ד. אבנרי מתרעם על כך שאינני "מאמין לדיווחים הפלסטיניים והבינלאומיים על ממדי ההרג וההרס". לא מקובלת עליו הטענה שלי ש"אי־אפשר להשלים שום הערכה מוסרית, אתית או משפטית של מבצע צבאי כלשהו לפני תום הבדיקה הנדרשת של הרקע המדיני והתחקיר הנדרש של הפעילות הצבאית המקצועית". כאן מתגלה האופי הבלתי מוסרי של אחד מן המרכיבים המרכזיים בסגנון התעמולה של אבנרי. לדבריו, "חקירה המסתמכת רק על עדויות החיילים והמפקדים, ולא על עדויות הקרבנות, היא מגוחכת". לכן, התחקיר הצבאי אינו אמין. לעומת זאת, טוען אבנרי, בדיקה המסתמכת רק על עדויות פלסטינים בעזה, ולא על עדויות חיילים ומפקדים, היא אמינה בהחלט, ממש "דיווח". הנה ביטוי מובהק של מוסר כפול. בדיקה חד־צדדית היא אמינה כל עוד היא משרתת את עניינם של הפלסטינים שעמם אבנרי מזדהה, אבל היא אינה אמינה אם היא מעלה או עשויה להעלות ממצאים עובדתיים שאינם נוחים לו.

היושרה המקצועית מחייבת להימנע מתגובה מפורטת לטענות השונות שמעלה אבנרי בדבר מבצע "עופרת יצוקה", בהעדר תשתית אמינה וזמינה של נתונים ועדויות. ידי התועמלנים קלות על המקלדת, אולם דרכי היושרה אינן מתירות להסיק מסקנות עובדתיות או מוסריות כלאחר יד.

ה. בחלק האחרון של דבריו עוסק אבנרי ב"שאלה המוסרית הקשה ביותר: האם מותר לסכן חיילים כדי להציל נשים וילדים של האויב?". "תשובתו של כשר", הוא מספר, היא "חד־משמעית: אסור בהחלט [לסכן חיילים]". שוב, לא היו דברים מעולם. זאת לא השאלה וזאת לא התשובה. דיון ציבורי בשאלה מוסרית קשה תובע שימוש זהיר באזמל מנתחים חד; אבל למקרא קביעותיו של אבנרי נדמה שהוא מעדיף את הגרזן הקהה, שבו הוא מנופף לכל עבר בלהיטותו להוקיע בכל מחיר את ישראל ולהצדיק את אויביה.

מבלי לנתח בפרוטרוט את שפע הפרכות המופיעות בפסקאות האחרונות במכתבו של אבנרי, ראוי להבהיר כמה נקודות מרכזיות בעמדתי, ולא אחזור על כל הטיעונים שעליהם היא נשענת. הללו הובאו בחלקם במאמרי בתכלת ובמלואם במאמר שכתבתי עם האלוף עמוס ידלין, "האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור: עקרונות ונימוקים", שפורסם במאזני משפט ו (2007).

ראשית, יש להבחין בין פעילות צבאית בטריטוריה שמצויה בשליטה אפקטיבית של ישראל ובין פעילות צבאית בטריטוריה שאינה בשליטה אפקטיבית של ישראל. המונח "שליטה אפקטיבית" מושאל כאן מדיני המלחמה, שבהם הוא מציין את הצירוף של סמכות ויכולת שליטה בטריטוריה כבושה. הוא חל על טריטוריה שלמה, דוגמת רמת הגולן או רצועת עזה, ולא על שטחו של קיבוץ שטרוריסטים מתבצרים בו, או חדר בבנק שפושע חמוש השתלט עליו. במצב של שליטה אפקטיבית, האחריות להבחנה בין הטרוריסט ובין שכניו מונחת על כתפיה של ישראל, משום שהיא השליט האפקטיבי. במצב מסוג זה, פעילות צבאית כנגד טרוריסט היא בעלת אופי שיטורי, שאינו מצדיק פגיעה אגבית בחיי שכניו. בתנאים אלה, ייתכן סיכון לחיי חיילים כדי להימנע מפגיעה בחיי שכניו של הטרוריסט, בדיוק כשם שייתכן סיכון לחיי שוטרים כדי להימנע מפגיעה בחיי שכניו של הפושע הפלילי. לעומת זאת, במצב שבו אין לישראל שליטה אפקטיבית, האחריות להבחנה בין הטרוריסט ובין שכניו אינה מונחת על כתפיה, שהרי היא אינה השליט האפקטיבי, ולכן אופי הפעילות יהיה שונה.

