דמיין: על ג'ון לנון ואהבה

זאב מגן

סגירת חשבון עם ידיד ותיק


מעשה שהיה כך היה.

לפני כשלוש שנים, במהלך עלייה קצרה לרגל לארצות-הברית מולדתי, נכנעתי ללחציהם של מספר חברי ילדות מן החוף המערבי וטסתי לצדה השני של היבשת לבקר אותם. כך מצאתי את עצמי בבוקר יום שישי בהיר, רכון על מילק שייק שוקו-וניל בפאב סתמי בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, מחכה להסעה. מזווית עיני סקרתי באדישות את תמרוניה הנמרצים של חבורה קטנה אך מסורה של טירוני כת הארי קרישנה, אשר התפרשה בשיטת "לחץ על כל המגרש" לאורך האולם המרכזי של שדה התעופה. אותם חסידים מפזמי-מנטרה של הסואמי-שאת-שמו-מעולם-לא-הצלחתי-לבטא — עטופים כדבעי במלבושי מסדרם — התרוצצו להם אנה ואנה בטיילת ככדורי פינג-פונג, משווקים בקדחתנות מהדורות מאוירות של חיבורים וֶדיים עתיקים לאותם עוברי אורח מעטים שלא התעלמו מהם, דחפו אותם הצדה או ירקו עליהם. לא היה במראה הזה כל חדש עבורי, כמובן, שועל טיסות ותיק שכמוני.
סיימתי את המילק שייק, קמתי מהבר והאצתי צעדיי לעבר היציאה. אך ככל הנראה רגליי אינן מה שהיו פעם, כיוון שתוך שניות שמעתי מאחורי את פסיעותיהן הענוגות של כפות רגליים עטויות במוקסינים מדביקות אותי. קול נשי צעיר ביקש בנימוס:
"Excuse me, sirrr, but … ehh… maybe you vould like to take a loook at zis book?"
קפאתי על עמדי. זיהיתי את המבטא הזה. הייתי מזהה אותו בכל מקום. לבי צנח. הנחתי את מזוודתי והסתובבתי. זעירה הייתה ויפה בסארי הסמוק שלה, בצמידיה ובמחרוזותיה המרובים והמצלצלים. ייתכן שהיה לה פעם שער ערמוני, אם לשפוט לפי הקוצים שעל קרקפתה. עיניה ירקרקות-חתוליות היו, מובלטות על ידי הכתם החרדלי שנמרח באופן כה אמנותי ביניהן. ידה האחת אחזה תוף קטן, ובשנייה — המושטת לעברי — הציעה לי במתיקות גרסה ססגונית של האופנישדות. עמדנו שם באמצע הטיילת הרחבה ושוקקת האדם ובהינו זה בזו מספר שניות, וכשראיתי שהיא עומדת לחזור על נוסחת השיווק שלה בעניין הספר, מיהרתי להקדימה ושאלתי בעברית צחה: "מאיפה את?"
"מרמת השרון", ענתה, בטבעיות, ללא כל מאמץ, כשהיא מגרגרת את ה"ריש" ומשמיטה את ה"הא" במבטא גוש-דני "צפוני" מובהק. משולהבת, כנראה, מהזדמנות נדירה זו להרביץ את תורתה בלשון אמה, ולא נרתעת כלל מעוצמת הסבל שנצרב, בוודאי, כמו חותמת בקר על פניי, הפליגה בת-שיחי החדשה בהתרגשות גוברת והולכת בסדרת סיסמאות בנוגע ליתרונות "התודעה הקרישנאית", יתרונות המשרתים במיוחד את הצורך לראות... לחזות... להגשים... להשלים... לגעת בעומקו של... להסיר את המסווה מעל... למוטט את החומות בין... להתמוסס... להתמזג... להתחבר... להיות לאחד...
אפילו לא התחלתי להקשיב (אני מכיר את השורות האלה כבר בעל פה: אני נוסע מתמיד וגם "מחלץ מִכּתות" לשעבר). "איך קוראים לך?" קטעתי אותה, עדיין מתאמץ לעכל את המצב.
"שירה", השיבה, ולא הפגינה סקרנות דומה כלפי. בינתיים, שני חבריה לנשק בכיתת ההסתערות ההסברתית הנמל-תעופתית, לבושים ומגולחים כמנהג המנזר, נעו לעברנו, המומים אל נכון מהתופעה — המתרחשת אחת ליובל — של מישהו שאכן נעצר לשוחח, ונמשכים אחר ריח הניחוח של "בשר טרי". וראו זה פלא: מסתבר שכל הג'אמעה מרמת השרון. נא להכיר: עופר ("אהלן!") ודורון ("מה העניינים!").
