנוחה הזאת. מה הוא הדלק המעורר ומניע אתכם כל יום? מה דוחף אתכם קדימה? מה אתם באמת מחפשים? בינינו — מה תמיד חיפשתם?
מהי המטרה הסופית — הישירה או הלא-ישירה — של רובן המכריע של פעולותיכם? מהו הדבר האחד והיחיד שאתם זקוקים לו יותר מכל, הדבר היחיד שפשוט אינכם יכולים לשרוד בלעדיו, אשר ייתכן שבלעדיו לא הייתם רוצים לשרוד? נו — מה זה? בשביל מה אתם חיים? בשביל מה אתם עובדים? בשביל מה הייתם מוכנים למות אפילו?
במילה אחת: מה אתם באמת רוצים בחיים? (הפוגה קצרה לשם הסתכלות פנימית חפוזה...)
טוב, אתן לכם רמז: אין מדובר במצרכים ההכרחיים — מזון, מחסה, כסות — את אלה כבר יש לכם. איך אני יודע? כי אחרת, לא הייתם קוראים עכשיו שורות אלה. הייתם איפשהו בשוק, סוחבים לחם כמו ז'אן ולז'אן מ"עלובי החיים".
אולי אתם חושבים שזו הבריאות? תשמעו: אני יודע שכאשר שני יהודים זקנים חולפים זה על פניו של זה ברחוב, הרי זו מצווה מדאורייתא שלפחות אחד מהם יכריז: "העיקר הבריאות!". מקובל. מי ייתן והקורא וכל משפחתו ומכריו יישארו תמיד בקו הבריאות (אמן). אבל אנחנו איננו חיים למען הבריאות. בריאות היא רק אחד הכלים המאפשרים לנו לתור אחר משאות הנפש האמיתיות שלנו בחיים. אז שוב: מה היא משאת הנפש העמוקה, העזה, האמיתית ביותר שלנו?
"הצלחה", אתם אומרים. טוב, אז מה זה בכלל? איך אתם מגדירים "הצלחה"? מאילו מרכיבים היא בנויה, ומה הוא המרכיב החשוב והחיוני ביותר שלה?
"סיפוק". נו — בחייכם. די לסיסמאות הריקות. השאלות הקודמות מתאימות גם כאן. אני מדבר על משהו אמיתי, משהו שאפשר לשים עליו אצבע, משהו שאתם חפצים בו וזקוקים לו, שהייתם מוכנים לעשות כמעט הכל למענו. אני מדבר על המניע המרכזי והחשוב ביותר שקיים, ואתם מדברים סחור-סחור!
"טוב, בסדר — אושר!" עכשיו אתם ממש מעמידים את סבלנותי במבחן. אתם שוב מזמינים שאלות נוספות: מה, מה, מה זה, שיותר מכל דבר אחר יגרום לכם אושר? התשובה היא כה פשוטה, כה גלויה, כה ברורה — היא על קצה לשונכם! טוב, הנה רמז אחרון, רמז חיפושייתי: כל מה שאתה צריך זו...
אהבה.
נכון, קוראים יקרים. אתם כבר ידעתם את זה. ואם אתם חושבים שזאת קלישאה, אז מדובר בקלישאה השלטת והחזקה ביותר שידעה האנושות אי פעם, הקלישאה הממלאת את מחשבותינו, מכתיבה את מעשינו, מניעה את מזימותינו, מנהלת את חיינו. אנו חיים עבור אהבה. אהבת הורים, אהבת ילדים, אהבת בעל, אהבת אישה, אהבת אחיות, אהבת אחים, אהבת חבר, אהבת חברה, אהבת משפחה, אהבת ידידים. זה מה שאנו רוצים ולזה אנו זקוקים יותר מכל, וחלק כה גדול של פעולותינו במשך כל ימי חיינו קשור ומיועד בסופו של דבר לשם השגתו, הגנתו והעצמתו של אותו אוצר שרחוק מפנינים מכרו: אהבה.
ברור: יש מטרות וחוויות אחרות בחיים שאנו מתאמצים להשיג - להט הלימוד וקסם המחקר, התחושה משיבת הנפש של יצירה אמנותית ותגלית מדעית, התרגשות המאבק או המשחק, התענוגות החומריים והחושניים למיניהם — אבל תגידו לי שלא הייתם מוותרים על אחד מאלה לפני שהייתם מוותרים על אהבה; תגידו לי שלא הייתם מוותרים על כל החבילה למען האהבה, ואומר לכם שוב: משהו משובש אצלכם.
