כשר מעלה על נס את השיטה של אזהרת התושבים על ידי כרוזים, שיחות טלפון וכדומה כדי לשכנעם לברוח. אלא שבפועל לא היה לאזרחים לאן להימלט, לא היו נתיבי בריחה ברורים ובטוחים ורבים נהרגו תוך כדי מנוסה.

לא נתחמק מן השאלה המוסרית הקשה ביותר: האם מותר לסכן חיילים כדי להציל נשים וילדים של האויב? תשובתו של כשר חד־משמעית: אסור בהחלט. המשפט החשוב ביותר במאמר כולו הוא: "לפיכך, בדילמה שעל הפרק, צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני חיי שכניו [הלא־לוחמים] של הטרוריסט". כדאי לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי לתפוס את מלוא משמעותו. למעשה, נאמר כאן כי אם דרוש הדבר כדי למנוע אבידות בקרב חיילינו, כי אז מותר להרוג אזרחי אויב בלי הגבלה (בדיעבד אפשר לשמוח על כך שהחיילים הבריטים, שלחמו באצ"ל ובלח"י, לא פעלו על פי אותם כללים).

זהו העיקרון שעל פיו פעל צה"ל במלחמת עזה - וככל הידוע לי הייתה זו הפעם הראשונה. כדי למנוע את הריגתו של חייל אחד שלנו, מותר להרוג עשרה, מאה ואפילו אלף אזרחי אויב. היעד הוא אפוא מלחמה של אפס אבידות. מעידה על כך התוצאה המספרית: כ־1,400 הרוגים בעזה, מהם שליש או שני שלישים (תלוי את מי שואלים) אזרחים, נשים וילדים, לעומת שישה חיילי צה"ל שנהרגו מאש האויב (ארבעה נוספים נהרגו מ"אש כוחותינו").

כשר כותב בפירוש שמוצדק להרוג ילד פלסטיני הנמצא בחברת מאה "טרוריסטים", שכן ה"טרוריסטים" עלולים להרוג ילדים בשדרות. אבל במציאות מדובר בהריגת מאה ילדים פלסטינים הנמצאים בחברת "טרוריסט" אחד.

אם נפשיט את תורתו של כשר מכל הפלפולים, יישאר הכלל הפשוט הבא: על המדינה להגן בכל מחיר על חיי חייליה ("אזרחים לובשי מדים"). הכלל הזה מוביל בהכרח לטקטיקה של הריגת כל אדם והריסת כל מבנה העלול לסכן חייל - כלומר יצירת שטח ריק מאדם ומבניינים לפני הצבא המתקדם. אדם מוסרי יכול לגזור מכך רק מסקנה אחת, המנוגדת לגמרי לזו של כשר: מכאן והלאה, כל החלטה לצאת למלחמה בשטח בנוי היא פשע מלחמה.

תל אביב
 

בתגובה על מאמרי "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת", אורי אבנרי ממלא באמונה תפקיד של סנגור המבקש להצדיק את החמאס, את עמדותיו ואת מעשיו. והוא אכן מוציא מתחת ידיו כתב תעמולה צפוי ושקוף.

אפתח בעיקר, בעמדתו הבסיסית של אבנרי בדבר פעולות הטרור הפלסטיניות. בדרכו של אותו ספן תורכי שדיווח כי "מלטה יוק" - אין מלטה - מנסה אבנרי את כוחו בניסיון לספר לנו כי "טרור יוק", אין טרור. בלשונו: "מונחים כמו 'טרוריסטים' ו'ארגוני טרור'... אלה הן מילות תעמולה... זה 42 שנה אנחנו מקיימים משטר כיבוש, המלווה בהתנחלות על האדמה הכבושה בניגוד לחוק הבינלאומי. הפלסטינים מגיבים, בין השאר, במלחמת גרילה. הכוח הצבאי של החמאס הוא אחד מכוחות הגרילה".