אז הנה עומדים ארבעתנו, מקשקשים כמו חברים ותיקים, מעלים זיכרונות מן הצבא כמו ישראלים טובים, מדברים על מי שירת איפה ומי שכב יותר זמן בבוץ. שירה, מתברר, הייתה סגן, ואני מזדקף בהצדעה והיא צוחקת. דורון היה חובש כמוני, ואנו קובעים פגישה להחליף עירויי קרח ומתבדחים על כך שהדבר הראשון שאנו מסתכלים עליו אצל בחורה הוא ורידיה.
וכך ממשיכים אנו לדבר על הא ועל דא, אני ושלושת ההארי-קרישנאים הצברים, מפטפטים בשפה היפהפייה של נביאי התנ"ך ומלכיו שלא מכבר הוחייתה, ולפתע, נו — אני פשוט חוטף קריזה: "מה אתם עושים כאן, לעזאזל?!" אני מתפרץ, בחרגי מעט מן הסגנון הנעים והמתלוצץ שאפיין את השיחה עד כה. "אתם הרי יהודים! אתם ישראלים, לכל הרוחות! מה אתם עושים כאן, במקום הזה, בערב שבת, לובשים את הבגדים האלה, מדקלמים את המילים הללו, ומוכרים את הספר ההוא?!" ובכן, בימים האדוקים ההם הייתי בעל-קורא קבוע-כל-שבוע בבית הכנסת, וכדי לשנן את הפרשה באופן מתמיד, מעולם לא יצאתי מהבית מבלי שהחומש בתיקי. ברגע זה, אם כן, נדהם מהקוּליות של עצמי, שלחתי את ידי אל נבכי התרמיל שנשאתי על גבי — באותה תנועה שאין לי ספק כי בה היה רובין הוד מוציא חץ מאשפתו — ושלפתי מול עיניהם את ספר הספרים (טראח!). "הספר ההוא אינו שלכם", קראתי לעברם, מצביע על הבהגוודגיטה המהודר והמקוצר שעירסל עופר בידיו כאילו מדובר בתינוק שזה עתה נולד. "זה" — וטפחתי במכה מהדהדת על הכרך המהוה והמתפורר מרוב שימוש שבידי — "זה הספר שלכם!"
הם נעצו בי מבט של עצב, בעיניים מפיקות רחמנות כנה, כפי שהיית מסתכל על אחד שאובחנה אצלו מחלה סופנית. "לא, לא. אתה לא מבין בכלל", התנגן קולה של שירה, בנימה שהצליחה להיות בעת ובעונה אחת מרגיעה ומתנשאת. "זו לא תחרות. אנחנו לא מבכרים ספר אחד על פני אחרים, ולא דת אחת על פני דתות אחרות, חס וחלילה! אנחנו לא מביעים העדפה לתרבות מסוימת, או אומה מסוימת, או מעמד חברתי, או קבוצה אתנית כלשהי! גישה כזו פירושה ליצור הייררכיה בין בני אדם. גישה כזו דינה כדין הקמת מחיצות שקריות בין קבוצות אנשים, מחיצות שנושאות באחריות לכל כך הרבה סבל ושפיכות דמים לאורך ההיסטוריה, מחיצות שמנעו את האנושות מלהגיע אל יעדה ומשאת נפשה האמיתיים, מלהשיג שלום פנימי — ושלום עולמי. אתה ואני, וכל האחרים שמסביבנו בשדה התעופה הזה, וכל יצור שחי ונושם בכל פינה רחוקה ונידחת של כדור הארץ, כולנו חלק מאחדות אחת גדולה ונפלאה, כולנו אחים ואחיות, כולנו קשורים וצרורים באותה רשת של חוליות איתנות — רק שאנחנו עוד לא מודעים לכך. 'התודעה הקרישנאית' היא הכלי להפיץ את המודעות הזאת".
יא אללה! מה מקבלים כשמערבבים אידיאולוגית צעירה שהתחנכה בבתי הספר הטובים ביותר בארץ, עם מנה מכובדת של אזוטריות סנסקריטית קדומה וקורטוב של דן בן-אמוץ? ניסיתי לדמיין את שירה כמ"כית המעבירה שיעורי מוטיבציה בבה"ד. זה בטח היה מחזה מרהיב.