אז אנחנו מסכימים: אף אדם בעל מוח מפותח דיו לא יכחיש שאהבה מהווה לפחות אחד הגורמים העיקריים המניעים ומכוונים מעשי אנוש. אז הבה נקדיש מספר מילים לאהבה, בסדר?
ה
שאלו את ישו ואת רבי עקיבא — בהזדמנויות שונות — מהו הפסוק האהוב עליהם ביותר בכל התנ"ך. ולמרבה הפלא, בחרו שניהם באותו פסוק: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח). יפה.
ובכן, יש מעשייה מפורסמת יחסית בתלמוד שבה מתואר המצב הבא: אתה ועוד בן-תמותה יוצאים לשוח במדבר. שניכם מתרשמים מצורות הסלעים ומזני הלטאות המגוונים, ולפתע פתאום הוא זועק: "לעזאזל! שכחתי את המימייה שלי!"
אתם מבצעים הערכת מצב חפוזה ושוקלים את האפשרויות. דבר אחד בטוח: בחמת שלך נותרה כמות מספקת של מים לשובו חי של אדם אחד בלבד לאזור המיושב (ולדאבונך, אין קליטה בסלולרי). אז אתם יכולים להתחלק במים — ושניכם תגוועו. אתה יכול למסור את צפחתך לעמיתך בהפגנת זולתיות מרשימה, ותמות מוות עלוב, אטי ונוראי תחת החמה המדברית הקופחת על ראשך ללא רחם. מאידך, אתה יכול לקחת את נאד המים שלך ולהתחפף, ולהשאיר את ידידך בשטח, שבו מחכה לו גורל אכזרי זהה. מה אתה עושה? מה אתה עושה?
שתי דעות — שתי פסיקות משפטיות — מוזכרות בתלמוד בנוגע לדילמה האיומה הזו. הראשונה נובעת ישירות מפיו של אותו רבי עקיבא. השנייה מיוחסת לדמות בעלת שם מוזר מאוד, שאיננו מופיע באף מקום אחר בכל ספרות חז"ל: בן פטורא. אין זה המקום להיכנס לכל האטימולוגיה הסבוכה (בן-פטורא = בן-פנטורא = בן-פנדירא — ה"נון" ההפכפכה מתגנבת או בורחת כהרגלה, ומולנו הכינוי התלמודי המעט מבזה לישו), אך קיים סיכוי סביר שהמשפטן השני המביע את עמדתו בסוגיה הנידונה אינו אלא המשיח הנוצרי בכבודו ובעצמו. לעולם לא נדע בוודאות, וזה לא כל כך משנה למטרותינו כאן. אני רק מעוניין לנצל את המחלוקת התלמודית הזאת כפרדיגמה, ואת שני האישים המשתתפים בה — כאבות-טיפוס. אז הבה נניח, לצורך הוויכוח, שבן-פטורא הוא אכן ישו — ואם לא כן, לפחות אין ספק שהוא קרא לא מעט מדרשותיו של בן-הבתולה בית-הלחמי, כפי שנראה מיד.
אז בואו נחזור למדבר. קרני השמש הבוערות חורכות את כדוריות הדם שלך, גרונך כה יבש עד שיכולת לאפות בו מצה, ויש לך חתיכת החלטה לקבל. מהר. בן-פטור א/ישו יועץ לך כדלקמן: התחלק במים — ותמותו בצוותא — "ואל יראה אחד מכם במיתתו של חברו". רבי עקיבא קובע אחרת: קח אתה את המימייה.
ובכן, זה כבר ממש מרתק, שהרי — אם תזכרו — השניים (ישו ועקיבא) הצביעו על "ואהבת לרעך כמוך" כפסוק המשמעותי ביותר בחומש. נו, אז מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן? אני מבין את עמדתו של ישו — שכן זו תואמת להפליא את עקרון אהבת רעך באותה מידה שאתה אוהב את עצמך, לכאורה בדיוק כפי שהמצווה התורנית דורשת. פסק דינו של ישו, אם כן, הגיוני ועקבי למדי.
אבל רבי עקיבא? מה הקטע שלו? האם הוא שכח בינתיים שהוא העלה בזמנו את אותו הפסוק על נס כ"כלל גדול בתורה"? כיצד הוא הגיע למסקנתו המשפטית — שמור לעצמך את המימייה, אל תיתן לחברך ולו טיפה מתכולתה, ונטוש אותו למות ככלב במדבר — פסיקה שעל פניה מנוגדת בתכלית הניגוד למה שמייצג ודורש העיקרון התורני הקדוש של אהבה הדדית שוויונית?
