הדפסה
גרסת PDFג
הייתי בחטיבת הביניים כשג'ון לנון מת, וזה פשוט הרס אותי. גדלתי על אלבומי החיפושיות הישנים של אמי, ועד שהגעתי לגיל ההתבגרות, היה לנון בעיניי דרגה אחת מתחת לאלוהים (ואולי אפילו מעליו — כפי שלנון עצמו העיד פעם על החיפושיות). כך שאחרי שהמניאק המטורלל ההוא רוקן את מחסניתו לתוך החזה של המוסיקאי המדהים הזה בשמונה בדצמבר 1980, הלכתי לבית הספר לבוש שחורים במשך חודש שלם. נסעתי כל הדרך לניו יורק ונופפתי בנר עד שנקעה כתפי, ושרתי כל כך הרבה פעמים "כל מה שאנו אומרים, זה תנו לשלום הזדמנות!" עד שזה באמת היה כל מה שאמרתי. בינתיים, הושעיתי מבית הספר כתוצאה מקנוניה (זה היה אהרן מיטלמן, לא אני, שנעל את המורה לצרפתית בארון ופינה את התלמידים מן הכיתה), ולפיכך הזדמן לי לקיים בביתי, לכבודו של ג'ון, שבוע "הישאר במיטה וגדל את השיער". אפילו יצאתי ושילמתי כסף טוב מדמי הכיס השבועיים שלי כדי לרכוש שני אלבומים של יוקו, שבהם היא צווחת ומחקה קולות של לווייתן לסירוגין במשך שמונים וחמש דקות רצופות. אם זה לא מעריץ אמיתי, מה כן?
את כל זה אני טורח לספר לכם כדי לבסס את מעמדי כחסיד לנון מושבע, ותיק ונאמן, שאין לו אח ורֵע, מפני שעכשיו בכוונתי להרוג אותו שנית.
ג'ון הצטיין בעיקר כחבר בצוות, אך אין כל ספק שגולת הכותרת של יצירתו, שלעולמי עד ולנצח נצחים תקושר באופן מיידי לשמו, היא "דַמיין" (אימג'ין). ובצדק: לא אכפת לי מה חושבים העורכים האווילים של הירחון רולינג סטון, זהו שיר ענק, שעושה לי צמרמורת משתקת ומשתיקה מן התיבה הראשונה, בכל פעם מחדש. האיש היה גאון, ו"דמיין" היה המצאתו הגאונית ביותר. אפילו המילים לבדן די בהן לגרום פיק ברכיים (שימו לב):
דמיין שאין גן עדןזה קל אם תנסהשאין שאול תחתינוממעל דוק עבהדמיין את כל האנשיםחיים בשביל היום...דמיין שאין מדינותזה לא דבר קשהשום דבר להרוג או למות למענווהיעלמות כל הדתותדמיין את כל האנשיםחיים חיי שלום...אולי תאמר שאני סתם חולםאך אני איני היחידמקווה שיום אחד תצטרף אלינווהעולם יחיה כאחד
(תגידו לי שלא המהמתם את המנגינה כשקראתם עכשיו. אם לא, משהו משובש אצלכם).
איזה מילים! כל כך מתוקות, כל כך יפות, כל כך חובקות עולם — כל כך נכונות. אנו מסכימים איתן בכל רמ"ח איברינו, מאמצים אותן באופן טבעי, בלי לחשוב אפילו. הן פורטות על הנימים הפנימיות העמוקות ביותר שלנו, הן יוצרות בתוכנו מין כמיהה מעורפלת אך כנה למשהו טוב יותר, משהו מושלם. כל מה שלימדו אותנו — אפילו חלק ניכר ממה שאנו מורכבים ממנו — מגיב בהתרגשות רבה למסר הפשוט אך המשכנע בשירתו של ג'ון (למען האמת, ההשראה המקורית למילים הייתה דווקא הגיגיה של יוקו — תאמינו או לא).
בטח אתם חושבים: נו, כמה צפוי! עכשיו הוא ינסה להסביר כיצד השיר "דמיין" הוא רק הזיה באספמיה, אידיליה נחמדה, פנטזיה תמימה ותמהונית שיפה לשיר עליה ולדמיין אותה, אך היא אינה ניתנת ליישום ולכן חסרת ערך מבחינת התכנון הפרגמטי שלנו לעתיד.
נו — באמת. העלבתם אותי. אין זו הכוונה כלל. בעידננו ה"פרקטי" וה"ציני", אינני מתבייש להתוודות שאני מחשיב את עצמי אידיאליסט ובעל חלומות דון-קישוטיים לא פחות מן הזמיר שוכן שדה התותים עצמו, עליו השלום. אינני מפקפק בחכמת מפעלו של לנון בשל חוסר סיכוייו להתממש במציאות (הרי גם להרצל אמרו כך!). למעשה, היבטים רבים של חלומו — כפי שהוא מתבטא ב"דמיין" — אכן קורמים עור וגידים בכל יום שעובר. אילו הייתי שותף לשאיפותיו של ג'ון, אילו ערגתי לכך שתתגשמנה במהרה בימינו, הייתי שותף גם למאבק להשיגן. הייתי מתנדב להיות הסנשו פנסה שלו, הייתי נלחם כמו אריה נגד הרוח ונגד הזרם ונגד ההערכות ה"מציאותיות", הייתי נלחם שכם אחד עם כל מי שרק יצטרף למען המטרה הנעלה, בכל לבי ובכל נפשי.
אז הבעיה כאן איננה בעיה של אידיאל בלתי ניתן להשגה, יעד משיחי אך לא מעשי. לא ולא. שתבינו: בעיניי חזונו של הנביא לנון אינו אידיאל בכלל. הוא היפוכו של אידיאל. לא רק שאינני רוצה שהוא יתגשם במהרה בימינו — אינני רוצה שהוא יתגשם אף פעם. חלומו של לנון מייצג, בעצם, כניעה לנטיות ההרסניות והאפלות של הנשמה האנושית. המזור הפלאי שהוא מציע לצרות העולם הוא, לאמיתו של דבר, תרופת ממית-החסד קבורקיאן. הגשמת חלומו של לנון תגרור אחריה את כיליונם של החלומות, התקוות, השמחות ועצם הסיבה לחיות, שלכם ושל כל בן-אנוש שאתם מכירים. אילו אנחנו — שזמן כה רב מתייחסים למילותיו של לנון כאל אידיאל מובן מאליו — אילו היינו זוכים לראות בחיינו כיצד משאלתו מתממשת ומיתרגמת למציאות, התוצאות היו עגומות ואיומות יותר ממה שהיינו אי פעם מסוגלים... לדמיין.