"תסתכל מסביבך, חביבי", השתלב דורון בשיחה, כאילו על פי תיאום מראש. "העולם מתכווץ בקצב מסחרר, נהיה קטן יותר עם כל יום שעובר. המרחקים בין החברות השונות מצטמקים בכל אתר ואתר, והגבולות שמפרידים בין קהילות ואומות נמחקים, כמו אלפי חומות ברלין מתמוטטות. העולם מתקדם, צועד אל העתיד, אל האחדות, אל סובלנות והבנה הדדית, ומתרחק מן ההבדלים הקטנוניים המיושנים שתמיד שיסו אותנו זה בזה בעוינות מיותרת. כפי שאמר האל הקדוש" (וכאן, מוכה תימהון עד לסחרחורת מן העובדה שהצליח להגיע עם מישהו לשלב כה מתקדם עד שיוכל לצטט מן המקרא, פתח דורון את עותק הריג-ודה הצבעוני שבידו, הכתוב באותיות קידוש לבנה, ופסק באדיקות ובדבקות את פסוקו המסומן באדום): "יהיו כל הלבבות לב אחד, וכל התודעות תודעה אחת, כדי שבאמצעות רוח האחדות תזכו לרפא את המחלה של אנושות מפולגת".
"תפתח את העיניים שלך!" הוא המשיך ודרש, כשלחייו המנומשות מתארגמנות והולכות בתשוקה דתית מזרחית. "המילים האלה מתגשמות! אנו צורפים היום מציאות חדשה עבור המין האנושי, ואתה — אתה תקוע, חביבי, לכוד בעבר של בדלנות והתנתקות עצמית ואנוכית, סגור וכבול על ידי השקפות מיושנות שאתה מסרב להיפרד מהן. אבל האדון העליון סְרי-קרישנה יכול לסייע לך להיפרד מהן, להשתחרר, להיות חופשי באמת. אם רק תתרכז ותדקלם..."
תהיתי אם החבר'ה האלה היו מרשימים כל כך גם באנגלית. המזל שלי, חשבתי לעצמי, להיתקל בשלושת התועמלנים חריפי הלשון והמליציים ביותר בכל האשראם (העובדה שהם לא קראו את הספרים שמכרו בקנאות כזאת, ושהציגו באורח מסולף למדי את "הפילוסופיה הווישנווית", הייתה ברורה כשמש בצהריים. אז מה? הם היו עסוקים בתיאור העולם על פי עצמם, וזה, על כל פנים, עניין אותי יותר).
"כן, אתה דוגל בגישה שעבר זמנה, ידידי — גישה מסוכנת". היה זה עופר, בחור ענק מרקיע שחקים שהתרומם לגבהים כאלה שמצאתי את עצמי מבכה את אבדנו לא רק לעם היהודי בכלל, אלא גם למכבי תל אביב בפרט. הלה כבר מזמן ניער מעליו כל סימן לצבריותו, למעט סנדלי הנמרוד ותנועת היד המעצבנת הזאת, שפירושה "חכה רגע" רק בפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון. הוא הפעיל אותה לעברי כעת, כשניסיתי לפרוץ לדבריו ולטעון לחפותי.
"אתה פשוט מאוד פשיסט", הוא הכריז, מבטא כל הברה בחומרה רבה ומתעכב עליה, כאילו הוא שופט הגוזר דין מוות. זהו: לא עוד נופת צופים — יוגה וקארמה וקרישנה וסואמי-איך-קוראים-לו הבריזו מזמן ולא נודעו עקבותיהם. לרגע בלבד פשט ההארי-קרישנה את עורו, ומולי ניצב השמאלן הישראלי הטהור בכל תפארתו.
("אה-הה!" אתם מריעים. "המחבר ימני קיצוני!" אז אולי כדאי שאגלה, שהצבעתי ברק ו"ירוקים" בבחירות האחרונות; שאני חבר פעיל בתנועת "ארבע אמהות" המצדד מזמן ביציאה חד-צדדית מלבנון; ושאני דוגל בפרהסיה בחיוניות הקמתה של מדינה פלשתינאית בשטחים מאז גיל חמש-עשרה. בסדר?)
עופר ניפח את ורידי צווארו: "מה שאתה מטיף לו — זו אקסקלוסיביות, זה אליטיזם, זו אפליה, זה אפרטהייד... זו ל-או-מ-נות", הוא הטיח, כשהוא משתמש לטובת טיעון המחץ שלו במונח האמור לציין את הגרסה השוביניסטית השלילית של תורת ההשתייכות לאומה, לעומת הסוג הליברלי החיובי, היינו "לאומיות" (אך אני מסופק אם המושג האחרון היה מוצא חן בעיניו יותר מן הראשון).
