דני סטטמן, ארנון סופר, חגי רם ואחרים




 
המשיח האבוד של חב"ד
לעורכים,
מאמרו של תומר פרסיקו, "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009), הצליח להוכיח באופן משכנע כי לא רק חסידיו של הרבי מליובאוויטש, אלא אף הרבי עצמו, האמינו שהוא עתיד להיות מלך המשיח. ברם, פרסיקו סבור כי העובדה שהרבי לא מילא תפקידים פוליטיים - בניגוד לקביעתו של הרמב"ם שמלך המשיח יהיה מנהיג פוליטי "ויילחם מלחמות ה'" - הציבה בעיה למאמיניו. לדברי פרסיקו, זוהי הסיבה לשימוש המופרז של חסידות חב"ד במושגים כמו "צבאות השם" ביחס לתינוקות של בית רבן או "טנקים של מצוות" - המצוידים בלולבים, בהדסים, בערבות ובעיקר באתרוגים. גם המושג "מלחמות ה'" הוצא מהקשרו הפוליטי ועבר עידון ספיריטואלי: אמירת פרקי תהלים, קריאת עשרת הדיברות בציבור בחג השבועות או הפצת הרעיון של "שבע מצוות בני נוח" - כל אלה משמשות נשק סודי שאמור להכריע את המערכה ב"מלחמות ה'" של הרבי.
עם זאת, נראה שפרסיקו לא הסיק את המסקנות המתבקשות מתחושת הייעוד המשיחי של הרבי. לא זו בלבד שרבי מנחם מנדל שניאורסון ראה עצמו כעומד מעל כל "צדיקי הדור", מעל נשיאי ישראל, ראשי הממשלה ומפקדי צה"ל, אלא שבעקבות מעורבותו הרבה בענייני המדינה, ועל אף הסתייגויותיו העמוקות מן המושג "אתחלתא דגאולה" - הוא האמין גם כי הוא בעל התפיסה המדינית והפוליטית הנכונה ביותר, כולל בענייני צבא ואסטרטגיה, וכי עליו מוטלת האחריות לגורלה ולמדיניותה של מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מהתנגדותו רבת-השנים של הרבי לוויתורים טריטוריאליים בארץ ישראל, או ממאבקו הפוליטי נגד התפיסה של "שטחים תמורת שלום" ונגד הסכם השלום עם מצרים. על מעורבותו בענייני צבא וביטחון הילכו סיפורים למכביר - למשל על שיחות בעלות אופי אסטרטגי ואקטואלי שניהל הרבי במשך שנים רבות עם אריאל שרון. בקצרה, במושגים מדיניים-לאומיים ראה עצמו הרבי כשליח ההשגחה האלוהית שנועד לשמש המפקד העליון של צבאות העם היהודי בעידן הגאולה הממשמשת ובאה; הוא האמין כי עליו מוטל לנהל את "מלחמות ה'" על פי הקריטריונים המדויקים שקבע הרמב"ם, ולא רק כמטפורה.
בהקשר זה אני מבקש להעלות על הכתב עדות אישית משיחה שניהלתי עם הרבי בעת מלחמת יום הכיפורים. הדברים מלמדים על תפיסתו הסובייקטיבית של הרבי כמי שמופקד על "מלחמות ה'" ועל ביטחון עם ישראל ומדינתו. על האירוע, יש לציין, דיווח בזמנו בקצרה העיתונאי גרשון יעקובסון בעיתון דער אלגעמיינער זשורנאל שראה אור בניו יורק ב-7 בדצמבר 1973.
בשנת 1972 הגעתי לארצות-הברית לשמש נציג המחלקה לתרבות תורנית בגולה מטעם ההסתדרות הציונית. בשנה שקדמה למלחמה ביקרתי כמה פעמים בהתוועדויות אצל הרבי בלוויית מנחם לוין ז"ל, שכיהן בתפקיד קונסול ישראל בניו יורק. בכל הזדמנות כזו היינו מוזמנים לעלות ולהתייצב על הבמה שעליה ישב הרבי, כשסביבו זקני חסידיו. אינני משוכנע שהם ביקשו לכבד אותנו במחווה זו; נדמה לי דווקא שהם ביקשו להוכיח בכך, קבל עם ועולם, את כפיפותנו הוולונטרית לרבי.
ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, בליל שמחת תורה תשל"ד - שלדידנו היה "יום טוב שני של גלויות" - הגענו מנחם לוין ואני אל בית מדרשו של הרבי בקראון הייטס לאחר סיום תפילת הערבית ולפני פתיחת ההיכל להקפות. ממרומי עזרת נשים, סיפרה לי אחר כך אשתי, אפשר היה לראות את הצפיפות העצומה בהיכל, עד כדי כך שנדמה היה שאי-אפשר להכניס לתוכו אפילו סיכה. והנה לפתע נחצה לשניים ים המגבעות השחורות כדי לפנות לנו דרך אל בימת הכבוד של הרבי. נעמדנו שנינו לצדיו ובמשך למעלה משעה, בטרם ההקפות, שוחח אתנו הרבי בזמן שהציבור כולו ניצב דומם ומשתהה לנוכח "עיכוב התפילה". קהל החסידים, שהיה מרותק למראה יוצא הדופן של הרבי המשוחח עם שני נציגים ישראלים, הבין בוודאי כי השיחה עוסקת במלחמה המתנהלת זה עתה.
אווירה של חרדת קודש אפפה את אותה שיחה. הרבי דיבר אתנו על משמעות המלחמה ובעיקר על חשיבות התקופה מבחינת תהליך הגאולה. מאחר שהייתי נתון בהתרגשות עצומה, אינני זוכר אם הרבי השתמש במושג "מלחמת גוג ומגוג", אבל זו הייתה רוח הדברים. הרבי שאל וחזר והִקשה בתקיפות רבה מדוע נעצרה המערכה הצבאית ברמת הגולן, ומדוע כוחות צה"ל, שכבר הדפו את הצבא הסורי, נמנעו מלהתקדם ולכבוש את דמשק. באותה שעה, יש לציין, נחלצו כוחות צה"ל ממצב המגננה ששקעו בו בראשית המלחמה, עברו למתקפה והגיעו כבר עד כדי כשלושים קילומטרים מן הבירה הסורית; מבחינה מעשית אפשר היה אפוא להמשיך את תנופת ההתקפה, לכבוש את דמשק ולהכריע בכך את גורל המלחמה. ניסינו לתרץ באוזני הרבי את המהלך ולתלותו בחשש שמא תממש רוסיה את אזהרותיה ותתערב במלחמה לצדה של דמשק אם תתקדם ישראל לעבר הבירה הסורית. מנגד, אמרנו כי נראה שישראל מבקשת לרכז כוחות גדולים דווקא בחזית הדרום כדי להדוף בצורה משמעותית ומכרעת את הצבא המצרי אל מעבר לתעלה. הרבי דחה את טענותינו אחת לאחת. הוא טען שהכניסה לשטח מצרים היא טעות אסטרטגית, שכן היא כבר לא תוכל לשנות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. הוא קבע כי הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל היא דווקא המלחמה עם סוריה, וכי עד שזו לא תוכרע באופן מוחלט, לא תגיע אל סיומה מלחמתם של הערבים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. משום שדמשק היא עיר היסטורית עתיקת יומין, אמר, היא מסמלת את יציבות העולם המוסלמי ולכן את האיום על עם ישראל. פגיעה בסמל כזה תערער עד היסוד את חוסנו הפנימי של העולם הערבי כולו. רוסיה, כך סבר, לא תממש את איומיה. היא רק מדברת, אך לא תעשה דבר. יתר על כן, לדעתו, גם ההתנגדות האמריקנית להכרעת סוריה היא מן השפה ולחוץ, ולאמיתו של דבר ארצות-הברית משוועת לכך שישראל תעשה זאת. ובעניין מחיר הדמים שעלולה ישראל לשלם, הרבי טען כי אם לא נכריע את המערכה עכשיו, בשעת כושר זו, אזי בעתיד יישפך דם רב הרבה יותר, במלחמות הבאות שיכפו עלינו הערבים.
