אורי אבנרי, אסא כשר, מנחם מאוטנר, אוולין גורדון ואחרים




"עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת
לעורכים,
במאמרו "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35, אביב התשס"ט/2009), אסא כשר ממלא באמונה תפקיד של פרקליט, המבקש להצדיק את מעשיו של הצבא במלחמה. והוא אכן מוציא מתחת ידיו טיעון של פרקליט. אין זה פסק דין של שופט אובייקטיבי, ובוודאי אין לדון בו בהעדר טיעוניו של הצד השני. מעמדו של מסמך זה הוא כמעמד כתב הסיכום של הסנגוריה במשפט "דעת הקהל העולמית נ' מדינת ישראל". אינני שופט, ובוודאי אינני פרקליט התביעה. כישראלי אני יכול רק לנתח את טיעוניו של אסא כשר, המייצג את הצד שלי.
כמה הערות אישיות: ראשית, החוויה הקרבית אינה זרה לי. אינני נמנה עם המבקרים היושבים על "הכורסה הביתית הנוחה", כפי שכשר מכנה אותם. הייתי חייל קרבי במלחמת תש"ח. התגייסתי לגדודי ההגנה בראשית השנה ונפצעתי בסופה. בין לבין הייתי בעשרות מצבים קרביים, מהם הקשים ביותר של המלחמה. אני יודע מה מרגיש החייל הקרבי, באילו בעיות הוא נתקל ואיך הוא עשוי או עלול להגיב.
שנית, ראיתי במלחמה מעשי זוועה, גם שלהם וגם שלנו. על כמה מהם כתבתי בספרי הצד השני של המטבע, שהופיע ב־1950. "טוהר הנשק" היה תמיד בבחינת אגדה יפה. אינני סבור שהיינו "מוסריים" יותר מן החיילים במבצע "עופרת יצוקה".
שלישית, התואר המוצמד לעתים לצה"ל - "הצבא המוסרי ביותר בעולם" - אינו אומר לי ולא כלום. ייתכן שהתנהלות צה"ל במלחמת עזה אינה גרועה מזו של הרוסים בצ'צ'ניה, של האמריקנים בפלוג'ה, של הסודאנים בדרפור או של צבא סרי־לנקה בחבל הטאמילי. אני מוכן אפילו להאמין שהתנהלות צבאנו טובה מזו של אחדים מאלה. לא זה מה שקובע בעיניי. השאלה היא: האם התנהלות זו תואמת את הרמה המוסרית שאני תובע מהמדינה שלי בתנאים הנתונים? האם אני יכול להזדהות עם רמה זו? האם היא מאפשרת לי לממש את זכותו הבסיסית של כל אדם - להתגאות במדינתו?
טיבו של טיעון ניכר במינוח. כאשר נעשה שימוש במונחים תעמולתיים, הטיעון כולו עומד על כרעי תרנגולת. לאורך כל מאמרו מפזר כשר מונחים כמו "טרוריסטים" ו"ארגוני טרור". הוא מסיים את דבריו במילים "זדון הלב של החמאס". אלה הן מילות תעמולה, ובעצם השימוש בהן יש כדי לפגוע ברצינות הטיעון כולו.
זה יותר ממאה שנה נטוש סכסוך לאומי בין הציונות ובין התנועה הלאומית הערבית. זה 61 שנה נטושה מלחמה בין מדינת ישראל ובין העם הפלסטיני. זה 42 שנה אנחנו מקיימים משטר כיבוש, המלווה בהתנחלות על האדמה הכבושה בניגוד לחוק הבינלאומי. הפלסטינים מגיבים, בין השאר, במלחמת גרילה. הכוח הצבאי של החמאס הוא אחד מכוחות הגרילה. מאמר רציני מוטב לו שהיה מסתפק במונח זה.