"למה שאנשים יגדירו את עצמם לפי אמות המידה הארכאיות והגזעניות שלך?!" הוא המשיך ורעם ממרומיו. "ואיך אתה מעז לסווג אחרים על פי קריטריונים מלאכותיים וריאקציונריים כאלה? עלינו לשפוט ולהעריך בני-אדם על בסיס האופי האינדיבידואלי שלהם, ולא על סמך השתייכותם הדתית או הלאומית! בעל דעות קדומות שכמותך! למה אתה מפלה בין דם לדם? מה — מפני שאני נולדתי יהודי, והאיש ההוא העומד שם ליד הטלפון לא, בגלל זה אתה תתייחס אלי אחרת מאשר אליו? אולי הוא צדיק! אולי הוא הבן-אדם הישר והמוסרי ביותר בכל העיר לוס אנג'לס! אולי הוא מתקשר ברגע זה לאיזה ארגון צדקה כדי לתרום מיליון דולר!" (העפתי מבט על הברנש. הוא היה בלי צל של ספק יהודי, ולפי פרצופו המכורכם ותזוזותיו העצבניות, בטח דיבר עם סוכן הבורסה שלו). "וכיוון שהתמזל מזלי, ו'זכיתי' להיוולד לאימא יהודייה, והוא לא, כיוון ש'בותרתי' שבוע אחרי שנחתתי בעולם הזה, והוא לא, בשל הסיבות האלה אתה תעדיף אותי עליו? בשל הסיבות האלה אתה תדאג לי יותר משתדאג לו? הרי — זה ממש מקומם! זה אשכרה חולני!"
שמחתי שהוא סיים, כדי שאוכל להפסיק למתוח את הצוואר כלפי מעלה. ייתכן שהוא התווכח עם היצרים והנטיות הפנימיות שלו עצמו יותר מאשר איתי — הרי עוד לא יצא לי לומר הרבה — אבל על כל פנים, שירה מיהרה להניח יד על מותנו (היה בלתי-אפשרי להגיע לכתף שלו) ולהובילו הצדה. לא כך אתקרב לתודעה הקרישנאית. ההר הנסער שאף לתוך ריאותיו את מחצית החמצן באולם קבלת הפנים, וירה שלוש מנטרות בנשימה אחת (בדומה לאופן שבו קוראים את שמותיהם של עשרת בני המן בפורים). ואז הוא חזר אלינו, כולו חיוכים, מאושש, מוכן ומזומן למערכה.
שירה שמה יד על הכתף שלי (לכתף שלי ניתן להגיע), ריככה את קולה ואיוושה באוזניי: "אתה לא מבין עדיין? כל מה שמנסה לומר הוד מעלתו סואמי פּרא..., הוא בסך הכל שעלינו להשתדל בכל כוחנו הפנימי לאהוב את כל בני האדם באופן שווה. זה בעצם מה שמלמדים הספרים האלה שאנו מחלקים, ובסיכומו של עניין, האין זה גם המסר המרכזי של הספר ההוא, הספר שאתה מחזיק?"
עמדתי שם אפוף תסכול. מה כבר יכולתי להשיב — בשניות הספורות שנותרו לנו — שהיה אפילו מתחיל לסדוק את כל החומה העצומה והבצורה הזו. פלטתי אנחה ארוכה של ייאוש. "מתי קראת בפעם האחרונה את הספר הזה?" היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי להציע בנסיבות הקיימות, כשאני פונה לכל עבר ועותר לכוחות סיוע דמיוניים.
"זה לא המסר של הספר הזה".
ההסעה שלי הגיעה. התרחשה סצנת פרידה מתוקה-עצובה באמת — שבמהלכה, נוסף על עוד כמה התרחשויות בלתי צפויות, לחץ דורון את ידי והגניב לי בחשאי: "שבת שלום, אחי!" — והשלישייה השובבה מן השפלה הלכה לחפש לה טרף קל יותר. אינני יודע מה עלה בגורלם של שלושת הברהמינים שלי עם מוחותיהם ולבותיהם השטופים למחצה, אך מרשימים בכל זאת — אם עלה בידם בינתיים להתעלות למדרגת "הפָּרַתִיוּת העליונה", או שמא מעדו, סטו מן הדרך הישרה, וכעת הם מנצלים את כשרונותיהם המסחריים הלא-מבוטלים למכירת רדיו-טייפים בשדרת אולימפיק. מה שלא יהיה, אני מקווה מאוד לפגוש אותם שוב, ביום מן הימים. העמודים הבאים כוללים בתמצית את מה שהייתי אומר להם, אם וכאשר.
 






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021