הדפסה
גרסת PDFיואל גולובנסקי ואריאל גלבוע משיבים:
בתגובה לדבריו של פרופ' פלסנר, עלינו להדגיש: שאלת הקרקעות שאנו מעלים אינה מתייחסת להפקעת אדמות על ידי המדינה, לחלוקתן או לשימוש הציבורי שנעשה בהן. אנחנו מוטרדים מאבדן מלאי הקרקעות של העם היהודי לעתיד לבוא ומהתערערותה של תחושת הייעוד הציוני והתכלית הלאומית כיום. במפעל הציוני הקרקע היא הרבה מעבר לנכס כלכלי: זהו האמצעי לתחייתנו הלאומית כעם ריבוני. הערבים מונים כיום 74 אחוזים מאוכלוסיית הגליל המרכזי והם פועלים ללא הרף לרכישת אדמות נוספות. כמה קרקע צריכים ערביי ישראל לרכוש לפני ששאיפתם להתנתקות ולאוטונומיה, הבאה כיום לידי ביטוי מהוסס ושולי בלבד, תהיה לתביעת הזרם המרכזי? אם נרצה ואם לא נרצה, כאשר מדובר באדמות ישראל לא העקרונות הכלכליים הם המושלים בכיפה. אנו נמצאים בעיצומו של סכסוך בן למעלה ממאה שנים בין שתי קבוצות המתחרות על אותה כברת קרקע. בינינו, היהודים, יש אמנם אנשים המוכנים להתפשר ולחלק את הארץ, אך בצד האחר אין נכונות דומה לפשרה - לפחות עד כה. הערבים סבורים כי נוכחותנו כאן אינה לגיטימית: הם רואים בנו פולשים זמניים על אדמות ערביות ומוסלמיות. מסיבה זו הם התנגדו מאז ומתמיד לחלוקה, בלי קשר לגודלו של השטח שיועד לצד היהודי. הם התנגדו לחלוקה ב-1937, ב-1947, ב-1967 וב-2000, והם ימשיכו להתנגד לה גם ב-2010. זו הסיבה שהם מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית. עקרונות השוק התיאורטיים המוזכרים במכתבו של פלסנר אינם קשורים לדיון סביב הסכסוך המר על קרקעות הארץ הזו, הנמשך זמן כה רב. הוואקף לא ימכור לעולם את אדמתו, וכך גם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה הארמנית או הכנסייה הרוסית - ואין זה חשוב בכמה קרקעות הם מחזיקים וכמה מפתה המחיר.
מחירן הגבוה של אדמות היהודים, קובע פלסנר, הוא שהרתיע את הערבים מלרכוש אותן בעבר. טיעון זה אינו רלוונטי במציאות שבה שולטים הערבים באוצרות נפט. אילי הנפט במפרץ הפרסי הם המממנים כיום את ניסיונות ההשתלטות הערבית על קרקעות באצבע הגליל, בזכות יכולתם להציע למוכרים מחירים מרקיעי שחקים.
פלסנר שוגה גם מבחינה היסטורית. הוא טוען שכאשר אימצה קק"ל את המדיניות של אי־מכירת קרקעות בשנת 1920, איש לא העלה בדעתו שתקום מדינה יהודית. אבל על מדיניות זו הכריזה קק"ל מיד עם הקמתה, עוד בשנת 1901, ומי שקבע אותה היה לא אחר מאשר תיאודור הרצל. הרצל, כפי שהראינו במאמרנו, ראה בחזונו מדינה יהודית שבה יחיו מיעוטים שונים לצד היהודים. הוא רצה שהיהודים ירכשו קרקעות שתשרתנה את העם היהודי כולו - כדי שההחלטות בעניינן לא תתקבלנה בידי תושביה היהודים של מדינת ישראל בלבד (ובוודאי לא בידי אזרחיה הלא-יהודים. ראה הטקסט הקשור להערות השוליים 26 ו-27 במאמרנו).
טיעון מעניין מעלה פלסנר בכתבו כי פרשת קציר (קעדאן) הייתה מסתיימת בצורה שונה אילו הייתה הקרקע בבעלות פרטית. ייתכן שהצדק עמו; אבל ייתכן גם שהוא טועה מאוד. אם לא יבוטל התקדים שקבע נשיא בית המשפט העליון, ואם גם להבא, כל אימת שתספק המדינה קרקעות להתיישבות יהודית ייחשב הדבר לאפליה (וזאת אף שהמדינה מספקת קרקעות גם להתיישבות של לא-יהודים), יתברר הפתרון ההיפותטי שמציע פלסנר כאשליה. שכן, אם קידום ההתיישבות היהודית הוא בלתי לגיטימי, יחול בהכרח פיחות של ממש באופייה הציוני של המדינה ובשליחותה.
