דני סטטמן, ארנון סופר, חגי רם ואחרים




 
האיסלאם והמערב: קווי הפרדה?
לעורכים,
כותרת מאמרו של רוג'ר סקרוטון, "האיסלאם והמערב: קווי הפרדה" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009), חושפת מיד את הבעיות היסודיות הטמונות בו. שהרי מי שטוען כיום לקיומם של "קווי הפרדה" קשים או רכים בין ה"איסלאם" ל"מערב" מתעלם למעשה מגוף הידע העצום - האמפירי, התיאורטי וההגותי - שהצטבר בעשורים האחרונים, ומעיד על עצמו שהוא מוּנע על ידי ודאויות אידיאולוגיות ולא על ידי נסיבתיות היסטורית.
סקרוטון משתמש בפרקטיקה מקובלת של חלוקת העולם שהזינה בזמנו את המפעל הקולוניאלי והעניקה לו לגיטימציה, והיא ממשיכה להתקיים כפרקטיקה מרכזית של כוח גם כיום. כך, למשל, הדוקטרינה הנפשעת של "המלחמה בטרור", שהוביל ממשל בוש, צמחה מתוך אותן הנחות בינאריות המוצגות במאמר. רוצה לומר, אף כי הרעיון של "מערב" ו"איסלאם" הומוגניים ונפרדים אינו עומד במבחן הביקורת כבר עשרות שנים, הרי שגרסאות מוחפצות של "מערב" ושל "איסלאם" ממשיכות לשלוט בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי.
מאמרו של סקרוטון מספק דוגמאות רבות לייצוגים שאף כי אין להם אחיזה במציאות יש בכוחם להוסיף לאלימות הפושה בעולם ולהעניק משנה תוקף ליחסי הכוחות הבלתי שוויוניים השוררים בו. המאמר רווי בהכללות גורפות, בתפיסות מיושנות ואף בשגיאות עובדתיות. להלן אתעמת עם טיעוניו המרכזיים ואציע חלופות.
כאמור, סקרוטון מציע גרסאות בינאריות ומוחפצות של "המערב" מול "האיסלאם". בעוד שהוא תופס את "המערב" כמקום הולדתו של העולם המודרני, הוא רואה ב"איסלאם" מרחב המייצג כל מה שמנוגד לרציונליות המערבית המתורבתת. ואולם, חוקרים והוגים רבים - ולא רק מחוגי השמאל - הדגימו כי קטגוריות אלה אינן, למעשה, ישויות נפרדות ומונוליתיות. אדרבה, "האיסלאם" ו"המערב" ייצרו, עיצבו והגדירו זה את זה, ואף התערבבו זה בזה, באמצעות זיקות גומלין מורכבות שהתפתחו במשך חמש מאות השנים האחרונות (וגם זמן רב קודם לכן).
סקרוטון מציג היסטוריה "מכונסת פנימה" של אירופה, המספרת כי תהליך עיצובה של היבשת התרחש אך ורק בגבולותיה הגיאוגרפיים, ללא קשר לקפיטליזם המתפשט, לשליטה הקולוניאלית מעבר לים, לגזענות המדעית ולתופעות אלימות אחרות. לשיטתו של סקרוטון, "דרך החיים המערבית", שהיא פרי הישגים שראשיתם בנאורות, ניצבת כיום אל מול "יריב חדש", "האיסלאם", "המאמין כי [היא] פגומה מיסודה ואולי אף מחללת את כבודו של האל". סקרוטון אינו סבור, כמובן, שהעימות בין שני הגושים הוא תופעה חדשה מבחינה היסטורית, אבל מזהיר מפני מגמה חדשה ומסוכנת המסתמנת בו: בעידן הגלובליזציה, המתאפיין בהגירות המוניות ובכינונן של קהילות פזורה, האיום שמציב "האיסלאם" לאירופה אינו ערטילאי ורחוק כפי שהיה בעבר; כיום, מוסלמים מן המושבות לשעבר נמצאים בלב לבו של המטרופולין ומאיימים על "דרך החיים המערבית" מבפנים, כמעין גיס חמישי.
