ו. גורדון מציגה אותי כמי שסובר ש"הומוסקסואלים הם תת־תרבות מובחנת בדיוק כמו המוסלמים, הנוצרים והיהודים". ואולם אני כותב במפורש כי קבוצות דתיות וקבוצות לאומיות הן "קבוצות יסוד תרבותיות", המסדירות ממדים רחבים ועמוקים בחייהם של בני האדם המשתייכים אליהן, ולפיכך עמדותיהן צריכות להילקח בחשבון לצורך עיצוב המרכז המדינתי, בעוד שהומוסקסואלים, לסביות, צעירים וכו' הם "קבוצות תרבותיות" בלבד, וככאלה אינן צריכות להשתתף בעיצוב המרכז המדינתי.

ז. גורדון מתלוננת על כך ש"התיאור האפוקליפטי של הסכנה הנשקפת למדינה מצד הציבור הדתי בישראל משתרע על פני ארבעה עמודים בספר. אבל הוא מקדיש פסקה אחת בלבד לעימות בין הציבור היהודי לערבי, והיא מתמקדת במהומות אוקטובר 2000". הסיבה לכך פשוטה: התבטאויות הרבנים נגד ציות להוראות הממשלה, שאותן סוקר הספר, השתרעו על פני שתים־עשרה שנים, ואילו אירועי אוקטובר 2000 נמשכו שמונה ימים בלבד.

ח. גורדון כותבת שספרי מתעלם מ"מסמכי החזון" של ערביי ישראל, שראו אור לפני כשנתיים. הסיבה לכך היא טכנית: המסמכים ראו אור לאחר שהספר נמסר להוצאה והיה בעיצומם של הליכי עריכה מתקדמים. אני מקווה לדון במסמכים בספר עתידי.

ט. גורדון טוענת כי "למרבה התמיהה", אני מתעלם מן הדברים שאני עצמי כתבתי בנוגע לעובדה שלמרות ההשקעה העצומה של קנדה ברב־תרבותיות במשך יותר מארבעה עשורים, המגמות הבדלניות של המיעוט הקוויבקי רק הלכו וגברו. ואולם, אני מסביר במפורש כי שיח הרב־תרבותיות מתקיים בקנדה בעשורים האחרונים בעיקר בהקשר של קליטת מהגרים, ואילו בעיית קוויבק נידונה במסגרתו של שיח אחר - שיח הדו־לאומיות.

י. ולסיום, גורדון מטעימה כי אנשים כמותי מוצאים עצמם "בעמדת נחיתות מובהקת: בהיותם מיעוט מבוטל, אין להם כל סיכוי להשיג את מבוקשם בכלים דמוקרטיים. זה שלושים שנה הם מנסים אפוא לאכוף את רצונם באמצעות צווים משפטיים, אך מאוטנר מבין כי ניסוי זה מתקרב למבוי סתום. נחוצה, אם כן, טקטיקה חדשה - וספרו מנסה לספקה: אכיפה חשאית של סדר יום ליברלי קיצוני בידי בית המשפט, במסווה התמים לכאורה של 'רב־תרבותיות'". דברים אלה אינם מותירים לי ברירה אלא להעיד על עצמי (מה שגם יתחוור לכל מי שיקרא את ספרי): אינני טקטיקן ואינני פועל בשירות קבוצה כלשהי. אינני מבקש לאכוף "סדר יום ליברלי קיצוני בידי בית המשפט, במסווה התמים לכאורה של 'רב־תרבותיות'". אני משפטן אקדמי, החושב על בעיות מרכזיות של ישראל ומבקש להציע להן פתרונות מורכבים באמצעות גופי ידע מתחומי המשפט והתיאוריה הפוליטית. העובדה שמחברת מתוחכמת ומעמיקה כגורדון ממאנת לקבל את דבריי כמות שהם, ומייחסת לי עמדות שאינן עמדותיי וכוונות שאינן כוונותיי, מצביעה הן על חומרת הבעיות שעמן אני מתמודד והן על הרלוונטיות של הצעותיי.

הפקולטה למשפטים,

אוניברסיטת תל אביב

 

תודה למנחם מאוטנר שטרח להשיב בפירוט רב על הטענות שהועלו במאמר הביקורת שלי על ספרו. אנסה לענות כאן על כמה מן הנקודות שהוא מזכיר במכתבו.

מאוטנר צודק, כמובן, בטענתו שאוכלוסייתה המגוונת של ישראל כוללת תרבויות רבות ושונות, ששלוש המרכזיות שבהן הן יהודים חילונים, יהודים דתיים וערבים. אני מסכימה עמו גם שהמחוקקים ובתי המשפט חייבים להביא בחשבון את המציאות הזאת. עם זאת, קיים הבדל בין התחשבות בהבדלים תרבותיים בפועל ובין הפיכתם לחלק מקודש מהגדרתה העצמית של המדינה.

התחשבות בהבדלים תרבותיים אינה סותרת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (תהא אשר תהא הדרך שבה יבחר הרוב היהודי להגדיר את המושג הזה). היא מחייבת את המדינה לאפשר מרחב פעולה לתרבויות המתחרות הללו, אך לא עד כדי סיכון אופייה היהודי. מסיבה זו, מפלגות ערביות המתנגדות לזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, או כאלה הדוגלות בטרור, מוּצאות מחוץ לחוק. פרט לכך, המדינה מאפשרת את פעילותם החופשית של בתי ספר, מפלגות ועיתונים ערביים.

