הדפסה
גרסת PDFתקווה ופוליטיקה
לעורכים,
במאמר "האם בפוליטיקה תימצא הישועה? מבט מן הפילוסופיה היהודית" (תכלת 35, אביב התשס"ט/2009), בוחן אלן מיטלמן את יחסם של הרמן כהן, מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג אל הפוליטיקה כאפיק רצוי וכפעילות המכוונת להביא בכנפיה את הישועה. מיטלמן מציג השוואה קולחת וממצה בין עמדותיהם השונות של שלושת ההוגים היהודים המרכזיים הללו, שקיימו ביניהם קשרים ערים. דומה שלא רק מכשול השפה הגרמנית שבה כתבו השלושה את עיקר יצירותיהם, אלא גם מכשול הטרמינולוגיה הפילוסופית-תיאולוגית שבה השתמשו באותו זמן ובאותו מקום, מקשים על הקורא דובר האנגלית (קל וחומר על הקורא העברי) המבקש להכיר לעומק את רעיונותיהם ואת כתביהם התיאולוגיים. והנה, על רקע מחקרים רבים המוקדשים למשנותיהם של הוגים אלה וחוטאים בשפה טכנית, מייגעת וקשה לקריאה, מאמרו של מיטלמן מצטיין לא רק בסקירה ובהשוואה מחוכמת, אלא גם בלשון קולחת ובהירה.
ומכאן לשתי הערות קצרות בעקבות הדיון - הראשונה נוגעת לרוזנצווייג והשנייה לבובר. מיטלמן מבקר את רוזנצווייג וטוען כי קריאתו להתנזרות יהודית מן הפוליטיקה היא חסרת תוחלת מעשית. ואולם, לאמיתו של דבר, רוזנצווייג עצמו כבר הודה בכך. רוזנצווייג מעולם לא טען כי ניתוק היהודים מן הפוליטיקה הוא המכשיר הפרקטי או אף המוסרי הנכון ביותר למימושה של הישועה בעולם; אדרבה, הוא עמד בפירוש על מחירה הגבוה של התנזרות זו, וראה בה מנת-סבל ידועה מראש שהיהודים מקבלים על עצמם ביודעין ובהקרבה. לעומת זאת, ביחס לאנושות בכללה רוזנצווייג דווקא הדגיש את חשיבותה של הפוליטיקה: הגם שהיא כרוכה בפשרות רבות ואף בהתבוססות במציאות הריאלית הרחוקה כל כך מן האידיאל הרוחני הרצוי, היא הכרחית כדי להביא את האור הרוחני אל העמים ואל המקומות השרויים עדיין בחשיכה. ישועתה של האנושות כולה תבוא דווקא מן העשייה הריאליסטית הזו; כאן מייעד רוזנצווייג תפקיד מרכזי פעיל לא ליהדות כי אם לנצרות, העתידה להביא לגאולה המונותיאיסטית של העולם בדרכיה המיסיונריות. הדרתם של היהודים מן הזירה הפוליטית אינה אלא מקרה יוצא מן הכלל, שאינו מלמד על זלזולו של רוזנצווייג בחשיבותה הרעיונית והמוסרית של העשייה הפוליטית, חרף כל מגרעותיה.
אמנם, גם מיטלמן עצמו אינו מתכחש לקביעות אלו של רוזנצווייג, אלא שהדרך שבה הוא מציגו במאמר - כ"אנטי-פוליטי" - יוצרת רושם מוטעה באשר לעמדתו המלאה של רוזנצווייג בשאלה הניצבת לדיון: האם בפוליטיקה תימצא הישועה? לדברי רוזנצווייג, כניסתה של הנצרות לזירה הפוליטית היא מעשה מוסרי ותנאי הכרחי להבאת הגאולה, לא רק מבחינתה אלא אפילו מבחינתנו, כיהודים. תובנה זו רק מוכיחה את טענתי הקודמת: רוזנצווייג עצמו הודה בצדקתה של הביקורת שמיטלמן משמיע כאן נגדו, אלא שחרף החיסרון הזה הוא טען כי היהדות מקבלת על עצמה בהשלמה את מחירה הכואב של ההימנעות מן הפוליטיקה הארצית.
