זאת ועוד, מאוטנר טוען כי התכוון בהצעה זו להקשר של "יחסי המרכז והפריפריה" - כלומר לבחינת המנהגים התרבותיים הייחודיים של קבוצות "לא־ליברליות" - ולא ל"מאבק על המרכז". ברם, קשה להבין כיצד תפעל הגבלה זו: אם בתי המשפט רשאים לקבל או לדחות מנהג נתון על סמך העובדה שהוא מפר את זכויות האדם, עליהם לפסוק כך גם כשהדבר נוגע למנהגיה של קבוצת הרוב; כל דרך אחרת תיתפס כאפליה משוועת. וברור כי מנהגי קבוצת הרוב חיוניים לקביעת דמותו של המרכז. הרי כמה דוגמאות: האם יכולה ישראל לאכוף הגבלות על הגירת פלסטינים הנשואים לישראלים - בין כדי למנוע טרור (הסיבה המצוינת בחוק הקיים, שהתקבל ברוב ניכר), ובין כדי לשמר את הרוב היהודי שלה? אין ספק שהגירה משפיעה על אופיו של המרכז, אך בית המשפט העליון היה רחוק כדי קול אחד מביטול החוק בשנת 2006 בטענה שהוא מפר את "זכויות האדם". ומה בעניין איסור נישואי הומוסקסואלים? השאלה היכן תמתח החברה את הגבול בין המותר לאסור היא בעלת חשיבות מכרעת להגדרת ה"מרכז" של המדינה. אך לדברי מאוטנר, כפי שנאמר במפורש בספרו, דבר כזה איננו אפשרי מפני שהוא מפר את זכויות האדם.

אשר לדמוקרטיה, צודק מאוטנר באמרו שעדיפה עליי הגרסה ה"מינימליסטית" של הדמוקרטיה על פני הגרסה ה"מורחבת" יותר, כלומר שאני רואה בדמוקרטיה בראש ובראשונה מערכת של הליכים לקבלת החלטות ולא מערכת ערכים המכתיבה את התוצאות שאליהן חייב להגיע המחוקק בסוגיות מפתח. אלא שבחירה זו לא רק שאינה מתעלמת מקיומם של מיעוטים תרבותיים בישראל, אלא שהיא חיונית לדעתי דווקא בגלל אופייה הרב־תרבותי של מדינת ישראל: בחברה שאנשיה מפולגים כל כך בשאלות יסוד כה רבות, יש סיכוי גדול יותר להגיע לפשרות סבירות באמצעות ה"תן וקח" של ההליך החקיקתי מאשר דרך קביעת התוצאה מראש, בהתאם לערכים הליברליים המערביים המונחים ביסוד דמוקרטיה "מורחבת", ושאינם מקובלים - כפי שמאוטנר עצמו מודה - על קבוצות משמעותיות במדינת ישראל.

יתר על כן, מאוטנר אמנם צודק באמרו כי כל דמוקרטיה חייבת לכלול כמה "רכיבים מהותיים"; אך רכיבים אלה אינם מובנים מאליהם ומוסכמים על הכל, כפי שעולה גם מדבריו. קרב עז ניטש בין התיאורטיקנים של הדמוקרטיה בבחירת רכיבים אלה. ה"מינימליסטים" נוטים להסתפק באותן זכויות פוליטיות (חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר וכיוצא באלה) החיוניות לתפקודם התקין של ההליכים הדמוקרטיים; מאוטנר, כדמוקרטים "מרחיבים" אחרים, רואה לנגד עיניו היקף רחב הרבה יותר של זכויות אלה.

כך או כך, אינני מבינה כיצד יכול מאוטנר לטעון שאני "מתעלמת" ממחויבות הרוב "להתחשב במיעוט ולא לפגוע בו" (מחויבות שגם הדמוקרטים ה"מינימליסטיים" מכירים בה) כאשר אני מצדדת בזכות היסוד של הרוב היהודי בישראל לעצב את המרחב הלאומי של המדינה. באותה פסקה ממש טוען מאוטנר כי גם הוא עצמו דוגל בכך שישראל תמשיך להתקיים כמדינה יהודית; האם גם הוא "מתעלם", אפוא, מזכויות המיעוט הערבי?