טיעון זה של סקרוטון מספק דוגמה קולעת לגזענות הליברלית-לאומית ה"חדשה" באירופה, זו הממירה את המסמן הביולוגי במסמן סוציולוגי או תרבותי, כדבריו של הפילוסוף אטיין בליבר. אלא שעד מהרה מתברר שגם מה שסקרוטון מזהה כ"תווי האופי הייחודיים" של "דרך החיים המערבית", שעליהם הוא מבקש להגן, עומד על קרקע רעועה.
לדברי סקרוטון, "דרך החיים המערבית" נשענת על שבעה מאפיינים, שכל אחד מהם עומד בסתירה מוחלטת לרוחו של "האיסלאם". המאפיין הראשון הוא "תפיסת האזרחות". לשיטתו, האזרחות במדינה המודרנית (כלומר באירופה) היא העיקרון הראשי של הגדרת זהות, ולפיכך נועדה להתעלות מעל הזהויות האחרות, ולעתים המנוגדות, המבוססות על מעמד, מגדר ודת, ולהמירן במה שאפשר לכנות "התנסות מאחדת". סקרוטון טוען בצדק רב כי האזרחות והחילוניות הולכות יד ביד - כלומר החילוניות היא שמגדירה מחדש את הפרקטיקות המבדילות של העצמי וניצבת מעליהן. סקרוטון טוען כי העיקרון הזה אינו קיים בחברות מוסלמיות בנות זמננו, משום ש"האיסלאם התקשה… מלכתחילה לקבל את האפשרות שהאנושות זקוקה לחוק אחר [חילוני, כלומר מעשה ידי אדם]… מלבד מה שנמסר לאדם בקוראן".
אלא שסקרוטון מתעלם מן הסתירות הנטועות בסדר האזרחי-חילוני עצמו, הן במדינות הדמוקרטיות-ליברליות באירופה ובארצות-הברית והן בארצות האיסלאם. אין ספק שצורות הגישור המאפיינות את החברה המודרנית באירופה שונות מאלה שאפיינו את האיסלאם (ואת הנצרות) בימי הביניים. ועם זאת, אי-אפשר לומר שבמדינת הלאום המודרנית הדת נסוגה מהחיים הציבוריים. בבריטניה המדינה קשורה בעבותות לכנסייה הממוסדת אף כי רוב תושביה אינם דתיים; בארצות-הברית האוכלוסייה דתית ברובה אך המדינה הפדרלית היא חילונית - ומכל מקום, הדת תופסת מקום מרכזי בפוליטיקה; ואפילו בצרפת, סמל המדינה הריכוזית, האזרחים אמנם מוגדרים חילונים, אך ספק אם מטעם עצמם.
"קווי ההפרדה" החוצצים, לשיטתו של סקרוטון, בין "המערב" ל"איסלאם" קורסים אפוא עד מהרה, וזאת משום שהמתחים המאפיינים את תפיסות האזרחות והחילוניות ברבות מן המדינות המוסלמיות אינם שונים באופן מהותי מאלה שאנו מגלים במדינות הדמוקרטיות-ליברליות באירו-אמריקה. טלו, לדוגמה, את איראן ואת מצרים. מאז 1979 איראן היא מדינה דתית בעלת דפוסים תיאוקרטיים מובהקים, אך רוב תושביה חילונים, ואילו במצרים שלטון חילוני חולש על אוכלוסייה דתית ברובה. זאת ועוד: בשעה שבמדינות אירו-אמריקה הדת לא נעלמה מעולם מן הזירה הציבורית, הרי שבאיראן ובמצרים דווקא החילוניות מפגינה גמישות וחיוּת מרשימות בחיים הציבוריים, למרות המהלומות שמטיחים בה לעתים החוגים האיסלאמיסטיים.
המאפיין השני של "דרך החיים המערבית" על פי סקרוטון הוא הלאומיות הטריטוריאלית. סקרוטון סבור כי בשעה שלאומיות זו הכתה שורשים עמוקים בדמוקרטיות המערביות, ובזכותה "מצליחים תושבי[הן]… לחיות זה לצד זה ולכבד את זכויותיהם של האחרים כאזרחים", הרי שבמדינות מוסלמיות "לא הצליחו לייצר את סוג הנאמנות הטריטוריאלית המאפשרת לאנשים בני דתות שונות, רשתות שארוּת שונות ושבטים שונים לחיות בשלום זה לצד זה…". אלא שלית מאן דפליג שתולדות הלאומיות הטריטוריאלית באירופה במאה העשרים רצופות לאו דווקא בשלום ובכבוד, כי אם ברצחנות; כדברי ההיסטוריון אריק הובסבאום בספרו לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, "הניסיון ליצור יבשת המחולקת בדקדקנות למדינות טריטוריאליות קוהרנטיות, אשר כל אחת מיושבת באוכלוסייה אתנית ולשונית הומוגנית נפרדת, [הוביל ל]גירושים נרחבים או [ל]השמדה של מיעוטים".