את אמירותיו הפוליטיות תיבל הרבי בציטטות מהמדרשים ומספרות הקבלה על כך שדמשק היא כקוץ בבשרה של ירושלים. הוא חזר כמה פעמים על דברי התלמוד הידועים על קיסרי, שאותה השווה לדמשק של היום, ועל ירושלים: "קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמן. ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן" (בבלי מגילה ו ע"א). התקשיתי לעקוב אחר שטף המקורות והציטטות, אבל הרבי חזר כמה וכמה פעמים על המדרש הידוע כי "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה, ושערי ירושלים עתידין להיות מגיעים עד דמשק" (שיר השירים רבה, ז, י).
באותו ליל שמחת תורה אירע אירוע נוסף, מתוכנן מראש ובעל נופך משיחי: בפעם הראשונה הוצא מארון הקודש "ספר התורה של המשיח" שכתיבתו הסתיימה במועד סמוך, והרבי התכבד לשאתו בהקפה הראשונה. גם אנחנו התכבדנו, יחד עם זקני החסידים, בנשיאת ספרי תורה לצדו. אלפים מילאו את המקום בשירה ובריקודים והאולם כולו התמלא בתחושה המשכרת שהנה-הנה הגיעו ימות הגאולה, והמשיח הוא לא אחר מהרבי מליובאוויטש הנושא את ספר התורה שנכתב לכבודו.
בתום השיחה ביקש מאתנו הרבי לשוב הביתה מיד לאחר ההקפות, לטלפן לארץ ולהעביר בשמו מסר דחוף, אקוטי ממש, לראשי המדינה: עליהם להורות על כיבוש דמשק, בלי שום חשש מאיש. תחת הרושם הקשה של השיחה הבטחנו לרבי שנמלא את השליחות שהטיל עלינו. מנחם לוין הבטיח להביא את הדברים לידיעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר, ואילו אני הבטחתי שאתקשר עם ראשי המפד"ל ואמסור להם את דבריו על כל פרטיהם.
יש לציין כי מבחינת ההלכה, אסור היה לנו כישראלים לחלל בפרהסיה את יום שמחת תורה שבגלות, אף שעבורנו היה זה "יום טוב שני של גלויות" ולכן לא היינו מחויבים בשמירתו. אבל כ"הוראת שעה" התעלם מכך הרבי ואף דחק בנו למהר ולמלא את השליחות. דפוס פעולה רדיקלי זה ידוע מתקופות אחרות, שבהן מיועדים פוטנציאליים לתפקיד המשיח התעלמו מדקויות הלכתיות שעמדו בדרכם כ"הוראת שעה" בשל הביטחון בקרבת עת הקץ; שלא לדבר על כך שהם עיוותו לעתים קרובות את פשט המקורות, כפי שהוכיח פרסיקו היטב במאמרו.
הדרך הביתה לשכונת פאר רוקאווי נדמתה בעיניי כאורכת נצח. בכל רמ"ח אבריי חשתי את עוצמתה של השליחות שהטיל עלינו הרבי. חשתי כאילו אני נושא על כתפיי הצנומות את גורלו של עם ישראל. באותו הלילה הצלחתי להשיג את חבר הכנסת זבולון המר ז"ל, שנקרא לצאת מישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה בתל אביב. חזרתי באוזניו על הדברים ומסרתי את דרישתו המפורשת של הרבי. כעבור מחצית השעה חזר אליי חבר הכנסת יצחק רפאל ז"ל וביקש אף הוא לשמוע בדיוק מה אמר הרבי וכיצד הפריך את החששות מפני כישלונות ושפיכות דמים מיותרת. בתגובה לדבריי אישר יצחק רפאל כי שר הביטחון משה דיין אכן חושש ממעורבות רוסית ועל כן פקד על צה"ל שלא להתקדם אל מעבר לקווים שבהם החזיקה ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן.