ובאשר לבובר: משלושת הוגי הדעות שביניהם משווה מיטלמן, בובר הוא לדידו הריאליסט ביותר, זה הרוחש יחס חיובי ופרקטי אל הפוליטיקה. על רקע זה מבקש מיטלמן להציג את בובר לא רק כמפוכח מבין השלושה בגישתו לפוליטיקה, אלא גם כמי שקולע יותר מן האחרים להשקפתה המקורית של היהדות המקראית. אין פלא אפוא כי מיטלמן מקפיד להציג את בובר כהוגה שאינו נביא. ראוי לשבחו על כך, על רקע הנטייה הגוברת להגדיר הוגים יהודים מודרניים - ובובר בכללם - כנביאים (כך נהג למשל אליעזר שביד בקובץ המאמרים שלו שראה אור ב-1999, נביאים לעמם ולאנושות).
אולם במסגרת ההשוואה בין השלושה בחר מיטלמן להכתיר את בובר בתואר מחמיא שאינני משוכנע שהוא אכן זכאי לו: הוא מתאר את בובר כריאליסט מפוכח, המבין את טיבה של פעילות מוסרית יעילה בשדה הפוליטי. לטעמי האישי, הצגה כזו מעוותת במידת־מה את הגדרת הריאליזם בפוליטיקה: אמנם, בהשוואה להוגים כמו כהן ורוזנצווייג עשוי בובר להצטייר כריאליסט, אולם ביחס לנורמה המקובלת בין כלל בני אדם - וגם בקרב תיאורטיקנים של האתיקה ושל הדת - אינני משוכנע כי הוא ראוי לשמש מופת כזה. משנתו אמנם מצביעה בצדק על חשיבותם המעשית של איזונים ושל פשרות, כפי שהראה מיטלמן, אלא שבבקשו ליישם בפועל את האתוס של קידוש המציאות לאורה של הרוח, דומני שבובר, כמו כהן ורוזנצווייג, מתייחס אף הוא אל המציאות כאידיאליסט נאיבי במקצת.
ניחם רוס
המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לעורכים,
מאמרו של אלן מיטלמן, המוקדש לעיון בפוליטיקה ככלי להבאת הישועה, מעורר רוח של תקווה בשיח הפוליטי. חשיבותו של המאמר נעוצה בשאלות שהוא מעלה ובעצם הניסיון לשלב את המושג תקווה בשיח פוליטי קונקרטי. הרעיון שיש להתייחס אל התחום הפוליטי כאל תחום מוסרי, שצריך להיות מושפע משיח התקווה, הוא כשלעצמו מעשה פוליטי ראוי להערכה. מיטלמן שואף במוצהר להחדיר את מושג התקווה לתוככי המחשבה והמעשה הפוליטי, והוא מעניק למעשה זה - בצדק - מעמד נבואי.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לחשיבות השאלה שמיטלמן מעלה, ולתהות מעט אם היא אכן זוכה למענה ראוי במאמרו. מיטלמן מדגיש כי התקווה היא רבת־ערך ומשמעות, שכן היא גורמת לאדם לנתב את כוחותיו לעבר עשייה פוליטית. אך דומה כי הוא אינו נותן מספיק את דעתו על חשיבותה של התקווה בתוך המעשה הפוליטי כשלעצמו, או, במונחים שיתאימו לשיח הפילוסופי שעליו הוא מצביע, הוא אינו שוקל די את האפשרות שהשדה הפוליטי יהיה גם שדה מוסרי.