גם את קורות הלאומיות הטריטוריאלית במדינות המוסלמיות קורא סקרוטון קריאה פשטנית וסלקטיבית. הוא תוהה "אם לא נטוש… סכסוך אמיתי ותהומי בין הדרך שבה תופס האיסלאם את הקהילייה ובין ההשקפות שהזינו את מושג השלטון הלאומי בתרבותנו". "ייתכן", הוא מוסיף, "שמדינת הלאום היא בעצם רעיון אנטי-איסלאמי". ואולם, קשה לחלוק על כך שהמורשת האירו-אמריקנית הפכה בימינו לחלק בלתי נפרד מן החברות האנושיות בעולם כולו, לא רק ב"מערב" אלא גם בעולם "האיסלאם". היא מצויה בכל מקום, החל במבנים הגלובליים ובפרקטיקות היומיומיות של הכלכלה, דרך התצורות המדינתיות והאידיאולוגיות של הפיתוח וכלה בתרבות הצריכה ובפוליטיקה של גזע ושל אתניות. הדגמים המיובאים לכאורה של מדינת הלאום אינם בבחינת יוצאים מן הכלל. אדרבה, דגמים אלה נפוצו ונקלטו בכל רחבי העולם, תחילה בחלקים מאירופה ובמושבות הלבנים שמחוצה לה ואחר כך בשאר העולם - בין באזורים שהיו תחת שלטון קולוניאלי ובין בכאלה שלא היו נתונים לשלטון כזה. על כן, בניגוד למהלך של סקרוטון, המשער מראש כי הדגמים הללו זרים לאיסלאם, עלינו לעקוב בקפידה אחר התהליך המתמשך וההפכפך שבו חברות מוסלמיות אִקלמו את הדגמים הללו - נשאו ונתנו עמם, התנגדו להם או קיבלו אותם באופן סלקטיבי, ועל ידי כך העניקו להם משמעויות חדשות המתאימות לנסיבותיהן הייחודיות. חוקרים רבים מתחומי ידע שונים כבר הראו בדרך זו כי חברות מוסלמיות וחוגים איסלאמיסטיים הצליחו לפתח סוג של נאמנות טריטוריאלית המבליעה את כל הנאמנויות האחרות באחדות של "רחם הלאום". כדברי סמי זוביידה בספרו איסלאם: העם והמדינה (2003), "מחויבות פאן-ערבית או פאן-איסלאמית או מחויבות אתנית צרה חורגות בעליל ממחויבות למדינת הלאום, אבל תפיסת הלאום נעשית לשדה ולדגם שלפיו מעלים על הדעת את המחויבויות והנאמנויות האחרות האלה".
עוד טוען סקרוטון כי היות שחלוקת המזרח התיכון למדינות לאום הייתה בראש ובראשונה תוצאה של גבולות מדיניים ששורטטו בידי אימפריות אירופיות, הרי שהמעשה הלאומי באזור הוא מלאכותי בעיקרו ונשען על יסודות רעועים, ועל כן נידון לכישלון חרוץ. טיעון זה נשען כמובן על ההיגיון הסדרתי והטלאולוגי של האידיאולוגיה הלאומית, הגורס כי הלאומיוּת, בהיותה תופעה טבעית או קדמונית, הטרימה את המדינה המודרנית, וכי המדינה נועדה בסך הכל לממש את המאוויים הלאומיים שקדמו לה. אלא שגם כאן ראוי לשוב ולעיין במחקרו הקלאסי של הובסבאום על תולדות הלאומיות באירופה. הובסבאום הופך על כנו את הסדר הלאומי הסדרתי-טלאולוגי ומראה כי גם באירופה קדמה המדינה להזדהות הלאומית ולא להפך. הלאומיות, הוא מסביר, היא הבניה מאוחרת שנבעה מתודעת ההשתייכות בהווה או בעבר לישות פוליטית קיימת, ולא היא שחוללה או כוננה את אותה ישות. רק קיום המדינה אִפשר לאליטות שליטות להפיץ את האידיאולוגיה הלאומית באמצעות מנגנוני השליטה והחִברות המדינתיים, ובכך להפוך את האידיאולוגיה הזו לנחלת הקולקטיב.