הביטוי "טרוריסט" מציין אדם המבצע, בכוונה תחילה, מעשים מסוג מסוים. אלה הם מעשים של הריגה או ניסיון להריגה של בני אדם, הנמנים עם קבוצה אנושית מסוימת, כדי לזרוע פחד באותה קבוצה למטרות דתיות, אידיאולוגיות או פוליטיות. לא פלא שדבק במונח "טרוריסט" נופך של שלילה מוסרית, שהרי מעשה טרור הוא במהותו מעשה בלתי מוסרי בעליל. לפיכך, אין תמה שאבנרי אינו רוצה שנתאר את הפלסטינים שעמם הוא מזדהה במונח "טרוריסטים", שיש בו הערכה מוסרית שלילית מובהקת. הוא אינו רוצה שידבק בו הדופי המוסרי של מי שמזדהה עם טרוריסטים.

אבנרי אינו רוצה שנקרא "טרוריסט" לאדם המתפוצץ בבית מלון יחד עם עשרות רבות של אנשים המסבים לשולחן סדר הפסח. הוא אינו רוצה שנקרא "טרוריסט" למי שמשגר רקטה לתוך שדרות כדי לפגוע בתושבי העיר. אבנרי אינו רוצה, אבל זה לא כל כך חשוב. העולם מלא גופים חשובים הרואים באנשי החמאס טרוריסטים לכל דבר, הראויים בתור שכאלה לגנאי מוסרי מובהק. החמאס כולו הוא ארגון טרור בעיני האיחוד האירופי, ארצות־הברית, קנדה ויפן, בין השאר. המיליציה הצבאית שלו היא ארגון טרור גם בעיני בריטניה ואוסטרליה.

אבנרי מתאמץ לשכנע אותנו שנקרא לטרוריסטים של החמאס "לוחמי שחרור" או לפחות לוחמי "גרילה", אלא שכל מאמץ תעמולתי כזה מועד לכישלון מוסרי. אבנרי היה רוצה שהתואר "לוחמי שחרור" או "לוחמי גרילה" ינקה את אנשי החמאס מן הדופי המוסרי שבתיאורם כ"טרוריסטים", אולם האמת המושגית היא שאדם יכול להיות, בעת ובעונה אחת, גם "לוחם שחרור", גם "לוחם גרילה" וגם "טרוריסט". הנופך החיובי לכאורה שבביטוי "לוחם שחרור" והנופך הנייטרלי לכאורה שבביטוי "לוחם גרילה" אינם מבטלים את הנופך המוסרי השלילי שבביטוי "טרוריסט". המזדהה בכל נפשו עם "לוחם שחרור" עדיין יכול למצוא את עצמו מזדהה בכל נפשו עם "טרוריסט", שמעשיו עומדים בסימן כוונות זדון ומעשי עוול.

הציטוטים שהבאתי מדברי אבנרי מאפיינים את כל דבריו. אין בהם ולו מילה אחת של הסתייגות ממעשה כלשהו של פלסטיני כנגד ישראלים (לתופעה זו - "סינדרום העין האחת", המתבטאת בחד־צדדיות קיצונית - התייחסתי בספרה של ורד לוי־ברזילי, 17 שיחות עם אסא כשר). ההזדהות המוחלטת של אדם עם קבוצה כלשהי, עד כדי אי־רצון מוחלט ומתמיד לומר דבר־מה בגנות מעשיה או מעשי אנשיה, היא מסימני ההיכר הבולטים של לאומנות אטומה. האדישות או הסלחנות של אבנרי ביחס לרוע המעשים של הטרוריסטים הפלסטינים חושפת את האופי הלאומני החד־צדדי והבלתי מוסרי של טענותיו.

אעבור עתה לתגובות על אחדות מן הטענות של אבנרי כנגד נקודות מסוימות במאמרי.