אריה מורגנשטרן
מרכז שלם, ירושלים
 
לעורכים,
מאמרו המלומד והמשכנע של תומר פרסיקו אכן מצליח במשימתו להוכיח כי הרבי האחרון של חב"ד האמין כי הוא מלך המשיח - ורצה שגם אחרים יאמינו בכך. בדומה לדוד ברגר, רב והיסטוריון שחקר את תנועת חב"ד, פרסיקו משכיל לשלב בין מחקר קפדני לעמדה מוסרית בלתי מתפשרת. הוא אינו בוחל במילים ואינו מהסס להרתיע מפני הסכנה שמציבה תנועת חב"ד ליהדות הנורמטיבית לגווניה. מאמרו מזכיר בתעוזתו את מאמרו הנוקב של אברהם יהושע השל, "השראה נבואית לאחר עידן הנביאים" (Prophetic Inspiration After the Prophets). למקרא המאמר תוהה הקורא כיצד יכולים אנשים משכילים מקרב הקהילה היהודית להאמין באמת ובתמים בדברי ההבל חסרי המשמעות של תנועת חב"ד.
פרסיקו מדגים אפוא את ההבטחה הטמונה בתחום האקדמי של חקר הדתות ואת התרומה שביכולתו לתרום להבנת סוגיות בוערות בעולם היהודי בזמננו.
ג'ייקוב ניוזנר
מכללת בארד, אננדייל-און-האדסון, ניו יורק 
 
יחסי יהדות-נצרות
לעורכים,
במאמר המערכת "ברכת המינים" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009) קורא אסף שגיב לעולם היהודי לשקול מחדש את גישתו המסורתית, הרואה בנצרות לא רק עבודה זרה אלא גם דת בזויה ונתעבת. זוהי קריאת תיגר אמיצה על גישה עתיקת יומין המושרשת עמוק כל כך בנפש היהודית, עד שמישהו עוד עלול להאשים את שגיב בניסיון לערער את יסודות הדת והזהות היהודית. טוב הוא עושה אפוא כשהוא מסתמך על דבריהם של חכמי הלכה בולטים מן המאות הקודמות, ובהם אנשים שחוו על בשרם את מוראות הגישה האנטי-יהודית בארצות הנוצרים ואף על פי כן גיבשו יחס חיובי וסובלני יותר כלפי הנצרות, ואף הדגישו את תפקידה המרכזי בהפצת ערכי המוסר המשותפים לה וליהדות. בחינה מקיפה ומעמיקה של השינויים שחלו בעמדה היהודית כלפי הנצרות בימי הביניים ובעת החדשה הופיעה לראשונה ב-1961 במחקרו החלוצי של פרופ' יעקב כ"ץ, בין יהודים לגויים: יחס היהודים לשכניהם בימי הביניים ובתחילת הזמן החדש.
למרבה הצער, רק מתי מעט בקרב היהודים, ובמיוחד בישראל, מודעים לכך שזה יותר ממחצית המאה שגורמים רבי-מעלה בעולם הנוצרי בוחנים מחדש את יחסה השלילי של הכנסייה כלפי היהדות והעם היהודי ואת כל היבטיה של "תורת הבוז" (teaching of contempt) שהורתה בראשית הנצרות. לאחר מאות שנים שבהן הדמוניזציה של היהודים התקבלה ללא עוררין והייתה יסוד מוסד בדת הנוצרית, אנו עדים בעשורים האחרונים לשינויים מהפכניים, ההולכים ומשתלבים אט-אט אך באופן שיטתי בעקרונות היסוד של הנצרות. ברוב הזרמים המרכזיים של הנצרות, ובמיוחד בכנסייה הקתולית המונה יותר ממיליארד מאמינים, כולל השינוי לא רק מחויבות תקיפה להיאבק באנטישמיות על כל צורותיה, אלא גם אמירה ברורה על תוקפה המתמשך של הברית המיוחדת הכרותה בין האל ובין העם היהודי. כתוצאה מכך נזנחו כל הניסיונות למשוך יהודים - אם בכוח הזרוע ואם בשכנוע ידידותי - לחיק הברית של הנצרות עם האל.