דברים אלה נכונים לאירופה כשם שהם נכונים למזרח התיכון. יש אמנם אמת בטענה של סקרוטון כי מדינות רבות במזרח התיכון - ובאסיה ובאפריקה בכלל - באו לעולם בחסות המפעלים האימפריאליים. אלא שמרגע היווסדן, הן סייעו לבריאתם של "דמיונות לאומיים" חדשים, וזאת באמצעות מערכות חינוך משותפות, שוקי תעסוקה בשליטת המדינה, רשתות לאומיות של תקשורת ותעבורה וגיוס החובה לצבא. כל אלה מחזקים את תפיסת הלאום באותן מדינות חדשות - גם אם הן קמו מלכתחילה באופן מלאכותי ובגבולות שרירותיים.
מאפיין מועיל נוסף של הציוויליזציה המערבית הוא "הנצרות", טוען סקרוטון. כאן הוא נוטה להכללות א-היסטוריות המאפיינות את האוריינטליזם הקלאסי: בשעה שהנצרות האירופית השכילה עוד בימי הביניים המוקדמים ליצור הפרדה של ממש בין דת למדינה, הרי שב"איסלאם", התובע שליטה מוחלטת על כל תחומי החיים, דת ומדינה שכנו תמיד ולעולם ישכנו יחדיו - ולכן הוא אינו מסוגל לייצר זהויות או מבנים פוליטיים שאינם קשורים בטבורם לדפוס השלטון התיאוקרטי.
סקרוטון צודק אמנם באמרו שתנועות איסלאמיסטיות בנות זמננו דוגלות ביישום מלא של תורת האיסלאם ושל חוק השריעה בחיי החברה והכלכלה. ואולם, נראה כי הוא לוקה באנכרוניזם והופך את הסדר הכרונולוגי על פיו, שהרי בתביעתם לאיסלאמיזציה מחמירה של החברה ושל השלטון האיסלאמיסטים אינם ממשיכים את המסורות ואת הצווים הפוליטיים שהיו נהוגים לאורך ההיסטוריה של דתם, אלא חורגים מהם חריגה בוטה. בכל מאות שנות האיסלאם שלאחר ימי הנביא מוחמד ויורשיו הראשונים היו המדינה והדת מאוחדות להלכה בלבד, ולמעשה הייתה הבחנה ברורה בין השתיים. יתר על כן, רוב המדינות בעולם המוסלמי בן זמננו נוהגות במידה רבה כמדינות חילוניות. אם כן, בהקשר של יחסי דת ומדינה אפשר למצוא דווקא דמיון רב בין קורות האיסלאם לקורות הנצרות, ולא "קווי הפרדה".
התעקשותו של סקרוטון על "הנצרות" כמאפיין ייחודי של "דרך החיים המערבית" מלמדת על מצוקתם של אירופים רבים לנוכח גלי ההגירה של מוסלמים מהעולם השלישי, ואגב כך מספקת דוגמה להתרוששותה של תיאוריית החילון (שסקרוטון עצמו אמון עליה). ואכן, הגירות אלה וההתנגדות להן חושפות את העובדה שאירופה מעולם לא הייתה חילונית ממש, ושהמלחמה על הסמלים הדתיים בזירה הציבורית (הרעלה בצרפת, למשל) מבטאת יותר מכל את השבריריות של התרבות האזרחית החילונית ביבשת זו.