א. "לפי גרסתו של אסא כשר", טוען אבנרי, "מול 'טרוריסטים' הכל מותר". לא היו דברים מעולם. כבר בפתח מאמרי אני מצביע על החובה "לבחון באופן מיוחד כל מרכיב של המבצע שיש לו היבט ערכי. אלה הם בעיקר החלטות, פקודות ומעשים שיש מקום לשאול אם הם מבטאים בצורה הולמת את עקרונות המוסר של מדינת ישראל, את ערכי האתיקה של צה"ל ושל השב"כ ואת הדינים שישראל חייבת בשמירתם". אף אחד מן העקרונות, הערכים והדינים הללו אינו מוביל למסקנות בנוסח "הכל מותר", וגם במאמרי עצמו אין שום ביטוי כזה.

ב. במאמרי דנתי בשאלה "האם ההחלטה על היציאה למבצע 'עופרת יצוקה' עמדה בדרישה של עקרון האמצעי האחרון" להשגת המטרה של הגנה עצמית אפקטיבית. לדברי אבנרי, השבתי על שאלה זו "בלי היסוס ב'הן' מוחלט, והטענה המכרעת [שלי] היא ש'אין הצדקה לתבוע מישראל לקיים משא ומתן ישיר עם ארגון טרור שאינו מכיר בה ושולל את עצם זכותה להתקיים'". לא היו דברים מעולם. כיוון שאין בידיי אינפורמציה מלאה ומדויקת בנוגע למגעים המדיניים, התבטאתי בזהירות: "ירי הטילים המתמשך מצד ארגוני הטרור בעזה והימנעותה המתמשכת של המדינה המותקפת מתגובה צבאית רחבת היקף יצרו יחדיו חזקת הצדקה להחלטתה של ישראל לצאת למבצע צבאי כאמצעי אחרון".

אבנרי מעלה את האפשרות של קיום משא ומתן ישיר עם החמאס כאמצעי שממשלת ישראל לא השתמשה בו לפני שיצאה למבצע צבאי רחב היקף. עניתי על הטענה הזאת במאמרי. ראשית, אין הצדקה מוסרית לדרוש ממדינה להעניק לגיטימציה, במשא ומתן ישיר, לארגון המעוניין בהשמדתה, בגלוי ובמפורש, ופועל לפגיעה באזרחיה, בכוונה ובהתמדה. לגיטימציה כזו היא תשתית מוצקה להמשך הפעילות העוינת של הארגון כנגד המדינה ואזרחיה. משא ומתן ישיר עם החמאס אינו אמצעי להפגת סכנות, אלא מכשיר להגברתן. תגובה מוכרת לטענה זו היא כי במשא ומתן ישיר מכיר החמאס למעשה בישראל. זוהי טענה שגויה, מפני שהבעיה היסודית אינה ההכרה המעשית של החמאס בישראל, אלא הכרתו העקרונית בזכותה של ישראל להתקיים כאן כמדינתו העצמאית של העם היהודי. הכרה כזו אינה משתמעת ממשא ומתן ישיר על הפסקת אש. שנית, משא ומתן עקיף אמנם אינו מעניק לגיטימציה, אבל הוא עשוי לעזור בהפגת סכנות. לפיכך, משא ומתן עקיף הוא אמצעי שראוי לנסות ולהשתמש בו לפני יציאה למבצע צבאי רחב היקף. משא ומתן עקיף אכן התנהל, אך לא הפיג את הסכנות האורבות לתושבים המותקפים באש החמאס.

ג. אבנרי טוען שאינני "מתמודד עם הטענה שהמבצע כולו היה פעולת עונשין". לא היו דברים מעולם. "תנאי הכרחי לצדקת המלחמה", כך כתבתי, הוא "שהפעילות הצבאית תתקיים לשם הגנה עצמית". פעולת ענישה אינה בגדר פעולה להגנה עצמית ולכן אינה מוצדקת. הזכרתי "נקמה היסטורית" וכיוצא בזה בתור כוונות פסולות הפוגעות בצדקת המלחמה. הטענה שהמבצע נועד להיות "פעולת עונשין" היא טענה פרשנית המתחזה לטענה עובדתית. ככזו, היא אכן מסייעת למלאכת הסילוף שבה עוסק אבנרי, אבל אינני מכיר שום הצדקה של ממש לקבלה.