דמיין: על ג'ון לנון ואהבה

זאב מגן

סגירת חשבון עם ידיד ותיק


ב
לא חייבים להיות חסידים של פילוסופיה או דת מזרחית כלשהי כדי להגיע למסקנה שזה מוזר, מיושן, לא הגיוני ואפילו מגונה להזדהות ולפעול כיהודי לאומי בימינו אנו. יחשוב מי שיחשוב מה שיחשוב על בני-הפלוגתא החריפים שלי בנמל התעופה, אך אין בשום פנים ואופן לזלזל בטיעוניהם. מופשטות מן המיסטיות הפסבדו-אריאנית והרטוריקה הסוציאליסטית-אוטופית, עמדותיהם של שירה, עופר ודורון משקפות יחדיו נאמנה את הדילמה המרכזית והגורלית ביותר, המפֵרה את מנוחתו של דור הישראלים הנוכחי, דילמה שניתן אולי לנסחה כך:
"האם עלי להגדיר את עצמי בראש ובראשונה כיהודי, להשתייך ולהכריז על נאמנותי לעם היהודי ולפעול בהתאם, על כל מה שמשתמע מכך? או שמא עלי להיות בראש ובראשונה אינדיבידואל קוסמופוליט (ובהקשר המקומי: ישראלי, ב"מדינת כל אזרחיה"), שאינו מזוהה עם אומה כלשהי, שאינו מרגיש או מטפח חיבה מיוחדת כלפי אחרים רק בגלל היותם חלק מאותה אומה? או לחלופין, האם עלי לחפש או לשבץ את עצמי היכן שהוא בין הקטבים האלה, ואם כן, איפה? ואילו אלמנטים מנוגדים לכאורה של הזהויות הללו יפים למיזוג?"
או במילים אחרות: מדוע, לכל הרוחות, להיות יהודי בעולם ה(פוסט-)מודרני?
בבואנו להתמודד עם שאלה סבוכה זו — אשר התשובה לה תחרוץ יותר מכל עניין אחר את גורלה של מדינת ישראל בעתיד הקרוב והרחוק — ראוי לציין לפני הכל כי הנקודות שהעלו שלושת ידידיי היורדים בלוס אנג'לס אינן רק חשובות ולגיטימיות — הן גם בשום פנים ואופן לא חדשות. פעם, כאשר אוניברסיטאות היו מה שהן אמורות להיות (ומה שאני משוכנע שהן יכולות להיות שוב, אם אך נרצה), שנים לפני שאנו נולדנו, קודמינו הסטודנטים והמרצים בקושי התעסקו במשהו אחר מלבד להישאר ערים כל הלילה באולמי הרצאות, בגנים ציבוריים, במסבאות, בבניינים נטושים, ביערות, במערות, במעונות, אפילו בבתי בושת, כשהם מתפלמסים בהתלהבות ובלהט בלתי-פוסקים על שאלות הכרוכות בסכסוך האלמותי בין אוניברסליות, מחד, ובין ייחודיות או לאומיות, מאידך. שם, באותם קרבות אלימים של רוח ומחשבה שהתנהלו ברגש וברעש באישון ליל, לא היססו שני הצדדים לרתום את הארטילריה הכבדה: מאציני, מרינטי וגריבלדי; הגל, הרדר, קרוצ'ה ופיכטה; פוירבך, לאסאל, מרקס, בקונין, פלכנוב ולנין; רוסו, דידרו, ג'פרסון ואדם סמית; ניצשה וקירקגור, הוסרל וקאנט, שפינוזה ויום, ראסל וראנקה, כולם מתנגשים ומתכתשים ללא הפוגה ובלי מצרים בקטטה שכלית פרועה ונועזת שהלכה והחריפה עד קריאת הגבר.
היו ימים, גבירותיי ורבותיי.
אין זה אומר שהוויכוח נסתלק מן העולם לגמרי. במהלך השנים (ועד עצם היום הזה) נתקלתי בטענות של שירה, עופר ודורון — נגד ההשתייכות לקבוצות חברתיות-תרבותיות עצמאיות המפלגות את האנושות — כשהן יוצאות מפיהם של מאות אם לא אלפי יהודים וישראלים (כולל, אגב, עבדכם הנאמן). ולמעשה, דומני כי לא מעט אנשים הקוראים שורות אלה ברגע זה מסוגלים גם הם להסביר בקלות מדוע עבורם, עצם הרעיון של הפיכת יהדותם לעניין גדול בחיי היום-יום שלהם — שלא לדבר על המאפיין המרכזי והמכריע בזהותם העצמית — מדוע עבורם רעיון זה אינו מושך כלל, נמצא בתחתית סולם העדיפות, עומד בניגוד לעקרונותיהם האידיאולוגיים או שהוא סתם אידיוטי. לי באופן אישי, לפחות, אין שום בעיה להסביר תחושות כאלה ולהזדהות עימן.