"ביקורת עצמית" היא מאפיין נוסף שמגדיר לדידו של סקרוטון את הציוויליזציה המערבית ונעדר מעולם "האיסלאם". ואולם, דומה כי דווקא סקרוטון הוא שלוקה בהעדר ביקורת עצמית לנוכח מעלליהן הנפשעים של מדינות אירו-אמריקה בעולם הקולוניאלי והפוסט-קולוניאלי, ובכלל זה בארצות מושבם של האיסלאמיסטים. "האמת היא", הוא כותב, "שהאשמה אינה מוטלת עלינו, ששנאת אויבינו כלפינו אינה מוצדקת כלל, ושעוינותם הבלתי מתפשרת לא תתפוגג גם אם נביע חרטה גמורה" (ההדגשה במקור). התכחשותו של סקרוטון לכך שהאיבה המוסלמית כלפי המערב נובעת מחוויה היסטורית ממשית של דיכוי ושל אי-צדק, וטענתו כי עוינות זו נובעת אך ורק מטבעה של התרבות "שלהם", מדגימה עמדה קולוניאלית קלאסית המעניקה "לנו", כלומר לאנשי המערב, את הזכות להתבונן ב"אחר", אך שוללת מן ה"אחר" את הזכות להתבונן בנו בחזרה.
לבסוף, סקרוטון מעלה על נס את תרומתו של המשקה האלכוהולי לדפוס ההתקשרויות החברתיות במערב. מעבר להתעלמותו הגורפת מן ההשלכות ההרסניות של האלכוהוליזם בעולם הקפיטליסטי, אי-אפשר שלא לתמוה על קביעתו כי שתיית משקאות חריפים היא מאפיין ייחודי של המערב. די אם נעיין בשירה הסוּפית אשר מפליגה בשבח היין ורואה בצריכתו אמצעי להתעלות מיסטית, ודי אם נקדיש תשומת לב למנהגי השתייה של תושבי הערים הקוסמופוליטיות בארצות האיסלאם - קהיר, איסטנבול ואפילו טהרן - כדי להיווכח עד כמה הפרקטיקות היומיומיות של מוסלמים רבים אינן מתיישבות עם האיסור ההלכתי על שתיית אלכוהול.
לסיכום, "קווי ההפרדה" בין "האיסלאם" ל"מערב" אינם אלא בדיה אידיאולוגית שאפילו תושבי המדינות המוסלמיות מתכחשים לה. טלו לדוגמה את עדותו של האינטלקטואל, ההיסטוריון והתיאורטיקן האיראני-אמריקני חמיד דבאשי על חייו כדיסידנט פוליטי בטהרן בשנות השישים. בספרו איראן: עם בהפרעה מספר דבאשי על אווירה של "קוסמופוליטיות גשמית" שרווחה בטהרן באותה תקופה, אווירה שלא הניחה לו להבין את העולם על בסיס הציר של "מערב" מול "מזרח", אלא על בסיס הציר של חסידי העריצות מול אלה המתנגדים לה:
לא היינו איסלאמיסטים ולא היינו אנטי-איסלאמיסטים. ייתכן שהאמהות שלנו התפללו חמש פעמים ביום, אבל האבות שלנו נהנו משתיית וודקה רוסית, ומעולם לא ידעו מהו כיוון התפילה באיסלאם… ייתכן שהדודים שלנו היו חברים במפלגת תּוּדה [הקומוניסטית] אבל בני הדודים שלנו היו חסידים מסורים של מוסאדק. כן, ייתכן שהשתתפנו בחפץ לב בטקסים השיעיים בחודש מוּחָרָם, אבל באותה העת גם השלכנו הכל ורצנו לאולם הקולנוע הקרוב כדי לצפות בסרט חדש של צ'רלי צ'פלין, במחזמר הודי או במלודרמה מצרית.
חגי רם
המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
 
 לעורכים,
ביקורתי על מאמרו של רוג'ר סקרוטון, "האיסלאם והמערב: קווי הפרדה", מתמקדת בנושא שהוא כלל אינו דן בו: הפער בין התפיסה המוסלמית לתפיסה המערבית בכל הנוגע לסדר הגלובלי שיש לכונן בעולמנו.
אני מסכים עם אבחנותיו של סקרוטון על כך שהמערב, השקוע באווירת פייסנות, מפגין בורות בכל הנוגע לסכנות ולאתגרים שהאיסלאם העולמי מציב בפניו. כפי שמתואר בפירוט במאמר, ישנם פערים עמוקים בין האיסלאם למערב בתפיסת האזרחות והמשפט וביחסם לדמוקרטיה, לחירות, לזכויות האדם בכלל ולזכויות האישה בפרט. בעולם מוסלמי אין מקום לפשרות בכל הנוגע למעמדה הנחות של האישה - ודי להזכיר את הלכות הלבוש והניאוף או את מעמדה בעת גירושין. גם מושג מדינת הלאום הוא מושג מערבי שאינו מקובל בעולם המוסלמי. אכן, כפי שטוען סקרוטון, האיסלאם מתאפיין בתוקפנות ואינו מכיר בלאומיות ובמדינת הלאום, אבל דומני שכל אלה הם פועל יוצא של עניין עקרוני ועמוק יותר, שאינו נידון במאמר.