התשובה היא, כמובן, שאין אנו רואים עין בעין, לא את הגדרת זכויות המיעוט הטעונות הגנה, ולא את משמעותה של מדינה יהודית. אני סבורה שהזכויות הטעונות הגנה הן בעיקר הזכויות הפוליטיות שמהן נהנים כיום ערביי ישראל, והן עולות לחלוטין בקנה אחד עם מושג המדינה היהודית. דומה שמאוטנר רואה זכויות אלה בצורה רחבה יותר, המחייבת גם מתן אפשרות מלאה למימוש עצמי תרבותי של הערבים, דבר שכאמור אינו מתיישב עם מושג המדינה היהודית, אלא אם אותה מדינה מוגדרת - כפי שהיא מוגדרת אצל מאוטנר - בדרך שאינה מותירה בה הרבה מן היהודי.

צודק מאוטנר בטענתו שספרו מזכיר את הסכנה הפוטנציאלית של הסכסוך היהודי־ערבי. עם זאת, אני עומדת על דעתי שהשוואה בין המקום שהוא מותיר לשאלה זו ובין המקום שהוא מקדיש לפער בין חילונים לדתיים חושפת בעליל את דאגתו האמיתית. אינני מקבלת גם את נימוקו שבפרק הספציפי שכותרתו "על סף מלחמת אזרחים" הוא התמקד בהתנגשויות שבין דתיים לחילונים יותר מאשר בהתנגשויות בין יהודים לערבים, מאחר שקריאותיהם של הרבנים לאי־ציות השתרעו על פני שתים־עשרה שנים ואילו אירועי אוקטובר היו התרחשות חד־פעמית. זאת, משתי סיבות:

ראשית, האלימות הערבית נגד המדינה נמשכת זה שנים. היו מקרים רבים שבהם, לדוגמה, נרגמו שוטרים באבנים או הותקפו בדרכים אחרות בשעה שניסו להוציא לפועל צווי הריסה או לערוך מעצרים בערים ערביות (המשטרה בעצם רואה כיום בערים ערביות רבות אזורים שאין להיכנס אליהם). אירועי אוקטובר 2000 היו רק ההתפרצות החמורה ביותר עד היום.

שנית, כפי שהרבנים קראו לאי־ציות במשך שנים, מטיפים גם מנהיגי הערבים, ובהם חברי כנסת, לאלימות בוטה זה זמן רב. אביא רק דוגמאות אחדות: במהלך עדות שנתן בדיוני ועדת אור, הדגיש חבר הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה (רע"ם) כי הוא רואה באסירים הביטחוניים הערבים אזרחי ישראל, ובהם אזרחים שהודו והורשעו ברצח אזרחים - "אסירי מצפון". לפי דהאמשה, אסירים אלה ראויים לתמיכה ולסיוע מאחר ש"מנקודת מבטם הם עשו מעשה כל כך אצילי וכל כך נכון". השופט תיאודור אור ציטט מתוך נאום של דהאמשה שבו טען כי האסירים "הקריבו את חירותם... האירו לנו את הדרך". דהאמשה הטעים כי "מוטל עלינו להפוך את חירותנו מנוף לשחרורם".

הגדיל לעשות חבר הכנסת האשם מחאמיד (חד"ש): עיתון הארץ דיווח שבמהלך דיוני ועדת אור, טען מחאמיד כי "בנסיבות מסוימות הוא תומך במעשי מחאה אלימים כגון השלכת אבנים או חסימת כבישים". מחאמיד ציין שכאשר מדובר ב"מאבק קיומי של המגזר הערבי", "אין זה אסון" בעיניו אם חוסמים כביש או זורקים אבנים על שוטרים.

בדצמבר 2002, בעת שחבר הכנסת עזמי בשארה (בל"ד) העיד באותה ועדה, שאל אותו השופט אור מדוע לא טרח לרסן את הצעירים הערבים במהלך אירועי אוקטובר. בשארה אמר בתגובה שלא היה זה תפקידו שכן חובתו הייתה "להדגיש שהערבים הם המותקפים".