מה שיש לנו כאן, גבירותיי ורבותיי, הוא מקרה ברור של פירושים הפוכים וקוטביים לכוונת המקרא. ישו מבין את הפקודה האלוהית "ואהבת לרעך כמוך" פשוטה כמשמעה. היינו יודעים זאת בבטחה אפילו בלי כל הסיפור הספקולטיבי לגבי זהותו האמיתית של בן-פטורא: ולו רק מפני שהברית החדשה דחוסה ורוויה כולה בהצהרות ובמאורעות המראים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, שהאידיאל לדידו של ישו — ולימים גם לדידה של הנצרות — הוא לפחות להשתדל לאהוב את כל בני האדם באופן שווה.
יום בהיר אחד דרש ישו בפני ההמונים — כהרגלו בקודש — כאשר לפתע פתאום (הסיוט של כל ילד יהודי) הופיעה אימא שלו:
ויוגד אליו: "הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר איתך". ויען ישו ויאמר אל האיש המגיד לו: "מי היא אמי? ומי הם אחיי?" ויט ידו על תלמידיו ויאמר: "הנה אמי ואחיי". (מתי יב:מו-מט)
זאת ועוד — ישו לא רצה שתהיינה אי-הבנות בעניין:
אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ — לא באתי להטיל שלום, כי אם בחרב. כי באתי להפריד איש מאביו ובת מאמהּ וכלה מחמותה. (מתי י:לד-לה)
ומכת החסד:
איש כי יבוא אלי ולא ישנא את אביו ואת אמו ואת אשתו ואת בניו ואת אחיו ואת אחיותיו ואף את נפשו — לא יוכל להיות תלמידי. (לוקס יד:כו)
לא הוצאו כאן דברים מהקשרם. הנצרות היא מערכת המעוניינת וממוקדת בראש ובראשונה באמונה, וככזאת, היא איננה מכירה בישויות לאומיות נפרדות, ולא בהשתייכויות שבטיות, ולאמיתו של דבר (וזו היא הכללה גסה, אני מודה) — אפילו לא בחשיבות הקשר המשפחתי. הנצרות הנה, לפחות באופן תיאורטי, ה"מעסיק על בסיס שוויון הזדמנויות" הגדול ביותר בעולם. היא מגדירה את כל בני האדם על פני תבל — ללא משוא פנים — כראויים באותה מידה (ליתר דיוק: כבלתי-ראויים באותה מידה, אך בכל זאת מסוגלים, בשל עובדת הקרבתו של ישו ובאמצעות אמונתם בו) לזכות בגאולה השלמה והסופית. הנצרות היא דת אוניברסליסטית לחלוטין — ובאותה שעה גם אינדיבידואליסטית לגמרי — וישו היה ללא צל של ספק הנביא הדגול, המשכנע והמרשים ביותר של האהבה האוניברסלית (אולם בשום פנים ואופן לא היחיד).
או-קיי. עם זה גמרנו. עכשיו, בואי נתחתן. כן, ממש כך, ברגע זה — אני ואת. את הפרח בגני, איילתי ומלכת נפשי, אני מחמד עינייך, תפוחך בעצי היער. חיזרתי אחרייך חודשים רבים, וכל יום הלכה גחלת חיבתנו הלוך ואור, ועכשיו להבת אהבתי אלייך צורבת את קרביי כנשיקת שרף. אני לא יכול יותר: הגיע הזמן להציע נישואין. כורע אני על ברך אחת. בעיניי מתנוצצת ערגה המרככת את לבך. אני שולח את ידי לתוך כיס חליפת הג'ורג'יו ארמני שלי, ושולף יהלום בגודל של כרוב. אני לוקח את שתי ידייך בידיי, ובעודי מלטף אותן בעדינות, לואט באוזנייך: "יקירתי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל-כל-כל-כל כך. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב... כמו שאני אוהב... כמו שאני אוהב את האישה ההיא, שהולכת ברחוב שם — את רואה אותה? כן, וגם זאתי, הרוכבת על האופניים ליד הקיוסק. אני אוהב אותך בדיוק באותה מידה שאני אוהב את כל החברות הקודמות שלי, ואני אוהב אותך גם באותה מידה שאני אוהב את כל הבחורות שאף פעם לא היו החברות שלי. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב כל אדם אחר על כדור הארץ הזה, ולצורך העניין, אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את בעלי החיים למיניהם, ואת עשבי הבר, ואת הפלנקטון ו — גוואלד! מה זה כאב התופת הלא-יתואר הזה במפשעתי?! היי — לאן את הולכת, יקיייירתייייי?!"