בהתבסס על מורשת ארוכת שנים, האיסלאם המודרני - כמו זה המסורתי - רואה את העולם כנחלק לשניים: עולם האיסלאם ("דאר אל-איסלאם") ועולם הכופרים ("דאר אל-חרב"). את הכופרים יש לאסלם, ואם יסרבו לקבל עליהם את הדת החדשה - יש להשמידם. יוצאים מכלל זה הם היהודים והנוצרים, החולקים עם המוסלמים אבות משותפים דוגמת אברהם ומשה. מתוקף "ייחוס" זה, יהודים ונוצרים המעוניינים להתגורר בארצות מוסלמיות יכולים לעשות כן, אך עליהם לשלם מס לשליטים המוסלמים. זוהי תפיסה בלתי מתפשרת, שאינה מותירה מקום לפיוס או לדו-קיום בין-דתי. על פי השקפה זו, דת האיסלאם חייבת להיות תוקפנית, כובשת ומיסיונרית ולכפות את אורחות חייה על העולם כולו. בלשונו של יוסף קרמר, "המלחמה, אם כן, היא תמידית, והמצב הטבעי בין האומה האיסלאמית ליתר האומות הוא מצב מלחמה".
עבור אנשי דת ואידיאולוגיה מוסלמים - שאחריהם נוהים יותר ממיליארד מאמינים ברחבי העולם, כולל באירופה - ישנו עולם אחד, עולם האיסלאם; הם אינם מכירים באוסף של מדינות לאום וגם לא במדינות מוסלמיות עצמאיות בעלות מנהיגות חילונית ואפילו מוסלמית נפרדת.
יהיו שיטענו כי זוהי דיכוטומיה מוגזמת, שהרי ישנם כמובן עשרות ואף מאות מיליוני מוסלמים החיים חיי שגרה מתונים בארצותיהם; ישנם גם מיליוני מהגרים שהתאקלמו בארצות המערב ואינם חפצים לשנות סדרי עולם. אלא שאין מדובר כאן ברוב מול מיעוט, אלא במיעוט קטן ומיליטנטי המכתיב לרוב כיצד עליו לנהוג. אפשר לראות זאת בימים אלה ממש גם ברצועת עזה, באיראן או במצרים.
המדינות שבהן עסקינן נתונות בקונפליקט מתמיד בין שלושה גורמים: פאן-ערביות, פאן-איסלאמיות ומדינת הלאום. הניסיונות הפאן-ערביים לאיחוד בין מדינות, שלהם היינו עדים לאורך המאה העשרים, עלו בתוהו בזה אחר זה בגין הפאן-איסלאמיות והאינטרסים של מדינות הלאום.
התוצאה הבלתי נמנעת היא שמדינות אלה הופכות לדיקטטורות הנשלטות בידי מיעוט - צבאי, עדתי או דתי - שכן עמיהן הם מוסלמיים ומעוניינים במדינת איסלאם אחת, בעוד שהמנהיגים רוצים לשלוט בחלקתם. כזה הוא המצב במצרים, באיראן, בסוריה, בערב הסעודית, בכוויית, בפקיסטאן, במדינות צפון אפריקה וגם בעיראק - עד הכיבוש האמריקני והניסיון הנלעג לכונן שם דמוקרטיה מערבית.
סקרוטון כותב כי "האיסלאם בוחר כיום בגישה לוחמנית מאחר שלא איתר חוף מבטחים בעולם הזה, והוא מוצא לו מפלט בעיקרים ובערכים העומדים בסתירה לדרך החיים המערבית" (ההדגשה שלי). אלא שזו הייתה בחירתו של האיסלאם מראשיתו, מאז ימי מוחמד, ואין לראות בה מפלט או פיצוי, אלא יסוד מוסד בדת עצמה.
