הדפסה
גרסת PDFואולם, גם קריאה זו אינה חפה מבעיות: מי שמניח כי האישה אמנם מורדת בבן־זוגה, או לפחות חותרת נגדו, יתקשה להסביר את קביעתו של בבא בן בוטא "את עשית רצון בעלך"; אולי יוכל לטעון שיש כאן מעין רמז עדין של הדיין המבקש להשיב את האישה הסוררת למסלול הרצוי של עשיית רצון בעלה וגידול בנים יראי שמים.10 כך או כך, אפילו אם יש בפרשנות הזאת כדי להעצים את דמותה של האישה, סופו של הסיפור מנטרל את העוקץ הפמיניסטי, ומאשש את תוקפו של הסדר החברתי־משפחתי הפטריארכלי, השולל מן הנשים היהודיות כל גילוי של עצמאות. הסיפור כולו מוצע לקורא/ת בבחינת תמרור אזהרה: כך לא נוהגים.
מאמר זה מבקש להציע אפשרות פרשנית שלישית, המאמצת את דרכה של הקריאה השנייה בכל הנוגע לתפיסת האישה כסובייקט פעיל ויצירתי, אך נבדלת ממנה בנקודה עקרונית: בניגוד לניסיון לאתר את המניע להתנהגותה של האישה במאבק בין המינים, פרשנות זו תטען כי מטרתה של גיבורת הסיפור היא יצירתו של דיאלוג, גישור על הפער בין שני עולמות רגשיים רחוקים, פריצת החומות שמעמידות הנורמות החברתיות. הרב, כך נראה, מזדהה עם מאמץ הרואי זה: הוא משתף פעולה עם האישה ומעודד אותה בברכתו.
לקריאה שאציע להלן עדיפות על החלופות הפרשניות האחרות: לא זו בלבד שהיא מושתתת על ניתוח דקדקני של מהלך העלילה ושל הפרטים הקטנים המרכיבים אותה, היא גם מצליחה לספק הסבר משכנע לתגובתו החיובית של בבא בן בוטא לאלימות שמפעילה נגדו האישה. הסבר זה מושתת לא רק על הנתונים המוצגים בסיפור, אלא גם על ההקשר הספרותי הרחב שבו הוא ממוקם.
הסיפור שבו עסקינן חותם קובץ סיפורים בעלי מאפיין משותף: בכולם מתואר בעל המפעיל את הסמכות הנתונה לו מכוח ההלכה ותובע מרעייתו לבצע מעשים הכרוכים בהשפלה עצמית, בטרם תוכל לשוב הביתה. בסיפור הראשון נדרשת האישה - שבעלה קץ, ככל הנראה, בתוצרי מטבחה - להטעים מתבשיליה את ר' יהודה ור' שמעון. הבעל, הבטוח, ככל הנראה, באחוות הגברים הלא־כתובה, מניח שהרבנים ימאסו, כמוהו, באוכל הקלוקל ויתמכו בתביעתו לגרש את אשתו מעליו. ברם, במקום להצדיק את התנהגותו הרודנית, מפגינים הרבנים הטיה ברורה לטובת האישה: החכם הראשון מוכן לסבול למען שלום בית, ואילו השני, למרות סירובו לטעום מן התבשיל (הרי הוא צדיק, לא קדוש מעונה), נוקט אמצעים אחרים להשבת הבעל הסורר לדרך הישר.
הסיפור השני בקובץ מתאר מקרה קיצוני יותר, שבו מרחיק הגבר את רעייתו מן הבית עד שתיענה לתביעתו כי תירק על רבן שמעון בן גמליאל. הבעל מניח, מן הסתם, שהרב יתקומם כנגד המעשה ובכך יפטור אותו מעולה של אישה שאין בידו עילה חוקית לגרשה. אך גם כאן מגיב הרב בניגוד לציפיות ומגלה נכונות לספוג את העלבון, בכדי להשיב את שלום הבית על כנו.
בסיפור השלישי, אוסר הבעל על זוגתו הכעורה ליהנות מרכושו בטרם תשכנע את רבי ישמעאל ברבי יוסי שיש בה משהו יפה. הרב, מצדו, עושה שימוש בתרגיל רטורי מבריק, ומציע לראות את שמה של הרעיה - לכלוכית - כיפה, משום שהוא הולם להפליא את הופעתה החיצונית.
בכל הסיפורים הללו נוקטים הרבנים דפוס פעולה דומה: למרות הציפיות שינהגו כ"גברים", הם מצדדים דווקא בנשים ומשיבים להן את הזכויות שנשללו מהן. יתרה מכך, בעצם התנהגותם הם מלמדים את הבעלים פרק חשוב בהלכות אישות: למרות הכוח הרב שמפקידים בידם החוקים והנורמות, איש מהם אינו מנצל את סמכותו - לא כגבר ולא כתלמיד חכם - נגד הנשים. אדרבה: הם מוחלים על כבודם ומבקשים, בכל דרך אפשרית, להיענות למצוקתן של הרעיות. בכך הם מבהירים שהשימוש הנכון בכוח שמעניקה ההלכה לגבר אינו יכול להיות נצלני ושרירותי; במקום לשלוט בנשותיהם, על הבעלים להקשיב להן ולבקש את טובתן.