על פי החוק האמריקני, שנחקק עוד לפני זמן רב, אסור לבתי המשפט של ארצות-הברית לאכוף הסכמים או חוזים פרטיים המגבילים מכירה של אדמה פרטית לקבוצות מסוימות של אנשים. כפי שהדגשנו במאמרנו, ארצות-הברית כמובן איננה מדינת לאום המיועדת לקידום רווחתה של קבוצה לאומית מסוימת, בניגוד לישראל ולרוב מדינות אירופה. החברה האמריקנית גם אינה בנויה ומאורגנת סביב קהילות אתניות ודתיות מובהקות כמו החברה הישראלית. לפיכך, אך הגיוני וצודק הוא שבמדינה כמו ארצות-הברית תיחשבנה הגבלות כאלה על מכירת קרקע לתקנות מפלות. אבל אם תזנח מדינת ישראל את ייעודה לשמש מדינה יהודית-ציונית, המסורה לקידום האינטרסים של העם היהודי ורווחתו, טבעי יהיה לאמץ גם כאן את הפסיקה האמריקנית הזו, ובייחוד אם מבנה בית המשפט העליון האקטיביסטי לעילא שלנו לא ישונה מן היסוד - וכך ניוותר כולנו ללא פתרון.
על פי החוק האמריקני, שנחקק עוד לפני זמן רב, אסור לבתי המשפט של ארצות-הברית לאכוף הסכמים או חוזים פרטיים המגבילים מכירה של אדמה פרטית לקבוצות מסוימות של אנשים. כפי שהדגשנו במאמרנו, ארצות-הברית כמובן איננה מדינת לאום המיועדת לקידום רווחתה של קבוצה לאומית מסוימת, בניגוד לישראל ולרוב מדינות אירופה. החברה האמריקנית גם אינה בנויה ומאורגנת סביב קהילות אתניות ודתיות מובהקות כמו החברה הישראלית. לפיכך, אך הגיוני וצודק הוא שבמדינה כמו ארצות-הברית תיחשבנה הגבלות כאלה על מכירת קרקע לתקנות מפלות. אבל אם תזנח מדינת ישראל את ייעודה לשמש מדינה יהודית-ציונית, המסורה לקידום האינטרסים של העם היהודי ורווחתו, טבעי יהיה לאמץ גם כאן את הפסיקה האמריקנית הזו, ובייחוד אם מבנה בית המשפט העליון האקטיביסטי לעילא שלנו לא ישונה מן היסוד - וכך ניוותר כולנו ללא פתרון.
לבסוף, פלסנר גורס כי בעלות ציבורית על הקרקע עלולה לחולל נזקים כלכליים, וכהוכחה לכך הוא מביא את מצבם העגום של מקורות המים המצויים בבעלות לאומית. בעינינו אין זה מצטייר כטיעון תקף. באותה מידה הרי יכולנו לטעון בזכות בעלות ציבורית על הקרקע ולהביא ראיה לכך מן האנדרלמוסיה שיצרו קרנות הפנסיה הנתונות בידיים פרטיות.
הציונים אולי לא ידעו הרבה על כלכלה, אבל הצליחו בכל זאת להקים מדינה יהודית בת קיימא. פתרונות כלכליים למאבקים לאומיים טרם הוכיחו את עצמם בשום זירה, מקום ותקופה, והם גם לא יוכלו לפתור את הבעיות הקריטיות המאיימות כיום על השליחות הציונית של מדינת ישראל ועל זהותה היהודית.
פרופ' ג'ראלד מ' שטיינברג ואלי קלוטשטיין מבהירים את אחת הסכנות המרכזיות המאיימות כיום על הדמוקרטיה הישראלית. בגלל ליקויים רבים בחברה ובמוסדות השלטון, נכנסים יותר ויותר ארגונים לא־ממשלתיים לחלל הריק שנוצר וממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב סדר היום הציבורי של החברה הישראלית. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא העובדה ששופטי בית המשפט העליון, הממונים במידה רבה מטעם עצמם, קובעים את סדרי העדיפויות החברתיים והאידיאולוגיים היסודיים (ראה מאמרו של מרדכי הלר, "מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון", תכלת 8, סתיו התש"ס/1999). שני גורמי מפתח מאפשרים את דחיקת רגלי השלטון הדמוקרטי: האקטיביזם הייחודי וחסר הגבולות של בית המשפט העליון, וההתערבות הפולשנית וחסרת התקדים מצד ממשלות זרות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.