החמאס אינו כוח זר שפלש לרצועת עזה. התנועה זכתה בבחירות דמוקרטיות, שנערכו בפיקוח בינלאומי, גם ברצועת עזה וגם בשאר השטחים הפלסטיניים. אנשי החמאס הם בני המשפחות המקומיות. הם אינם "מתחבאים מאחורי האוכלוסייה האזרחית", כדברי התעמולה הישראלית, אלא הם בשר מבשרה של האוכלוסייה האזרחית - כפי שהיו, בשעתו, אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י. בעיני פלסטינים רבים אנשי החמאס הם לוחמי שחרור. איננו חייבים לקבל את התפיסה הזאת, אך ברור שהמונח "טרוריסטים" מוטעה ומטעה.
חשוב להבין זאת. לפי גרסתו של אסא כשר, מול "טרוריסטים" הכל מותר. הוא מקבל שיש סייגים בהתנהלות מול "אנשים שאינם מסוכנים", אך אין לו שום סייגים לגבי ה"טרוריסטים". אילו היה מחליף בכל מקום את המילה "טרוריסט" במילים "לוחמי האויב" היו דבריו בגדר טיעון ולא היו גולשים לתעמולה, הן מבחינה רגשית והן מבחינה הגיונית.
הוא הדין לגבי מונחים אחרים. לדוגמה: כשר מדבר על מצבים שבהם יש סכנה שחיילינו "ייחטפו" ושואל מה מותר לעשות כדי למנוע "חטיפה". נדמה שצה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שחייליו "נחטפים". בכל צבא אחר, חיילים "נופלים בשבי".
כשר דן במאמרו בשתי סוגיות עיקריות: שאלת המוסריות של עצם היציאה למלחמת עזה ושאלת המוסריות של התנהלות הצבא במהלכה. אלך בעקבותיו.
כשר מסכים עם הטענה שמותר למדינה לצאת למלחמה רק לשם הגנה עצמית ורק כאשר המלחמה היא "אמצעי אחרון", כלומר אחרי ש"מוצו כל הדרכים החלופיות" להשגת המטרה הצודקת. העילה הרשמית למלחמה הייתה ירי הטילים מרצועת עזה על אזרחי ישראל. מובן מאליו שחובת המדינה הייתה להגן על אזרחיה מפני ירי הטילים. אך האם נוסו כל הדרכים להשגת המטרה הזו ללא מלחמה? כשר עונה בלי היסוס ב"הן" מוחלט, והטענה המכרעת שלו היא ש"אין הצדקה לתבוע מישראל לקיים משא ומתן ישיר עם ארגון טרור שאינו מכיר בה ושולל את עצם זכותה להתקיים".
טענה זו אינה עומדת במבחן ההיגיון. משא ומתן אין מטרתו להביא להכרה של החמאס בישראל ובזכות קיומה (מי צריך את זה?), אלא להפסיק את ירי הטילים על אזרחי ישראל. במשא ומתן כזה, הצד השני היה דורש להסיר את המצור מעל אוכלוסיית עזה ולפתוח את המעברים. יש יסוד להשערה שניתן היה להגיע לידי הסדר על בסיס זה, שהיה כולל גם את חילופי השבויים.
לא זו בלבד שאפשרות זו לא מוצתה, אלא שהיא לא נוסתה כלל - בדומה לדרכים חלופיות אחרות. ממשלת ישראל סירבה לחלוטין לנהל "משא ומתן ישיר עם ארגון טרור", ואפילו עם ממשלת האחדות הפלסטינית שבה היה ייצוג לחמאס. לכן עצם ההחלטה לצאת למלחמה בעזה - שבה אוכלוסייה אזרחית המונה מיליון וחצי נפש - הייתה בלתי מוצדקת לפי העקרונות של כשר עצמו. אילו נערך משפט בפני שופט נייטרלי, הצד השני היה מגדיר את עצם ההחלטה לצאת למלחמה כפשע. נוסף על כך, כולנו יודעים שלצד מטרתו הרשמית הייתה למבצע גם מטרה בלתי רשמית: להפיל את ממשלת החמאס בעזה. כיוון שזוהי מטרה בלתי לגיטימית על פי הכללים של אסא כשר, הוא מתעלם ממנה.