צודק סקרוטון כשהוא מצביע על שבריריותן של המדינות הערביות והמוסלמיות המתקשות לאמץ תרבות דמוקרטית. אולם במקרה הלבנוני נראה כי הוא מייחס חשיבות רבה מדי ל"מעמדה החריג בעולם הערבי". סקרוטון סבור כי לבנון, כמו מצרים, נהנית "מסוג של זהות כמו-לאומית בחסות המערב". אולם למעשה, הייתה זו אשליה בלבד: כל הקבוצות המערביות בלבנון הן מודרניות, בעלות ריבוי טבעי נמוך ושיעור גבוה של הגירה אל מחוץ למדינה, ולכן הייתה זו רק שאלה של זמן עד שרוב מוסלמי מוחץ, שיעי וסוני, ישיב את לבנון אל חיק העולם הערבי-מוסלמי הקיצוני.
באשר לפקיסטאן, לא ברור על מה נסמך סקרוטון בקבעו כי היא מתפקדת כמדינה. כמו ביתר ארצות האיסלאם, גם שם שלט עד לאחרונה דיקטטור הנשען על צבאו כדי לשרוד. פקיסטאן, שאיננה ערבית, אינה שונה מסוריה, מירדן, ממצרים ומכל יתר מדינות ערב, דבר המוכיח כי עצם הרעיון של מדינה חילונית, דמוקרטית ומערבית אינו עולה בקנה אחד עם האידיאל של "דאר אל-איסלאם". דווקא בתוניסיה אפשר לראות יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
בכל הנוגע לאווירת השאננות האופפת את מדינות המערב, אינני משוכנע שצודק סקרוטון כשהוא מתארך את ראשיתה לתום מלחמת וייטנאם. אירופה עייפה מאוד מאז מלחמת העולם השנייה, אולם הנאיביות, הבורות והצביעות שהיא מפגינה אינן בהכרח תוצאה של המלחמה ההיא.
יש לבדוק מה חלקן של האוניברסיטאות באירופה בזריעת זרעי השאננות והצביעות; מה משקלו של הנפט הערבי בניסיונות להתכחש לאיום הנשקף מן העולם המוסלמי; ומה מידת האחריות שבה נושאים מנהיגי אירופה בשנות החמישים והשישים, שקלטו אל היבשת מיליוני מהגרים מוסלמים מצפון אפריקה מבלי לשאול בכנות לאן יוביל הדבר.
הצביעות האירופית ביחס לקליטתם של מהגרים עולה על כל דמיון. הליברלים מן האקדמיה משכנעים את עצמם כי אירופה מסירה את גבולותיה וכי הנה אנו עומדים לחיות בעולם ללא מחיצות ובחברה פלורליסטית שבה שורר שלום בין יחידים ובין דתות. אולם אין הם מודים כי מנהיגיהם בכל זאת חרדים מפני האיסלאם הגואה וכי הם סוגרים את אירופה בחומות, בונים ציים חזקים ויעילים יותר המשייטים בים התיכון כדי לצוד מסתננים מצפון אפריקה, מקימים מאות מחנות מעצר למהגרים לא-חוקיים ושולחים אותם חזרה לארצותיהם, ומחוקקים חוקים דרקוניים המפלים את הזרים.
במסגרת המלחמה באיסלאם, סופחו לאחרונה לאיחוד האירופי רומניה, בולגריה, פולין ועוד מדינות ממזרח היבשת. כך זוכה אירופה לא רק להגברת היסוד הנוצרי אל מול האיסלאם הגואה, אלא גם לפועלים נוצרים ובהירי עור המחליפים את כוח העבודה של האוכלוסייה המוסלמית כהת העור שהיגרה אליה בהמוניה. זו האמת לאמיתה, אלה האינטרסים המנחים את המנהיגים האירופים, אלא שהם עוטפים את צעדיהם במילים יפות ונאורות.
לסיכום, מאמרו של סקרוטון מצביע על מקצת הסכנות שמציב האיסלאם למערב, אולם בפועל המצב קשה הרבה יותר; למערב אין פרטנר למשא ומתן. מנהיגי העולם המערבי מתחילים להבין כיום את המציאות לאשורה, גם אם באיחור רב. לשמאל הרדיקלי ולאקדמיה האירופית נדרש, כך נראה, זמן רב יותר להודות בטעותם.
ארנון סופר
קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, והמכללה לביטחון לאומי
 






הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021