שנית, מי שרוצה לתאר את עמדתנו במונחים של "היעד הוא... מלחמה של אפס אבידות", כלשונו של אבנרי, חייב לתאר אותה בשלמות במונחים של "היעד הוא מלחמה של אפס נפגעים בין אזרחי המדינה, אפס נפגעים בין החיילים ואפס נפגעים בין שכניהם של הטרוריסטים". האחריות של המדינה, במבצע דוגמת "עופרת יצוקה", היא משולשת: למזער את הפגיעה באזרחי המדינה המותקפים, להקטין את הפגיעה בחיילים הלוחמים באויב ולצמצם את הפגיעה בשכניהם של הטרוריסטים.

שלישית, האחריות למזעור הפגיעה בשכנים, ככל שאינם מעורבים בטרור, יוצרת חובה להשתדל ולהרחיק את השכנים מן הטרוריסטים. צה"ל עשה זאת בדרכים אחדות, חלקן חסרות תקדים באופיין ובמאמץ שהושקע בהכנות ובביצוע.

רביעית, בעת פעילות צבאית בטריטוריה שאינה בשליטה אפקטיבית של ישראל - ולאחר שנעשו מאמצים רציניים ובדרך כלל מוצלחים להרחיק את השכנים הלא־מעורבים בטרור מן הטרוריסטים - אם יש סתירה בין הניסיון למזער את הפגיעה בחיילים ובין הניסיון למזער את הפגיעה בשכנים הלא־מעורבים בטרור, כי אז ראוי, באופן מוסרי ואתי, לתת עדיפות לניסיון לצמצם את הפגיעה בחיילים תוך המשך המאמץ ההולם להקטין ככל האפשר את הפגיעה בשכנים הלא־מעורבים בטרור.

חמישית, הפעילות הצבאית לנוכח פני האויב מסכנת, מעצם טיבה, את חיי החיילים. במצבי הלחימה של מבצע "עופרת יצוקה" נשקפה לחיילים סכנה מירי צלפים, ממטעני צד, מפצצות מרגמה, מטילים מסוגים שונים, ממטעני גחון, ממבנים ממולכדים, ממנהרות פיגוע וחטיפה ומעוד כהנה וכהנה איומים. אפשר להצדיק סיכון כזה של חיי החיילים מפני שהוא כורח הלחימה באויב. פעילות במצב של סכנות אלה, הנשקפות לחייל ממילא, תכלול גם מאמצים להקטין את הפגיעה בשכניו של הטרוריסט, ככל שאינם כרוכים בהגדלת הסיכון לחיי החיילים, מעבר למה שנשקף להם בין כה וכה.

על רקע זה, ברור שאין שחר לטענה של אבנרי שעמדתי מובילה "בהכרח לטקטיקה של הריגת כל אדם והריסת כל מבנה העלול לסכן חיי חייל - כלומר, יצירת שטח ריק מאדם ומבניינים לפני הצבא המתקדם". נראה כי אבנרי אינו מבין את עמדתנו ואולי כלל אינו רוצה להכיר ולהבין אותה על בוריה, כי היא אינה משתלבת היטב בדברי הסנגוריה שלו על החמאס. כל מה שכתבתי במאמר להצגת עמדתי ולהצדקתה נראה לאבנרי "פלפולים". הדעת נותנת שהוא מנסה לפטור את עצמו, בתואנות שווא, מהתמודדות של ממש עם טיעונים מורכבים, שאינם עולים בקנה אחד עם התמונה הפשטנית שמציירות עמדותיו הקיצוניות.

השאלות המוסריות והאתיות בדבר המלחמה בטרוריסטים הן חשובות ומורכבות. דיון ציבורי בעקרונות המלחמה הזאת צריך להיערך באופן ישר, אחראי, שיטתי ומקצועי. דברי תעמולה גסים ומופרכים אינם תורמים לדיון כזה. 
 