הוא גם אינו מתמודד עם הטענה שהמבצע כולו היה פעולת עונשין. דוברים רשמיים דיברו במהלכו על הצורך לקבוע "תג מחיר" גבוה - כלומר לחולל הרג והרס לא כדי לפגוע ב"טרוריסטים" עצמם, אלא כדי להפוך את חיי האוכלוסייה לגיהינום, מתוך הנחה שאז תתקומם ותפיל את החמאס. מהי מידת המוסריות של אסטרטגיה כזאת?
עבירה גוררת עבירה. כאשר ממשלה מחליטה לשלוח את חייליה למלחמה בארגון גרילה הלוחם - מטבעו - מתוך אוכלוסייה אזרחית, ברור לחלוטין שייגרם לאוכלוסייה סבל נורא. דווקא מטענתו של כשר שהפגיעה באוכלוסייה והריגתם של 1,400 גברים, נשים וילדים הייתה בלתי נמנעת נגזרת המסקנה שההחלטה לצאת למלחמה כזאת היא מעשה מחריד כשלעצמו.
כשר בוחר לעצמו בעבודה קלה. הוא אינו מאמין לדיווחים הפלסטיניים והבינלאומיים על ממדי ההרג וההרס, וקובע - לא ברור על מה הוא מתבסס - שהם מוטעים ומופרכים. כדבריו: "מי שאינו מכיר פעולה על בוריה אינו יכול להעריך אותה באופן רציני, מקצועי ואחראי, ולפיכך מוטב שלא יעשה זאת, חרף כל פיתוי רגשי או פוליטי". הוא דורש שנמתין לתוצאות החקירות של צה"ל לפני שנפנה בכלל לדון בעניין.
האומנם? שום גוף החוקר את עצמו אינו אמין, וגוף הירארכי כמו הצבא על אחת כמה וכמה. וכמובן, צה"ל אינו גובה - וגם אינו יכול לגבות - עדויות מעדי הראייה העיקריים: תושבי עזה. חקירה המסתמכת רק על עדויות החיילים והמפקדים, ולא על עדויות הקרבנות, היא מגוחכת. איזה משפט הוא זה שבו אין גובים עדות מן הקרבנות ומן העדים לפשע? וכמה מן החיילים אכן יקומו ויאשימו את רעיהם ואת מפקדיהם בפשעי מלחמה ויסתכנו בנידוי, בנקמה ובתווית של בוגדים?
ולענייננו: השאלה המוסרית היסודית המתעוררת לגבי ההתנהלות הצבאית בשטח נוגעת למצב שבו החיילים עומדים מול מטרה שיש בה לא רק לוחמי אויב, שמותר לפגוע בהם, אלא גם אזרחים שאינם לוחמים ושאסור לפגוע בהם. כשר מביא כמה דוגמאות אופייניות למצב כזה - למשל בית שיש בו גם "טרוריסטים" וגם אנשים שאינם לוחמים. האם להפעיל נגדו מטוס או תותח, שיהרוג את כל היושבים בו, או לשלוח חיילים שיסכנו את חייהם ויהרגו רק את הלוחמים? תשובתו של כשר היא כי אין הצדקה לסיכון חיי החיילים שלנו כדי להציל אזרחי אויב, כלומר יש לנקוט התקפה אווירית או ארטילרית.
אולם תשובתו זו של כשר אינה עונה על השאלה מדוע הופעל חיל האוויר להריסת מאות בניינים שהיו רחוקים מחיילינו, כך שלא נשקפה מהם סכנה לכוחות צה"ל. תשובתו גם אינה מצדיקה את הריגת עשרות טירוני משטרת התנועה הפלסטינית, שעמדו במסדר סיום, ולא את הריגת אנשי האו"ם שהובילו שיירות מזון (כשר אינו מתייחס כלל לעובדה שצה"ל עשה במלחמה זו שימוש פסול בפוספור לבן, באורניום מופחת ובחומרים מסרטנים אחרים).
אבל נחזור לדוגמה של הבית. המדינה כולה שמעה בזמן אמת כיצד פגז של תותח חדר לדירתו של רופא והרג את רוב בני משפחתו. לפי העדויות (הפסולות בעיני כשר) של אזרחים פלסטינים ושל משקיפים זרים, מקרים רבים כאלה אירעו במהלך המבצע.






מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025