העליונות השיפוטית של בית המשפט העליון נסמכת בעיקר על שתי דוקטרינות מהפכניות שהוא מיישם בחמש־עשרה השנים האחרונות. הראשונה מחסלת למעשה את העיקרון השיפוטי האוניברסלי של חובת ה"עמידה", הדורשת מכל מי שעותר לבית המשפט בתביעה לשנות מדיניות ממשלתית או מהלכי ממשלה להוכיח שאותה מדיניות או אותם מהלכים גורמים לו נזק ממשי וישיר. בישראל לא קיימת עוד חובת העמידה, ולמעשה כל מי שמהלך מסוים של הממשלה או מדיניותה אינם לרוחו זוכה באפשרות לתבוע התערבות מיידית מצד הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר. העותר יכול להיות חבר כנסת שהפסיד בהצבעה על מדיניות שנויה במחלוקת, או, כפי שקורה לעתים קרובות יותר, ארגון לא-ממשלתי בעל סדר יום פוליטי המנוגד לעמדה המוסכמת על הרוב המכריע.
הדוקטרינה המהפכנית השנייה היא הנטייה המתמדת והדרמטית להרחיב את דוקטרינת ה"שפיטות", שאפשרה לשופטים ליטול לעצמם את הסמכות העליונה לקבוע בכל הנושאים הקשורים למדיניות על סמך מה שנחשב בעיניהם סביר או ראוי. האקטיביזם המופלג הזה לא רק העביר את הסמכות העליונה מידי הכנסת, שהיא גוף נבחר, אל השופטים, הממונים כאמור במידה רבה מטעם עצמם, אלא גם יצר מצב שבו צריכים קובעי המדיניות בממשלה להביא בחשבון שיקולים הנוגעים להחלטות עתידיות של שופטי בית המשפט העליון. אפשר להבין מדוע הפכו היועצים המשפטיים של הממשלה לשחקנים מרכזיים כל כך בהחלטות הממשלה, אפילו בשאלות של פעולות צבאיות, סדרי עדיפויות תקציביים ושיקולי מדיניות חוץ. הדבר לא רק מסכל את עקרון שלטון הרוב, אלא גם פוגע קשות בתפקוד הממשל בכך שהוא מסרבל את התהליך הביורוקרטי ומרבה עיכובים.
ממשלות זרות אכן מתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל ורוכשות כוח השפעה באמצעות תרומותיהן הגדולות לארגונים לא־ממשלתיים הפועלים בה. אותם ארגונים "ישראליים" נוקטים אחר כך עמדה משפטית או פוליטית מקומית המיישמת את מדיניותן של אותן ממשלות. אין זה נדיר שממשלה זרה תממן מחקרים של ארגונים לא־ממשלתיים ישראליים, המגיעים למסקנה שמדיניות או צעד מסוים של ממשלת ישראל אינם חוקיים, אינם צודקים או אינם יאים בכל דרך אחרת. אותם מחקרים מצוטטים לאחר מכן בפורומים בינלאומיים כדי להשמיץ ולהכפיש את שמה של מדינת ישראל. עקיפה מחפירה זו של עקרון הריבונות הייתה מעוררת אולי הדים רבים יותר אילו כוּונה כלפי מדיניות פנים־אירופית. שוו בנפשכם מה היה קורה אילו מדינה איסלאמית (לוב?) הייתה מזמינה ומממנת מחקר של ארגון לא-ממשלתי בצרפת כדי לבדוק את תחושת הדיכוי שחשים מוסלמים במדינה זו לנוכח החוק האוסר על תושבותיה לעטות רעלה במוסדות ממשלתיים, ואז הייתה תוקפת את צרפת בפומבי ובאופן רשמי בפורום בינלאומי ומאשימה אותה בדיכוי מוסלמים, תוך הסתמכות על אותו מחקר "צרפתי".
ארגונים כמו 'המכון לאסטרטגיה ציונית', 'מעק"ב' ואחרים פועלים להדיפת האיומים הללו על השלטון הדמוקרטי בישראל, אבל עבודתם רבה והאתגרים הניצבים לפתחה של המדינה היהודית רק הולכים ונעשים קשים ומורכבים יותר.