אפשר לנסח את השאלה על התקווה במונחים אתיים: האם המוסר והפוליטיקה הם שני תחומים נבדלים, שראוי ליצור זיקה ביניהם? האם עלינו להתייחס אל הפוליטי כאל שדה "המעשה האפשרי", וזאת בניגוד למוסרי, שייחשב לשדה "המעשה הראוי"? והאם ייתכן ש"המעשה האפשרי" יהיה כפוף ל"מעשה הראוי"? שמא עלינו להשהות את המוסרי בבואנו לעסוק בתחום הפוליטי? האם עצם הנכונות להקדיש זמן ומשאבים לפעולה פוליטית היא מעשה מוסרי? ואולי אפשר להציע אפשרות אחרת, של פעולה מוסרית־פוליטית, שבה המעשה הפוליטי נקבע על ידי המוסר ומבקש לפעול בצורה מוסרית?
דומני שהתשובות העמוקות לשאלות אלו נעוצות בנכונות שלנו להפנים את מושג התקווה. תשובתו של מיטלמן מגבילה את עצמה לתחום הפוליטי, וזאת בניגוד להוגים שבהם הוא עוסק - כהן, בובר ורוזנצווייג - אשר הרשו לעצמם או תבעו מעצמם ליצור שיח פוליטי המבוסס על תקווה.
אפשר לנסח את הדילמה העקרונית הזו במונחים שבהם משתמש לוינס בהקדמה לספרו טוטליות והאינסופי, כאשר הוא מעורר את השאלה: האם כל דיבור על הפוליטי משהה את הדיבור המוסרי? האם השיח המוסרי אינו מרמה אותנו למעשה ומחליש את האדם ואת החברה? תשובתו של לוינס, המנוסחת במונחים של משיחיות, מפְנה בדיוק אל היעד הזה של התקווה כחלק מן השיח הפוליטי וההיסטורי. חשיבותה של המשיחיות איננה בהיותה פתרון אחרון של הפוליטי, אלא באפשרות שהיא מכניסה לתוך ההיסטוריה, על ידי יצירת אופק מוסרי-רליגיוזי לאדם ולהתכוונותו. אפשר גם לתאר את השיח המשיחי ואת האמונה המשיחית באופן פשטני ואף "ילדותי", כדיבור המותיר את המוצא האחרון לקשיים ההיסטוריים בידיו של אלוהים. אפשר לתאר את המשיחיות כשיח של ייאוש מן המציאות העכשווית - שיח הגורס כי ההיסטוריה אבודה וכי כדי להצילה נדרש כוח חיצוני. אך אפשר לתאר זאת בלשון אחרת: החשיבה על המשיחיות מכוונת אל ההווה; היא מבקשת להביא אל ההיסטוריה רוחניות מסוג אחר, כזו שבכוחה להציל את בני האדם מן האסונות שהם ממיטים על עצמם.
הרמן כהן סבר כי מחשבה הנעדרת אופק משיחי היא מחשבה של ייאוש. ההיסטוריה נטולת אופק חיובי, והמעשה הפוליטי משועבד אל המצוי. השיח המשיחי מכניס דיבור אלטרנטיבי של תקווה אל תוך השיח של המיואשים. כל עוד אנו מחזיקים בעמדה של ייאוש, ינוע המעשה הפוליטי במעגל על עקבותיו, ללא אפשרות ממשית של יציאה אל עבר הצדק והשלום. כל עוד נתפוס את האדם כיצור כוחני וכרע מיסודו, נראה במעשה הפוליטי מעשה של פשרה, שמטרתו להשהות את אלימותו של האדם. השלום נראה אז כהשהיה של המלחמה, ברוח המימרה המפורסמת בלטינית: Si vis pacem, para bellum (הרוצה בשלום ייכון למלחמה). במצב כזה, נפעל בדרכי שלום כל עוד נוכל ונרצה להשהות את המלחמה הממשית, ונעביר אותה לפסים של מלחמה מילולית או לכוחניות מוצהרת ולא-מופעלת (בהתאם לביקורת שהשמיע ובר כלפי קאנט, בדבר האפשרות לראות את הפוליטיקה כמקצוע).