לעורכים,

ברצוני להגיב על רשימתה של אוולין גורדון, "תכניות חדשות להגמוניה הישנה" (תכלת 35, אביב התשס"ט/2009), העוסקת בספרי, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת.

רשימתה של גורדון נחלקת לשני חלקים: הראשון דן באופן שבו אני מפרש את השינויים הנרחבים שחלו בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. על פי פירוש זה, קבוצה בחברה הישראלית, שאני מכנה אותה "ההגמונים לשעבר הליברלים", איבדה את מעמדה הקודם בפוליטיקה, בתרבות ובחברה האזרחית. הקבוצה הסיטה אפוא חלק מן הפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט העליון, אשר שיתף עמה פעולה באופן נרחב. זאת משום שמאז קום המדינה הוא היה מזוהה יותר מכל מוסד מדינה אחר עם החדרת ערכים ליברליים לתרבות הפוליטית של ישראל. גורדון מאמצת את הפירוש הזה ואף חולקת לו שבחים.

בחלק השני, גורדון דנה באופן שבו אני מציע לחשוב על ישראל בעשורים הבאים. ההצעה היא שנחשוב על ישראל כמדינה רב־תרבותית, שאוכלוסייתה מורכבת משלוש קבוצות יסוד תרבותיות גדולות (שכל אחת מהן נחלקת לקבוצות משנה רבות): יהודים חילונים, יהודים דתיים וערבים. בהתאם לכך, ישראל תגדיר עצמה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית רב־תרבותית". אני טוען גם כי המצב הרב־תרבותי של ישראל מעורר בעיות משני סוגים: הראשון, בעיות של "מאבק על המרכז", הנובעות מחוסר הסכמה עמוק בין שלוש הקבוצות האמורות באשר לאופי המשטר, התרבות הפוליטית והמשפט של המדינה, וכן באשר להגדרתה; השני, בעיות של "יחסי מרכז ופריפריה", קרי: היחסים שבין המרכז המדינתי הליברלי ובין קבוצות תרבותיות לא־ליברליות החיות במדינה. כדי לטפל בבעיות אלה, אני מציע הצעות מפורטות הנסמכות בעיקרן על תיאוריה פוליטית ליברלית ועל דוקטרינת זכויות האדם. גורדון מבקרת את הצעותיי אלה.

בשורות הבאות אתייחס לביקורתה של גורדון. תחילה אתייחס לשתי ביקורות מרכזיות שלה, ואחר כך לכמה ביקורות נקודתיות.

ביקורת מרכזית אחת של גורדון היא שבניגוד להצעתי, ישראל אינה יכולה להיות גם מדינה יהודית וגם מדינה רב־תרבותית. לדבריה, אפשרות זו "סותרת את ההיגיון ואת השכל הישר". לפי גורדון, "מדינה רב־תרבותית היא מדינה המעניקה משקל זהה לכל התרבויות ומקנה להן הזדמנויות שוות למימוש עצמי; מדינה יהודית היא מדינה המזדהה בראש ובראשונה עם תרבותם, עם ערכיהם ועם סמליהם של בני העם היהודי". לפיכך, טוענת גורדון, הצעתי "מתנערת מזהותה היהודית של המדינה".

כפי שאני מראה בספרי, המושג "רב־תרבותיות" נולד במחצית השנייה של המאה העשרים, בעקבות ההכרה כי תהליכי האחדה והטמעה נרחבים שננקטו על ידי מדינות הלאום לאורך שתי מאות לא הצליחו ליצור בשום מדינה אוכלוסייה הומוגנית לגמרי מבחינה תרבותית. אני אף מראה כי המושג יושם בארבעת העשורים האחרונים "בשורה של מדינות על ידי מוסדות המדינה, על ידי מוסדות החברה האזרחית ובמסגרת הדיון הפוליטי והציבורי", ולפיכך "מוסכמת יסוד בספרות הנכתבת על המושג היא שאין לו משמעות אחת, וכי שימוש בו נעשה בהקשרים שונים, שבכל אחד מהם ניתן לו תוכן אחר".