יתר על כן, בחלק זה של הסרט, יצירתו של הקשר בין הזמן למקום כרוכה בהוצאות הפקה גדולות, שאינן מסייעות בהכרח לצופה להבין את הסיפור. למעשה, הן עלולות רק להביאו לידי שיעמום ולאות.

החלק השני של הסרט ואלס עם באשיר - שלב העדות - הוא בעייתי יותר, שכן הוא קושר לכאורה בין זמן, מקום ותקופה. בחלק זה, ההסבר שהסרט מספק לאירועים ולתוצאתם הוא מוזר ומזויף. מבחינה קולנועית, הצילומים התיעודיים הם מלוטשים והופכים לתמונות מציאותיות. בשלב זה של הסרט, הארוזיה היא גלויה והדמויות נראות כאילו האנימציה נכפתה עליהן.

מבחינה נראטיבית, ברור שפולמן מנסה להלך על חבל דק ולהתנהל כפוליטיקאי: מצד אחד, ניצבים חוויותיו ורגשותיו האישיים. מצד אחר, הוא מנסה לשאת חן ולהצדיק את עצמו בפני אלה המממנים אותו ובפני הקהל האירופי המעוניין בהלקאה העצמית הישראלית. אבישר משווה, בצדק, את הדימויים האלגוריים של הגליית הפלסטינים ורציחתם לפעולות הנאצים; עם זאת, הוא פוטר בלא־כלום את העובדה שפולמן מציג את הישראלים כמי שעמדו מן הצד וצפו בשקט בטבח שביצעו נוצרים במוסלמים. הסצנה הזו, אליבא דפולמן, מקבילה למרחץ דמים נוסף שאירע באזור: הטבח שביצעו התורכים בארמנים, שהחל ב־1915. גם אז ניצב העולם מנגד ולא עשה דבר. להשקפתו, ישראל - בדמות חיילי צה"ל הנחשבים למערביים ולזרים במזרח התיכון - מגלמת בימינו את המערב שהשקיף מן הצד והחריש. כך נהגה ישראל ביחס למעשי טבח רבים, כגון אלה שברואנדה, בקונגו ובדרפור, ובכך גם היא שותפה ונושאת באחריות.

פולמן, בדרכו החמקמקה, ותחת מעטה ההזיות, יוצר מניפסט פוליטי המזכיר כתב אישום - פחות כלפי עצמו ויותר ביחס לעולם הנאור. כמו פוליטיקאי מנוסה, הוא נע בין הזיות של הלם קרב ובין מציאות קשה ובלתי מתפשרת.

ההפרדה שיוצר פולמן בין שני חלקי הסרט היא בעלת חשיבות מכרעת עבורו משום שהיא מאפשרת הבחנה בין מה שהיה ובין מה שיכול היה להיות - לשביעות רצונם של כולם. כפי הנראה, זו אחת הסיבות לכך שהסרט התקבל באהדה ברחבי העולם. דעותיו האנטי־מלחמתיות של פולמן כוונו למכנה המשותף של כולנו, שעליו איש לא יעז לחלוק.

המחלקה לאמנות הקולנוע והטלוויזיה, המכללה האקדמית ספיר; המחלקה לתקשורת ולקולנוע, סמינר הקיבוצים