אני מקבלת כמובן את הסברו של מאוטנר לאי־הכללתם של "מסמכי החזון" של ערביי ישראל בספרו מטעמים טכניים, אך יש לציין שגם מסמכים אלה אינם אלא שיאם של ניסיונות מתמשכים מצד ערבים לחתור תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ב־1999, למשל, הגישו חברי סיעת חד"ש־בל"ד הצעת חוק המגדירה את ישראל כ"מדינה דמוקרטית ורב־תרבותית" במקום מדינה יהודית ודמוקרטית, ונתקלו בהתנגדותם של שני יועצים משפטיים של הכנסת, שאסרו זאת בטענה שזוהי הכחשת קיום מדינת ישראל כ"מדינת העם היהודי".

ולבסוף, מאוטנר מאשים אותי בהבנה שגויה של מניעיו לכתיבת הספר. לדבריו, הוא אינו מנסה לאכוף "סדר יום ליברלי קיצוני בידי בית המשפט, במסווה התמים לכאורה של 'רב־תרבותיות'", אלא רק להציע פתרונות ישימים לבעיותיה הממשיות של ישראל. אינני בוחנת כליות ולב ולפיכך אני מקבלת את דבריו בעניין זה. אך ללא קשר לכוונותיו, ההשפעה שעשויה להיות להצעותיו, כפי שהראיתי במאמרי, עלולה להביא לאכיפת סדר יום ליברלי קיצוני בידי בית המשפט. אם לא זו הייתה כוונתו, אין לי אלא להצטער על שניסח הצעות הסותרות כל כך את מטרותיו האמיתיות.
 

לעורכים,

אני מסכימה עם היבטים רבים בביקורתו המקיפה של אילן אבישר על הסרט ואלס עם באשיר ("רוקד סולו בבוץ הלבנוני", תכלת 35, אביב התשס"ט/2009). אבישר צודק באמרו שהקולנוע הישראלי, על כל רבדיו, הוא פוליטי. המחשה בולטת לכך ניכרת בשתי רמות, אמנותית ואקדמית; אלה יוצרות בסיס לקיומם של סרטים מעין זה, המבוססים על תמיכה אידיאולוגית ופוליטית. אבישר מציע דוגמה מרשימה לכך בדמות סרטי המלחמה הישראליים.

עם זאת, יש לחלק את הסרט ואלס עם באשיר לשני חלקים, ולדון בנפרד בכל חלק: החלק הראשון עוסק בעיקר בעדות המבוססת על הזיה ובהעדר ידע על אודות מעמקי הזיכרון האנושי, והחלק השני עוסק בסדרת ראיונות המבקשת לשחזר את זיכרונו של הגיבור במונחי זמן, מקום והתרחשויות. אבישר רואה את שני חלקי הסרט כגוף אחד ומבקש למצוא בהם את ההקשר התקופתי ולעמוד על טבעם של האירועים. להיבט זה אתייחס כאן.

מבחינה ראשונית של תוכנו הקולנועי והנראטיבי של הסרט, ברור שהֶקשר לאומי־פוליטי איננו יכול להתקיים בחלקו הראשון. חלק זה מתעמק בחוויותיו של הלום קרב המתעד את האירועים שחווה ונאבק על זיכרונותיו הפרטיים כנגד התכתיב הבלתי מתפשר של הזיכרון הקיבוצי. ההיסטוריה מלאה באנשים כאלה: המשוררים שחוו על בשרם את מוראות לוחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה, וילפרד אוון וסיגפריד ססוּן, הם רק דוגמה אחת. במאי הסרט, ארי פולמן, היה עד למלחמה והוא חולק עם הצופה את השקפתו האישית בכל הקשור לאירועים שהתרחשו שם.

הגיבור הלום הקרב המתמודד עם עברו ממלא את חלקו הראשון של הסרט, שמתאפיין באווירה בלתי מציאותית ודמיונית למחצה. באווירה זו מוצג אופיו האדיש של הגיבור, על רקע ההתרחשות האפוקליפטית, כמנותק מן ההקשר הפוליטי; לולא הוצג כך, הייתה תחושת ההזיה מתפוגגת. יש להתייחס אפוא לחלקו הראשון של הסרט כאל בדיה גרידא, או במקרה הגרוע יותר, כאל עדות דמיונית דוגמת זו שבסרטו של צ'רלי צ'פלין, הכתף שק (1918), הניתנת על ידי אדם שלא חווה את המלחמה אלא רק חלם עליה.