השינויים המפליגים הללו בעולם הנוצרי אינם בין הסיבות שמונה שגיב לקריאתו לעולם היהודי לבחון מחדש את יחסו השלילי המסורתי כלפי הנצרות והנוצרים. הוא מתמקד בשני אתגרים הרי-גורל הניצבים כיום בפני יהודים ונוצרים כאחד, המחייבים לדעתו את היהודים לאמץ גישה חיובית יותר כלפי הכנסייה ומאמיניה ולפעול עמם שכם אל שכם. האיום הראשון הוא זה שמציב האיסלאם הפונדמנטליסטי לערכים היודיאו-נוצריים ולציוויליזציה המערבית שנוסדה על גביהם. האיום השני הוא זה הנשקף לאנושות כולה בעידן של התפתחות טכנולוגית חסרת תקדים, המספקת לבני האדם את היכולת להרוס את הבריאה ואת האנושות עצמה. הסכנה נעוצה בכך שהחברה המודרנית, המרכזת בידיה עוצמה טכנית אדירה, אינה מחזיקה בערכים הרוחניים והמוסריים החיוניים להבטחת שימוש אחראי באותה עוצמה.
באשר לסכנה הראשונה, חשוב להדגיש כי מקורה בקבוצות מסוימות בתוך העולם המוסלמי אדיר הממדים ולא בדת המוסלמית עצמה; היהדות הקלאסית, חשוב לזכור, הלוא סברה כי האיסלאם קרוב אליה יותר מן הנצרות, וכך סבורים גם רוב היהודים האורתודוקסים בדורנו. מה שאנו עדים לו כיום איננו "התנגשות ציוויליזציות" בנוסח התיאוריה השנויה במחלוקת של סמואל הנטינגטון, אלא התנגשות בתוך הציוויליזציות והדתות עצמן. כפי שציין כבר הרב דוד רוזן, פעיל מוביל בתחום היחסים הבין-דתיים בעולם:
זוהי התנגשות בין אותם גורמים בתרבות הדתית, שתחושת הפגיעה וההשפלה ההיסטורית מובילה אותם לניכור ולקונפליקט עם החברות שבתוכן הם חיים וגם עם מי שנמצא מחוץ לתרבותם הפוליטית, ובין כוחות המבקשים לשלב חברות אחרות בדרך בונה כחלק מתרבות עולמית ומפעילות גומלין חיובית עם המודרניות. אותה "התנגשות בתוך הציוויליזציות" פירושה שקיצוניים דתיים ממסורות ומתרבויות שונות מהווים אולי (כמעט תמיד בלא-יודעין) חלק בלתי נפרד מ"קונספירציה של קונפליקט", אבל על הגורמים הנאורים בתוך המסורות הללו מוטלת האחריות לפעול יחד לא רק כדי להיות גדולים יותר מסך כל חלקיהם השונים, אלא גם כדי לספק את העדות החלופית החיונית - כלומר את שיתוף הפעולה הבין-דתי ואת הכבוד ההדדי…
באשר לסכנה השנייה שמציין שגיב, יש להדגיש כי בשנים האחרונות נוצר דיאלוג רשמי לבבי ובונה בין נציגי הרבנות הראשית של מדינת ישראל ובין נציגי הוותיקן מן הדרגים הגבוהים ביותר. פגישותיהם נערכות ברומא ובירושלים לסירוגין וכל אחת מהן מסתיימת בהודעה רשמית משותפת. הדיונים אינם מתמקדים בעיקרי האמונה - על כך אומר שגיב בצדק כי אי-אפשר להשיג הסכמה, ולמען האמת גם אין צורך - אלא בהקניית הערכים המשותפים הנחוצים להצלת האנושות מפני עצמה ובהתקדמות לעבר יעד משותף של "תיקון עולם".