עוד בימי ילדותי, כשנגררתי בועט וצווח אחת לשנה ביום כיפור לבית הכנסת — בו שעמומי הגיע לדרגה כזאת שניתן היה להפיגו רק על ידי כך שדמיינתי את עצמי מבצע קפיצת ראש מן המרפסת וצונח אל מותי כשאני משתפד על פמוטות המנורה הניצבת על הבימה שלמטה — כבר אז זכור לי שלא הבנתי מה העבודה הזאת להם, מה הטעם בכל העסק הזה. המבוכה הראשונית הזו לא נעלמה כתוצאה מן החוויה הרוחנית למופת של הבר-מצווה שלי, שבמהלכה למדתי על פה במשך שישה חודשים ארוכים כיצד לדקלם באופן מושלם את המילים עם המנגינה (אך בלי המשמעות) של מה שלבסוף התגלה כהפטרה הלא נכונה.
נמלטתי מן הסיוט האפל הזה על אוכפו של הארלי-דייווידסון משופר, הישר לתוך חלום הטיפש-עשרה האמריקני החופשי הצבעוני שלי (טוב, זה היה הונדה). שתיתי, עישנתי, "מצאתי את עצמי" ואיבדתי את תמימותי. דבקה נפשי בנערה ושמה סוזאן, מקסימה הייתה ופרוטסטנטית. לא ראיתי שום סיבה בעולם שלא נישאר ביחד לנצח (היא, לעומת זאת, ראתה בסוף סיבה ושמה: בובי השוער).
מאז ומעולם הייתי — ועודני עד היום — יליד הפילוסופיה המערבית במאה אחוז, נחוש בדעתי להשתתף בכנות ובקנאות אינטלקטואלית בשיח ובדיאלקטיקה המודרניים ללא מעצורים וללא גבולות גזרה. אף פעם לא חשבתי שהיהודים טובים יותר מבני עמים אחרים (עכשיו, כשאני חי כבר שמונה שנים בקרב חמישה מיליון מהם, אני יודע בוודאות שהם לא). אני עדיין איני מסוגל לקנות הרבה ממה שהדת מוכרת — ייתכן שאף פעם לא אוכל. הטבע שלי הוא כזה, שחוקים ומשפטים, פקודות ואיסורים — בקיצור: כל מערכת שמתיימרת להכתיב לי מה לעשות — מיד גורמת לי להימלט ההרה לטובת ארגון מרי המוני.
אף אחת מן התכונות והתפישות האלה לא נועדה, לכאורה, לעודד או לאפשר לכותב מילים אלה לחיות חיים יהודיים מלאים ומשמעותיים — ואני בטוח שאינני היחיד שמרגיש כך.
המוזר והעצוב הוא שהיום, למרות שהעמדות הסותרות האלה אכן חיות וקיימות בתוכנו — כיחידים וכחברה — הן איכשהו אינן מצליחות להביא אותנו לדיון רציני בנושא. לרוב, המחנות המנוגדים בסכסוך האוניברסליזם מול הלאומיות כבר אינם מתעמתים אלא בעיקר מתעלמים איש מאחיו, והדו-שיח החיוני בין הצדדים למחלוקת בסוגיה גורלית זו הושתק וכבר אינו ממלא את האוויר בניחוח הקרב כמו בימים עברו.
בטרם נרים כאן את תרומתנו הצנועה לחידוש ימים אלה כקדם, להחייאת הוויכוח היקר והקריטי הזה, תנו לי להבהיר הבהרה אחת חשובה, מעין מתקפת מנע — או, לחלופין, הבטחה לקורא המודאג, והיא: אינני מתכוון לטעון בעמודים הבאים שעלינו להישאר יהודים מכיוון שחזון הגאולה אליבא דדורון — שבמסגרתו שנאת היהודים או כל עם אחר תתנדף — הנו הבל הינדואי הזוי, כאשר לאמיתו של דבר, תמיד תאלץ אותנו האנטישמיות להתלכד ולהתבצר כשבט נרדף. אולי זה נכון — כך היה, בכל אופן, במרבית המקרים והמצבים בעברנו — אך בתור רזון ד'אטר, בתור עילה להתקיים, מעולם לא היה די בטיעון זה כדי להניע את מנועי האישי. אינני עכשיו, ואף פעם לא אהיה, יהודי או ציוני מתוך פחד, או מחוסר ברירה.
התחייבות נוספת: לא יופיע בחיבור זה ולו שמץ של אפולוגטיקה, דבר שממנו אני סולד במיוחד. בלי קודים תנ"כיים, בלי גילויים על כך שדרווין היה מסומם כשכתב את מוצא המינים, בלי בוקי סריקי על התאמת ספר בראשית למפץ הגדול, בלי מחקרים מקצועיים ובלתי-מגמתיים המראים בצורה חד-משמעית כיצד שמירת הכשרות משפרת את חיי המין שלך ומונעת את סרטן המעי הגס, בלי הצגת היהדות כמוצא הפמיניזם האמיתי, או כמקור המדע המערבי, ובלי כל יתר התעמולה, דיבורי הסרק וסיפורי הסבתא המסתובבים היום באצטלה של מחשבה רצינית והתמודדות אמיתית. מה שיש לי לומר — והצורה שבה אני אומר זאת — יעליבו אל נכון מספר רב של קוראים במגוון רחב של דרכים. אך דבר אחד אני מבטיח שלא להעליב: את האינטליגנציה שלכם.






התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021