לעומת זאת, כאשר הגדרתה הרשמית של המדינה היא "יהודית, דמוקרטית, רב־תרבותית", מקבל התואר "רב־תרבותי" מעמד שווה־ערך לתואר "יהודי". ודבר כזה, במחילה מכבודו של מאוטנר, הוא סתירה לוגית: שום מדינה לא תוכל לאפשר לעם היהודי לבטא את תרבותו ברמה הלאומית, כפי שעולה מן המושג "יהודי", ובד בבד להעניק לכל התרבויות האחרות הזדמנות שווה למימוש עצמי, כמתחייב מן המושג "רב־תרבותי". ואכן, כפי שהראיתי במאמרי, במדינת ישראל של מאוטנר אין כמעט דבר שהוא יהודי בפועל; הוא אינו רוצה אפילו בהנפת דגל "יהודי" ובשירת המנון לאומי "יהודי".

תבונה זו בנוגע להשלכותיה של הרב־תרבותיות אינה ייחודית לישראל: מדינות אירופיות, המכירות את הרב־תרבותיות מניסיונן, מגלות אף הן במידה גוברת והולכת כי זו מסכנת את תרבות הרוב. סכנה זו אף עוררה בכמה מדינות תגובת נגד המתבטאת בהחמרה משמעותית של חוקי ההגירה (הואיל והרב־תרבותיות באירופה, כפי שמציין מאוטנר עצמו, נוצרה מלכתחילה כתגובה להגירה). על רקע זה סירב בית המשפט בצרפת להעניק אזרחות בשנה שעברה לרעייתו דוברת הצרפתית של אזרח צרפתי, בטענה שהקפדתה ה"קיצונית" על חוקי האיסלאם אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של צרפת. ובדצמבר האחרון פרסמה מפלגת העבודה ההולנדית נייר עמדה המציע לשים קץ ל"סובלנות" הנודעת של מדינה זו, מפני שלטענתה הממשלה מתעלמת מרגשות "האבדן והניכור" של ההולנדים לנוכח מהגרים דוברי שפות זרות המחויבים לחוקים ולמנהגים שונים.

נוסף על כך, ב־2007 קבעה גרמניה כללים חדשים המונעים מבני זוגם של תושבים זרים להגר לשטחה אלא אם כן יוכיחו ידיעה בשפה הגרמנית. אולם כדי להבהיר למעלה מכל ספק שהבעיה האמיתית טמונה בתרבות ולא בשפה, פטורים מחובה זו אזרחי מדינות מערביות כמו ארצות־הברית וקנדה. דנמרק חוקקה את חוק ההגירה הנוקשה ביותר באירופה: החוק לא רק אוכף דרישות מחמירות ביותר של גיל, הכנסה ודיור, אלא גם מונע מבני זוג זרים של אזרחי המדינה להגר אליה אלא אם יצליחו שני בני הזוג להוכיח כי הקשר שלהם עם דנמרק חזק יותר מקשריהם עם כל מדינה אחרת.

בניגוד לטענתו של מאוטנר, לא התעלמתי מקריאתו להותיר על כנו את שם התואר "יהודית" כחלק מהגדרתה של המדינה. אדרבה, הזכרתי זאת שוב ושוב. אלא שציינתי כי בפועל, אין מדינה יכולה להיות בד בבד יהודית ורב־תרבותית.

באשר להצעתו כי "המשפט הישראלי יסתמך באופן נרחב על המשפט העברי וישמש זירה חשובה להמשך פיתוחו", אשמח לקבל הצעה זו אם בעקבותיה יחויבו בתי המשפט להתעמק ברצינות במקורות המשפטיים היהודיים. אלא שמאוטנר, כפי שהראיתי במאמרי, מדגיש שוב ושוב כי הוא רוצה שבתי המשפט ישמרו על נאמנותם למסורת הליברליזם המערבי. לפיכך, בדומה למושגים "יהודית ורב־תרבותית", יש לנו כאן דבר והיפוכו: בתי המשפט אינם יכולים להישאר מעוזי הליברליזם המערבי אם בכוונתם לעסוק ברצינות בפיתוח מסורת המשפט העברי. עיסוק רציני מחייב סינתזה של השניים. אלא שבספר זה קורא מאוטנר בבירור לשימור מחויבותם של בתי המשפט לאידיאולוגיה הליברלית, ומכתבו שב ומטעים את שאיפתו שבתי המשפט יעסקו במשפט העברי אך ורק "כחלק מהמשך הפיתוח של משפט המדינה במתכונתו הדמוקרטית־ליברלית". משתמע מכך שבדברו על החייאת המשפט העברי הוא מתכוון בעצם רק לעודד את בתי המשפט לצטט מדברי חכמים בפסקי דין שהתקבלו על בסיס ערכי הליברליזם המערבי, ולדעתי אין בכך ערך רב.

מאוטנר גם חולק על טענתי כי דוקטרינות "זכויות האדם" ו"כבוד האדם" שלו הן אמצעים להכפיף את חיי אזרחי ישראל לערכים ליברליים תחת מרותם של בתי המשפט. כפי שכתב בספרו וחזר וקבע במכתבו, הוא מאמין שיש לפרש מונחים אלה על פי הדוקטרינות ש"יפותחו בעשורים הבאים בכל בתי המשפט בעולם". הואיל והוא עצמו מודה כי בתי המשפט בישראל ובחו"ל הם מבצרי הליברליזם המערבי, אינני מבינה כיצד עשויה הצעה זו שלא להביא להכפפת אזרחי ישראל לערכים ליברליים בכוח בית המשפט. כן, המושגים "זכויות האדם" ו"כבוד האדם" קיימים בכל התרבויות, אבל בפועל הם מקבלים בהן פירושים שונים מאוד. הצעתו של מאוטנר מעדיפה פרשנות מסוימת - הפרשנות הליברלית המערבית המקובלת על בתי המשפט - וכופה אותה על כל תת־תרבות בישראל.