אני רואה סכנה שלישית, שהיא לדעתי המניע החשוב והדחוף ביותר לשינוי היחס השלילי המסורתי של העולם היהודי, ובמיוחד של היהודים בישראל, כלפי הנצרות והנוצרים. איום זה אינו אתגר משותף נוסף לנצרות וליהדות, אלא סכנה חמורה המאיימת במיוחד על העם היהודי.
העוינות הנוצרית ליהדות החלה להתפתח כבר במאות הראשונות לספירה, כשהנצרות הייתה עדיין דת נרדפת ובלתי חוקית ולנוצרים לא היו אפשרויות רבות לממש בפועל את האיבה שחשו. הסכנה האמיתית, הן ליהודים והן לנוצרים, התגלתה במלוא עוצמתה במאה הרביעית ואילך, כאשר הנוצרים הפכו לגורם השולט והיהודים, כמיעוט, היו תלויים בחסדיהם. שינוי זה סימן את ראשיתן של מאות שנות רדיפה, שערערו מן היסוד את יומרתם של הנוצרים להציג את דתם כמופת של ענווה, אהבה ומחילה.
באופן דומה, היחס השלילי של היהודים כלפי הנצרות התפתח במידה רבה במאות השנים שבהן היו היהודים מיעוט נרדף; מאחר שהיו נטולי כוח, לא היה ביכולתם לתרגם את הטינה לפגיעה ממשית בנוצרים. אבל כיום, כאשר אנו מהווים רוב בעל עוצמה רבה במדינת ישראל, הבוז וההשמצות מציבים איום מוחשי על המיעוט הנוצרי הזעיר החי בקרבנו; יתר על כן, הם גורמים נזק עצום לרקמה המוסרית של יהדותנו ושל החברה הישראלית. כמי שעוסק באינטנסיביות ביחסים בין יהודים לנוצרים בישראל זה כמעט ארבעים שנה, תחילה כמנהל מחלקת העדות הנוצריות במשרד הדתות ואחר כך כמנהל מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים, אני יכול להעיד כי המצב הולך ומחמיר - וזו הייתה הסיבה העיקרית להקמת המרכז בשנת 2003. מחקר שערכנו לאחרונה בשיתוף עם מכון ירושלים לחקר ישראל מראה כי היחס השלילי ביותר כלפי הנצרות והנוצרים בא מצד היהודים הדתיים יותר וגם הצעירים יותר, שהם במידה רבה תוצרי מערכת החינוך הישראלית.
אנו מתעקשים לתבוע מן הנוצרים להתנצל על רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה ועוקבים אחר כל התפתחות בממסד הכנסייתי כדי לאתר ולו שמץ של פגיעה ביהודים, אך בה בעת אנשי ציבור ישראלים נשמעים שוב ושוב בכלי התקשורת כשהם מתבטאים בבוז ובגסות כלפי הנוצרים והדת הנוצרית; מתרבים גם המקרים של חילול מוסדות כנסייתיים ובתי קברות נוצריים בידי יהודים. היהדות הפונדמנטליסטית במדינת ישראל מאיימת על המיעוט הנוצרי המקומי לא פחות מאשר הפונדמנטליזם האיסלאמי. נוצרים רבים בוחרים להגיב בסלחנות ובענווה על העלבונות ועל המתקפות, לנוכח ההיסטוריה הטעונה של היחסים בין שתי הדתות, אך אל לנו להתעלם מן הפגיעה הקשה הנגרמת לחוסננו המוסרי ולעצם העקרונות של דתנו. חובה עלינו לשקול מחדש - ולו מסיבה זו - את יחסנו השלילי המסורתי כלפי הנצרות והנוצרים, כפי שמציע שגיב.
דניאל רוסינג
מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים (JCJCR)






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021