גם בסיפור הרביעי, שבו עסקינן, מנותבת האישה באמצעות דרישה קיצונית של הבעל אל חכם המנסה ליישר את ההדורים. ואולם, נדמה שהרב קורא את התמונה באופן שגוי לחלוטין: הוא אומר לאישה "את עשית רצון בעלך", בעוד שברור לכל שהיא מעולם לא מילאה את מבוקשו של בן־זוגה. בכל פעם שהורה האיש על דבר מה, התעקשה רעייתו לסלף את כוונתו. מדוע סבור, אם כן, בבא בן בוטא שהאישה אכן עשתה את רצון בעלה? האם הוא רואה משהו נסתר מעינינו? ובאשר לברכתו את האישה בבנים כמוהו - מה גורם לו להאמין שדווקא התא המשפחתי הזה הוא בית הגידול המתאים ביותר להנהגה הרוחנית של הדור הבא? כדי לענות על תהיות אלו עלינו לשוב ולבחון מקרוב את הדיאלוג המשובש בין בני־הזוג.
הסיפור פותח בהצגת הבעל כ"עולה חדש", כמי שעקר מן הגלות השבעה של בבל לארץ ישראל הדוויה. זהו הפרט היחיד שמוסר בידינו המדרש, ודי בו כדי לאפיין את האיש כמי שאינו נמצא בסביבה מוכרת, כלומר - כנטע זר. יתר על כן, הגיבור בוחר לשאת אישה מקומית, שאינה נמנית עם הקהילה שלו. התוצאה הבלתי נמנעת היא היווצרותה של תהום בין בני־הזוג. בני־הזוג מנהלים את הדיאלוג בארמית וייתכן שחלק מאי־ההבנות המתוארות בו נובעות מן השוני בין הדיאלקט הארמי־בבלי ובין הדיאלקט הארמי־ארץ ישראלי. אפשר גם שהאישה הארץ־ישראלית אינה מכירה את נורמות הדיבור השונות של התפוצה הבבלית ואת הסלנג הנהוג בה.11 בכל מקרה, ברור שאי־ההתאמה הלשונית מהווה כאן ביטוי סמלי לפער תקשורתי עמוק יותר - זה שבין גברים לנשים.
המספר אינו מוסר לנו שום מידע על חיי הזוג, מלבד העובדה שהאיש ציווה את רעייתו להכין לו "שני עדשים". אכן, בקשה מוזרה: מי אוכל שני עדשים? ברור, אם כן, שכוונתו הייתה למנה קטנה. הבחירה בניסוח לקוני זה מעוררת את הרושם שמדובר באדם מכונס, שאינו מרבה בלהג "מיותר" עם סביבתו ואינו מתאמץ להבהיר את כוונותיו, אפילו לא לרעייתו הטרייה.
אולם, נראה שגם האישה אינה טורחת במיוחד להבין את בעלה. למרבה הפתעתו, היא מגישה לו צלחת ובה שני עדשים ותו לא. הוא מתרתח, תגובה צפויה ו"הולמת" את מצב העניינים; וכי מי לא יצא מדעתו נוכח מימוש כה אבסורדי של בקשה אלמנטרית? אבל השאלה האמיתית היא מה גרם לאישה לנהוג כפי שנהגה: האם באמת אין היא מבינה את בעלה? או שמא היא מתעקשת להסב לו עגמת נפש?
למחרת, פונה הבעל לאשתו ומבקש ממנה "סאה" של עדשים. גם בקשה זו מנוסחת בלשון הגזמה: ברור מאליו שאינו מתכוון לסאת עדשים של ממש, שדי בה כדי להשביע את רעבונה של פלוגה רומאית שלמה. לאחר הצום הכפוי של אתמול, הוא פשוט רוצה להדגיש כי הוא מעוניין בכמות נכבדה של עדשים. אך שוב, רעייתו אינה יורדת לסוף דעתו ומכינה לו עשרה סירים גדושים בתבשיל. כעת, קשה מאוד להניח ששניהם פועלים בתום לב; סביר הרבה יותר שהם מתבצרים כל אחד בעמדתו־הוא. בעוד שאת תקרית יום האתמול ניתן - אמנם בקושי - לתלות באי־הבנה, זו הפעם איש משניהם אינו רוחץ בניקיון כפיו: לא הגבר, שנוכח כי אשתו מפרשת באורח מילולי מדיי את בקשותיו ויכול היה להתנסח בלשון פשוטה יותר, ולא הרעיה, שספגה גערות מבעלה הטרי, ומסוגלת הייתה, מן הסתם, להתאמץ קצת יותר כדי להבין את משמעות דבריו. נדמה שהשניים מתעקשים לנהוג באורח דווקני, נטייה המרחיבה לכאורה עוד יותר את התהום הפעורה ביניהם.
ועם זאת, מן הסיפור עולה שתגובתו של הגבר לאי־ההבנה שנתגלתה בינו ובין אשתו ביום השני היא דווקא מאופקת למדיי, בוודאי בהשוואה לזעם שהתעורר בו בפעם הראשונה. למרות שלכאורה היה צריך להתרעם פי שניים, הבעל אינו מראה שום סימנים למורת רוח. תחת זאת, הוא מיד פונה לרעייתו בתביעה חדשה, שאינה דומה לדרישותיו הקודמות: בעוד שעד כה נקט בלשון מושאלת ("שני עדשים" במקום "מעט" ו"סאה" במקום "הרבה") כעת הוא מבקש "בוציני", שהיא, ביסודה, מילה רב־משמעית, המציינת הן דלועים והן נרות. אין הוא מספק לאישה שום רמז בנוגע לכוונתו; כל שנותר לה הוא לתהות: האם הוא מתכוון להמשיך ולחסל את העדשים גם בלילה ולפיכך הוא זקוק לתאורה? או שמא הוא מעוניין בגיוון התפריט? ומדוע הוא מבקש דווקא שניים מאותו בוצין?