אף אחד לא מתרגש מאהבה אוניברסלית. זה לא מקפיץ אותך מהמיטה בבוקר, זה לא גורם לך לצמרמורות עונג, זה לא משיש את בני מעיך, זה לא שולח אותך לשדות לדלג בקמה בין השיבולים הזהובות, ולא לאחו לקטוף כלניות וכרכומים, זה לא מצית בך דחף לשיר שירים על ציפורים, זה לא מצמיח לא גבורה, ולא הקרבה, ולא מסירות, ולא יצירתיות, ולא נאמנות, ולא שום דבר אחר.
כי אהבה פירושה העדפה. סוג האהבה שיש לו איזושהי משמעות, סוג האהבה שאנו כולנו באמת חפצים בו וזקוקים לו וחיים למענו, סוג האהבה ששווה משהו למישהו — ששווה הכל לכולם — הנו אהבה אשר מטבעה, מעצם הגדרתה, מבחינה ומעדיפה. הראו לי בן-אדם שטוען כי הוא אוהב את הילדים שלך באותה מידה שהוא אוהב את הילדים שלו, ואני אראה לכם מישהו שאסור בשום פנים ואופן שיהיה שמרטף לילדיך. תכניסו את זה טוב-טוב לאוזניים: מי ששואף או מטיף לאהוב את כולם בצורה שווה — אין לו קמצוץ של מושג מהחיים שלו מה זאת אהבה! התרחקו מאנשים כאלה. הימלטו ההרה! כל מי שמנסה לשכנע אתכם לאהוב את כולם באופן שווה, באמת דוגל בהדברת כל האהבה הראויה לשמה מעל פני החלד.
רבי עקיבא — ורוב היהדות עימו — רואה את העניין אחרת. צורת האהבה (רומנטית או אפלטונית או כל גרסה אחרת) שבה הוא מכיר ללא בושה, ואותה הוא מעודד ללא סייגים, הנה אהבה שמפלה מיסודה, אהבה מגמתית ונושאת פנים לחלוטין, אהבה אנטי-שוויונית ללא תקנה, אהבה מבחינה ומעדיפה ומבדילה ומפרידה: צורת אהבה שבוחרת, שמדירה, שמעניקה מיוחדות. כמלומד יהודי, רבי עקיבא הבין אך ורק את סוג האהבה הבוקעת מתוך השורש העברי השכיח ק.ד.ש, אשר משמעותו העיקרית היסודית היא אל נכון: "להכריז על... כמיוחד" או "להעלות על נס כייחודי או כמיועד למטרה ייחודית".
כאשר איש ואישה מתחתנים ביהדות, קוראים למוסד או לפולחן הזה קידושין, מפני שבאמצעותו הם מבדילים אחת את השני מיתר הבריות, מפני שהם אמורים לאהוב אחד את השנייה יותר ממה שהם אוהבים כל אדם אחר (כמה רחוקה היא גישה זו מן הדוקטרינה הנוצרית-פאולינית לגבי הנישואין, שניתן לסכמה בהמלצה: "השתדל, כמיטב יכולתך, להימנע מכך"). כאשר יהודים מברכים על היין בליל שבת, אנו מכנים פעולה זו קידוש, היות שדרכה אנו מבחינים בין השבת ובין כל יתר ימי השבוע המקיפים אותה, ואומרים: "יום זה מכובד מכל ימים". וכאשר בבית הכנסת אנו קופצים שלוש פעמים ומכריזים: "קדוש, קדוש, קדוש", המשמעות היא, בעצם: אין כמוך באלוהים, ה': אנו בוחרים בך, אנו מייחדים אותך, אנו אוהבים אותך הכי-הכי.
אין זה סוד יהודי. זהו סוד אנושי. כך פועלים כולנו, כל אחד מאיתנו, עמוק-עמוק בפנים. כולנו אוהבים בצורה מעדיפה, וזה סוג האהבה האחד והיחיד שאנו מעריכים, סוג האהבה האחד והיחיד שאנו דורשים בחזרה מאלה שאנחנו אוהבים. כל טיפוסי ה"גורו מגואה" וה"סואמי ממיאמי" האלה עם חיוכיהם המודבקים ועיניהם הבוהות אל האופק — כל האנשים האלה המצטיירים ממבט ראשון ובשמיעה ראשונה כאלופי האהבה כלפי כל מה שחי ונושם — לאמיתו של דבר מתכוונים (בשוגג או במזיד) לגנוב ולהעלים מכם את הרגש האנושי הזה החיוני מאין כמוהו (הם עצמם כבר איבדו אותו). לא מקרה הוא, שהצעד הראשון וההכרחי ביותר בחילוץ ממצב שטיפת המוח ההארי-קרישנאי (או מזה של כל כת אחרת) הוא להצית מחדש בלבו של המטופל אהבה מסוימת שחש פעם כלפי מישהו מסוים אשר בזמנו היה מאוד מיוחד עבורו.
וכל זה מתקשר לעניין נוסף, שגם הוא גלוי וידוע לפני כל בר-דעת, אך מטעמים שונים אינו זוכה לתהודה הראויה: מכיוון שהאהבה משחקת תפקיד כה בכיר ומרכזי בחיי כל אחד מאיתנו, ומכיוון שהאהבה שעליה מדובר תמיד תהיה מבחינה ומעדיפה בטבעה, בני אדם, מאז ולתמיד, בכל דורותיהם ובכל מושבותיהם, יעדיפו לבלות בחברתם של אנשים מסוימים, מאשר בחברתם של אנשים אחרים. הם לנצח ייצרו קבוצות מיוחדות, קבוצות קטנות וקבוצות גדולות, קבוצות שאליהן הם מרגישים קשר מיוחד, תחושת שייכות מיוחדת. הם לעולם יתייחסו באופן רגשי לקבוצות הללו על פי דגם של מעגלים בתוך מעגלים, כשהם אוהבים את החוגים הקרובים יותר משהם אוהבים את החוגים הרחוקים. הם תמיד ישתדלו להנציח את הישויות המשפחתיות, החברתיות-תרבותיות ואף הפוליטיות האלה בכל כוחם. והם תמיד יבחינו בין החוגים המיוחדים להם, ובין אלה המיוחדים לא להם — אלא לאחרים.
האם כל זה נכון, מפני שבני-אנוש יצורים אנוכיים וקטנוניים המה, צרי מוח וחשוכי חזון, שאינם מסוגלים להעריך את המוסריות המשיחית ואת חן יופייה הזוהר של האחדות האוניברסלית? לא. זה נכון משום שהם מונעים (תודה לאל), מהחיתולים ועד לתכריכים, על ידי אהבה מעדיפה, וקבוצות מיוחדות מסוג זה הנן התוצאה הבלתי-נמנעת והביטוי הגבוה והיפה ביותר של אהבה שכזו. משום שלאהוב כך — הרי זה "הלחם והחמאה" של האושר האנושי. משום שאילולא אהבו בדרך זו, באהבה מבדילה ומפלה, לא הייתה נותרת לבני-האדם שום סיבה לחיות למענה. כלום. זוהי, לטעמי, כוונתה היסודית ביותר של המימרה התלמודית הידועה: "או חברותא, או מיתותא". או שיש לך מסביבך קבוצה מיוחדת של אנשים שאתה אוהב במיוחד (היינו: "חבר'ה") — או שאתה בעצם כבר מת.
האם ידוע לכם מי כמעט שעלה בידו ליישם את חזונו של ג'ון לנון, של היעלמות הדתות, האומות והארצות השונות, והקמת "עולם אחד" כאן עלי תבל? האם ידוע לכם מי שאף וכמעט הצליח להגשים את החלום היפהפה הזה של אהבה אוניברסלית, ביטול המחסומים, הפלת החומות, והתאדות הקהילות המתבדלות והחבורות הנפרדות (אם כי רק במיקרוקוסמוסים גיאוגרפיים ודמוגרפיים)? מה דעתכם על החבר'ה החמודים האלה: סטאלין, מאו, פול-פוט? האם אי אילו מן השמות האלה מצלצלים לכם מוכרים? שהרי הדרך היחידה למנוע מאנשים לאהוב בצורה מעדיפה, ולגרום להם לאהוב בצורה אוניברסלית; הדרך היחידה לדאוג לכך שהם לא יתפלגו — כפי שאנשים אוהבים עושים תמיד בעל כורחם — לאגודות, עדות, מדינות, תרבויות ועמים נפרדים, היא לוודא שהם כולם מתלבשים, אוכלים, ישנים, מדברים, שרים, רוקדים, עובדים, משחקים וחושבים בצורה זהה — ולהרוג אותם אם הם סוטים מן הדרך הישרה והאחידה הזאת. הנה "העולם המאוחד" שלך, ג'ון, שבו כל החילוקים והמחיצות התפוגגו ונגוזו, הנה האוטופיה המפוארת, המרוכזת והמאוחדת של שירה, דורון ועופר, שבמסגרתה "כל הלבבות לב אחד, וכל התודעות תודעה אחת, כדי שבאמצעות רוח האחדות תזכו לרפא את המחלה של אנושות מפולגת".
שטפו ת'עיניים.
